יש לי הרבה וריאציות על השאלה המפורסמת של המלט. כנראה שאני אוהבת את זה (-:
בגיל 20 בערך שמתי לב שאני לא רואה כל כך טוב לרחוק. אני זוכרת שהייתי באיזו הרצאה מטעם מקום העבודה שלי, ישבתי די מאחור ואני זוכרת שהרגשתי שינויים בראייה. אז תהיתי אולי אני זקוקה למשקפיים, אך פטרתי את זה כעייפות.
זמן מה לאחר מכן, הלכתי לאופרה. התעצבנתי על כך שהכתוביות על המסך מטושטשות, אבל החברה שהייתה אתי אמרה שהן בסדר, ולא מטושטשות. התעצבנתי גם עליה וניסיתי לאמץ את העיניים כדי לראות אותן בצורה ברורה יותר. לפתע עלה בדעתי רעיון וביקשתי ממנה לרגע את משקפיה.
וראה זה פלא, לפתע ראיתי שהכתוביות אכן לא מטושטשות הבנתי שהגיע הזמן לעשות משקפיים.
מאז הספקתי לשאול את עצמי מה אני לא רוצה לראות. והתשובה הייתה: את עצמי. כי אני לא מרוצה ממי שאני.
יש לי קוצר ראייה ואסטיגמטיזם. זה אומר שאני לא רואה טוב לרחוק ושאני מעוותת את מה שאני רואה.
אבל רק לאחרונה הבנתי שאני בעצם פוחדת לראות. פשוט פוחדת להסתכל ולראות מה באמת יש שם. יש דברים שאני מעדיפה לעצום עין ולא להסתכל עליהם, כי אני פוחדת שזה יכאב מדי, או שזה עלול לטלטל יותר מדי את הסירה אם אראה אותם בצורה ישירה וברורה. אני פוחדת לגלות עיי חורבות, לגלות שהכל שרוף וחרוך, שהרסתי הכל אז עדיף לעצום עיניים, לטשטש, לערפל, לחיות באפילה
או שלא? כי יש דברים שאני לא פוחדת לראות ושאני מסתכלת מהם ממש בבירור. מישירה אליהם מבט, כמה שזה לא יפה ולא נעים להסתכל עליהם.
זה לא לגמרי ברור לי, מה אני כן מסכימה לראות ומה לא. כל עוד אני באפילה, אני מוגנת. אבל אולי גם זו רק אשליה
אז אני בוחרת להתעורר ולפקוח את העיניים. להסתכל סביב ולראות את מה שיש.
050-3331-331