תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 6
* תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 5.
וא"ו ההיפוך - וא"ו החיבור
כולנו יודעים המילה: "דִּבַּרְתָּ" היא פעולה שנעשתה בעבר.
ננסה להבחין במילה "ודברת" בשני המשפטים הבאים:
"אתמול אכלת ושתית וְדִבַּרְתָּ אל העם" והמשפט השני: "וְדִבַּרְתָּ אל העם"
ברור הוא: כי במשפט הראשון מדובר על זמן עבר, והמשפט השני מדבר על זמן עתיד. אולם שניהם היינו הך! הלוא כן?!
בלשון המקרא אנו מוצאים שיטה, להפוך את פעולת העבר הזאת לפעולה בעתיד, ע"י הוספת אות "ו" לפני המילה. מילה זו "וְדברת" פירושה בזמן עתיד "אתה תדבר".
בכל זאת, כיצד נבחין האם האות "ו" שנוספה לפני הפועל היא "ו" ההיפוך או ו' החיבור, ועדיין נחשבת ללשון זמן עבר?!
ההבחנה היא דקה ביותר ועלינו להקפיד במיוחד בגלל העדינות של ההבדל ההופך משמעויות שונות לגמרי זו מזו!
ההבחנה היא אחת, לבדוק את מקום ההטעמה, האם זה מלעיל או מלרע?
אם ההטעמה לא השתנתה, והיא מלעיל. פירוש בהברה לפני האחרונה, האות "ו" לפני המילה היא "ו" החיבור, והפועל נשאר בעבר.
אם ההטעמה היא מלרע - בהברה האחרונה של המילה (של הפועל), הוי אומר שהפעולה הפכה מעבר לעתיד
כגון: "דבּרת"= בעבר
"ודבּרת"=וא"ו החיבור והפועל בעבר
"וְדִבַּרְתָּ" =בעתיד
"אהבת"= בעבר (אהבת אותנו ורצית בנו)..
"ואהבת"= וא"ו החיבור והפועל בזמן עבר (כגון: בחרת בנו ואהבת אותנו)..
"ואהבת" = צווי בהווה ובעתיד
לכן מובן מה שאומרים:
"כל מי שקרא בקריאת שמע "ואהבת את ה'...
"לא קיים מימיו מצוות קריאת שמע... (!!!)
הערות: במקרים מיוחדים כאשר טעמי - המקרא מחייבים אנו קוראים אחרת..
הערה נוספת: יהודי תימן קוראים נכון "ואהבת את..", הם מטעימים את ההברה שלפני ההברה הנחשבת "מלעיל" (ההברה השלישית מהסוף) ואין זה נחשב מלעיל. כי מלעיל נחשב רק אם מטעימים את ההברה השניה מסוף המילה (הברה שלפני האחרונה).
עיקר הבעיה היא, לקרוא בהטעמה מלעיל, ואז הפועל נשאר בעבר...
עיין שולחן ערוך המקוצר / הרב רצאבי, אורח חיים חלק א', סימן ט"ו, הלכה ז' הערה כ"ג ב"עיני יצחק" וגם עיין בסימן כ"ב הערה ס"ה.
לכן הבה ונקפיד!!! בכל הפעלים אשר משמעותם צווי הווה ועתיד יש להטעים את ההברה האחרונה: "ושמעתי".. והצלתי".."והסתרתי".."וצפית" "וזבחת".."ואמרת".. וידעת היום והשבות..
ובקריאת שמע:
"ושננתם" "ודברת" "וקשרתם" "וכתבתם" "ונתתי" ואספת" ואכלת"
הערה: המילה: "ושבעת" האות "ב" מוטעמת, בגלל שהיא בסוף פסוק.
היא מוטעמת בהברה לפני הסוף כמו דינו של כל סוף פסוק, לכן האות "ב" מנוקדת בקמ"ץ (ולא בפת"ח) כדין כל פת"ח ההופך לקמ"ץ באתנחתא ובסוף פסוק.
הנה חשיבות נוספת המבהירה לנו ענין ההבדל שבהגיית פת"ח או קמ"ץ. עי' לקמן
שימו לב!!! ישנם מקומות רבים במקרא שקיימת אות וא"ו החיבור, ויכולה להיות טעות ותיקרא כוא"ו ההיפוך, או להיפך, אז הפכנו את כל המשמעות...
בפרשת בשלח:
שמות י"ד, ט"ז, נאמר: "וְיָבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" לשון צווי הווה עתיד ובפסוק כ"ב כתוב: "וַיָּבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" לשון עבר.
במדבר ט', ב: "וְיַעֲשׂוּ בני ישראל את הפסח במועדו" (ציווי ה' למשה אל בנ"י)
3 פסוקים לאחר מכן בפסוק ה': "וַיַּעֲשׂוּ את הפסח..." (אכן כך עשו בני ישראל)...
וכן רבות הן הדוגמאות
כעיקרון: יש להבחין בין אם ה"וא"ו" מנוקדת בשו"א נע או בפת"ח ואחריה דגש (ברוב המקרים כניקוד ה"א הידיעה. (ההוגים התימנים יהגו את הוא"ו השוואית כחיריק כדין כל שו"א נע אשר בא לפני האות יו"ד).
הפעלים הבאים בבנין פִּעֵל כבד שהם לשון עתיד, בהיותם סמוכים אחריהם לאות "א" יוטעמו מלרע: "וצפית את" "וצוית את " "והשקית את" "והכית את"
יוצא מן הכלל: "ועשית" והכית" אפילו סמוכים לאות "א" נהגה אותם מלעיל
חוץ מ - "ואפית אותה" שהיא מלרע.
למרות האמור לעיל: בהטעמת המילים שיש בהן וא"ו ההיפוך, שנגינתם מלרע, נמצא דוגמאות שונות היוצאות מן הכלל.
נמצא זאת לדוגמא בקריאת שמע את המילה "ושבָעתָּ" - הנמצאת בסוף פסוק.
גם מצאנו את הפסוק המצוטט בברכת המזון אותה מילה מלעיל, ככתוב "ואכלת ושבָעתָּ, וברכת את ה''.."למרות שהיו אמורות להיות נהגות מלרע הן נהגות מלעיל בגלל האתנחתא שמתחתיה או בגלל היותה בסוף פסוק נהגה אותן מלעיל.
(רמז: אדם השבע - מתרווח לאחור)
עוד: כל "ויראת..."נהגה מלעיל!
כל "ובאת" שאחריו "א" הוא מלעיל.. חוץ.. מ"ובאת אל המקום" (דברים י"ב ח').
חובת הדיוק בקריאת שמע
הערה: הניקוד הוא לקריאה בלבד, כל השוואים המסומנים הם שוואים נעים בלבד. השוואים שהם נחים או מרחפים. בכוונה לא סומנו משום שתפקידם להפסקה, כדין סוף מילה שאין שם ניקוד. (חוץ משוא נח שתחת האות ה"א - להבליט שיש להגות אותה, כמו כל אות הנמצאת בסוף מילה ולא כמו האות ה"א בסוף מילה).
יש לשים לב, רוב הפעלים בקריאת שמע הם מלרע, הטעמת ההברה האחרונה
שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל!
א - ד - ני, אֱ - לֹהֵינוּ
א - ד - ני, אֶ חָ... ד (ד... ד... ד)...:
(לא יאריך ב"א" של "אחד", ובאות "ח" יאריך מעט, אבל ב"ד" יאריך הרבה, כשהיא נהגית רפויה בין "ד" ל"ז". ויכוון למסור נפשו על קידוש השם באות "ד", שמצייר בדעתו כל אחת מ"ד" מיתות ב"ד, וימליך את הקב"ה על עצמו מלכות גמורה ושלמה)
בלחשׁ: בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:
וְאָהַבְתָּ, אֵת א - ד - ני אֱ - לֹהֶיךָ, בְּכָללְבָ - בְךָ וּבכָל נַפ - שְׁךָ וּבְכָל - מְאדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם - עַל - לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרתָּ בָּם. בְּשִׁבתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכבְּךָ וּבקוּמֶךָ: וּקשַׁרתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכתַבתָּם, עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשעָרֶיךָ:
וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ תִּשמְעוּ אֶל מִצוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת א - ד - ני אֱ - להֵיכֶם, וּלעָבדוֹ בְּכָל - לְבַבכֶם וּבְכָל נַפשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלקוֹשׁ. וְאָסַפתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב - בְּשָׁדְךָ לִבהֶמתֶּךָ, וְאָכַלתָּ וְשָׂבָעתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפתֶּה לְבַבכֶם. וְסַרתֶּם וַעֲבַדתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה - אַף - א - ד - ני בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ. וַאֲבַדתֶּם - מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּבָה, אֲשֶׁר א - ד - ני נֹתֵן לָכֶם: וְשַׂמתֶּם - אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל - לְבַבכֶם וְעַל נַפְשכֶם. וּקשַׁרתֶּם - אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדתֶּם - אֹתָם - אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבלֶכתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבשָׁכבְּךָ וּבקוּמֶךָ: וּכתַבתָּם, עַל - מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרבּוּ יְמֵיכֶם וִ (י) מֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשבַּע א - ד - ני לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם. כִּ (י) מֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:
וַיּאמֶר א - ד - ני אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל, וְאָמַרתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף - פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם - אֹתוֹ וּזכַרתֶּם - אֶת - כָּל - מִצוֹת א - ד - ני וַעֲשִׂיתֶםאוֹתָם. וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת - כָּל - מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵ (א) - לֹהֵיכֶם: אֲנִי, א - ד - ני אֱ - לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתכֶם - מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵ (א) - לֹהִים
אֲנִי - א - ד - ני אֱ - לֹהֵיכֶם (אֱמֶת)
א - ד - ניאֱ - לֹהֵיכֶם - אֱמֶת.
המתפללים בהיגוי התימני, כל מקום שיש להטעים את ההברה האחרונה (מלרע), הם יטעימו את ההברה השלישית מסוף המילה, (ההברה שלפני ההברה הנחשבת "מלעיל") ואין זה נחשב מלעיל, כי עיקר הבעיה שאין לקרוא מלעיל במקום מלרע.. ראה מקור לענין זה לעיל בפרק "וא"ו ההיפוך".
רעיון: על סמך הפסוק "ואתם הדבקים ב - ה' א - להיכם חיים כולכם היום".
רמז בפסוק הנז': כי אם אנו מדביקים את המלה "אמת" כמו ו"אתם" למילים המסיימות את קריאת שמע "... ה'' א - להיכם". כך השלמנו את כל קריאת שמע, מזר"ם (247) מילים לרמ"ח (248) מילים כמספר איברינו, וזוכים להביא חיים לכל האיברים.
גם ע"י השלמת "א - ל מלך נאמן" או "ה' א - ל - היכם אמת"
הקמץ הקטן
הקמץ הקטן נחשב לתנועה קטנה, שתבוא בד"כ בהברה סגורה בלתי מוטעמת כמו המילה: " חָכמה" ההברה "חכ" איננה מוטעמת והיא הברה סגורה ומתחתיה יבוא קמץ קטן, המבוטא כחולם כאילו היה כתוב: "חוֹכמה".
לפעמים יש לנו "ספק" האם הקמץ הוא קמץ קטן או קמץ גדול, כי בעצם אין הבדל בצורת הניקוד... (למרות שהיום נמצאו סידורים אחדים כגון: "רינת ישראל" "עוד יוסף חי" ועוד"), שמנקדים בצורה שונה את ה"קמ"צים" ומבחינים, אם קטן הוא או גדול, אך עדיין נמצאות טעויות שגורות בפינו הבה ונתקנם:
"חָנני = (חוֹנני) ה' כי אומלל אני" אין לקרוא "חַנני".
"קומה א - להים שָפטה (שוֹפטה) הארץ..."אין לקרוא: "שַפטה".
"חָננו (חוֹננו) ועננו ושמע תפלתנו" אין לקרוא "חַננו".
"שמע ה' וחָנני (וחוֹנני) " אין לקרוא "וחַנני".
"קָרבה (קוֹרבה) אל נפשי גאלה" (פיוט "לכה דודי") אין לקרוא "קַרבה".
"ובפרשת ויצא: "נָקבה שכרך עלי ואתנה" זה לשון ציווי (אבן - עזרא) לכן נהגה: נוֹקבה" כמו "קוֹרבה..".
אשרי... חנון... ארך אפים וּגְדָל - חסד... קמץ - קטן ונהגה "וגדול - חסד"
ישנה דעה: כי בפסוק "כָּל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך.."המילה "כָּל" מנוקדת בקמץ גדול ולא בקמץ קטן ולכן הוגים אותה "כאילו" כתובה: "כַּל".
הכלל הנקוט בידינו בהגיית פעלים מגיזרת נחי ע"ו, (קום, שוב) בהיפוך מעתיד לעבר ע"י וא"ו ההיפוך, כגון: "ויקָם" וישָב" יש לקרוא "ויָקוֹם" ויָשוֹב".
"ותשָב (נקרא: "ותשוֹב") אליו (היונה) אל התבה.."
"קדש קָדָשים - קדש הקֳדָשים"
הביטוי: "קדש הקֳּדָשים "המתייחס למקום הידוע והמיוחד במשכן או במקדש, שם הארון ולוחות הברית, נהגה: "קודש הקוֹדשים" ואילו במקום שהביטוי "קדש קָדָשים" אינו מתייחס למקום המיוחד הנז'. רוב הדעות נוטות לראות את הקמצ"ים הראשון והשני כקמ"צים גדולים וייקראו שניהם בהיגוי: פת"ח כאילו כתוב: קֹדֶש קַדַשים". יש 18 מקומות כאלה בתורה. (כן מצאתי תנ"ך אחד המוגה ע"י מאיר הלוי לעטריס - לונדון 1951 שם ניקד את המילה קדש - קֳדשים בכל 18 המקומות הנז' בקמץ חטף קרי: קמץ קטן שמא טעה?).
וסימנך: במקום בו ה"א הידיעה יקרא בקמץ קטן "קדש הקֳּדָשים" ונהגה: קודש הקוֹדשים".
ועוד על "קדשים"
כל "קָדשים" נהגה בקמץ גדול (כמו פת"ח=קַדשים).
איזהו מקומן של זבחים... קָדְשֵׁי - קָדָשִׁים (שלושת הקמצ"ים הן קמ"ץ גדול, נהגה כפת"ח)
וכל "הקדשים" בה"א הידיעה, נהגה בקמ"ץ קטן (כמו חול"ם = הקוֹדשים).
וכן כל שאר הלשונות: "קדשיו" "קדשיהם" קדשיך" "קדשי" כולם בקמץ קטן.
"ובראשי חדשיכם..." (ראֹש חוֹדש)
נכון שהמילה "ראש" נקראת בחולם, אבל הטיית הרבים והסמיכות תיקרא בקמץ רגיל ולא בקמץ קטן, לכן נקרא: "וברַאשי חודשיכם..."יש הטועים וקוראים בקמץ קטן כנראה שנגררים אחרי המילה הסמוכה "חודשיכם".
הטיית "ראש" היא "רָאשים" קמץ גדול והטיית "חודש" היא: "חֳדשים" - קמץ קטן...
יש ה"מרחיבים" (כמעט וכתבתי: "מחריבים") בטעות את השימוש בקמץ קטן ומשתמשים בו גם במילים אחרות.
יש לשים לב המילים הבאות הן בקמץ גדול והגייתן היא כמו הניקוד פת"ח:
"אָסְנַת" נהגה: אַ - סנת. "צָפְנַת" נקרא: צַ - פנת.
"דָּבְרַת" (מערי הלויים, יהושע כ"א, כ"ח) נבטא: "דַ - ברת".
"צָרְפַת" (עיר בלבנון? עובדיה פס' כ) נאמר: "צַ - רפת". וגם נַצְרת עילית
ועוד.. (הערה: וכן עניין זה עוד תלוי במסורת הקריאה)
קמץ קטן תמורת חולם
הקדמה:
כמעט בכל הספרים המנוקדים קשה להבחין בין קמ"ץ גדול (שהוגים אותו כפת"ח)
לבין קמ"ץ קטן הנהגה: אוֹ
ולכן מומלץ לזכור את הכללים הבסיסיים הבאים:
כל קמ"ץ שאין בו נגינה, ואחריו שוא נח או דגש חזק - הוא קמ"ץ קטן, (אוֹ)
כל קמץ שלפני מקף שאין בו מתג, הוא קמץ קטן
אם אין אחריו לא שוא נח ולא דגש חזק - אז הוא קמץ גדול.
בכל הפעלים הבאים הקמץ הוא קמץ קטן, כי החולם החסר שבמקור הומר לקמץ קטן (כמעט אותו היגוי)
"לשמָרך" (תמורת "לשמֹר) "ויכָלת עמוד" (במקום: יכֹל) אעבָדך" (במקום אעבֹד) "אעזָבך" (במקום אעזֹב), "באמרכם" (במקום באמֹר)
"פן יפרָץ בם.." (תמורת יפרֹץ) ישכָּן שם.." (במקום ישכֹּן)
תספָּר לך (במקום תספֹּר)
"כי יפגָשך עשו.."קרא: יפגושך...
"מָר - דרור" קרא: מוֹר דרור
סָלעם קרא סוֹלעם כמו קָרבן
הזכרנו לעיל, כי ישנה דעה: כי בפסוק "כָּל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך.."המילה "כָּל" מנוקדת בקמץ גדול ולא בקמץ קטן ולכן הוגים אותה "כאילו" כתובה: "כַּל"
"... חייתני מִיָּרְדִי בור..."הי' בקמץ גדול נהגה: "מִיַרְדִי..."
יש להבחין בין לבין:
"זָכְרָה (זַ - כרה) ירושלים" (איכה א') ובין "זָכְרָה (זֹכ - רה) לי א / לוהי לטובה (נחמיה י"ג)
"שָׁמְרָה (שַ - מרה) נפשי עדותיך (תהלים קי"ט) "שָׁמְרָה (שֹמ - רה) נפשי והצילני (תהילים כ"ה)