הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=571428182
אוטנטיות בהשקפת העולם של הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית - חלק 3

המשך מ: אוטנטיות בהשקפת העולם של הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית - חלק 2.

מפילוסופיה לפסיכותרפיה הלכה למעשה

הקדמה

כשמחשיבים את שנכתב וממשיך להיכתב על יישום האקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה, סביר להניח שהקורא יתעמת עם מגוון רב של צורות ביטוי ותיאור. לא ניתן לצמצם גישה זו למבנה מתודולוגי אחד (Spinelli, 2007). יתרה מזאת, היא נחשבת לשיטתית רק לעיתים נדירות וישנם פרסומים מעטים המתארים את יישומה (Lieberman, & Havens, 2002). כך שבהיעדר הדרכה קונקרטית לגבי הדרך בה צריך להתנהל המפגש הטיפולי, חילוץ המשמעויות מתוך הפילוסופיה ליישום בפסיכותרפיה, הופך למשימה מאתגרת במיוחד (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

עם זאת, נראה שהדבר הולם, הרי מטרתה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מבחינות רבות, היא במציאת המשמעות האינדיבידואלית האישית (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). מבחינה זו, כל ניסיון לסכם ולהפוך את הגישה לשיטתית ועקבית, באופן בלתי נמנע לעולם יפגע ביושרה. לכן, מטפלים אקזיסטנציאליסטים רבים בוחרים שלא לחשוף את הכרתם והם נוטים לדחות את מערכות ההסבר, לטובת העדפת החופש והאינדיבידואליות (Van Deurzen - Smith, 2004).

הביטוי לכך, נראה במספר ההסתעפויות, נקודות המבט וההדגשות של המימדים השונים בקיום האדם ויחסיו עם העולם ועם אנשים, אותם מביאים המטפלים השונים (Cohn, 1997). מבחינה זו, ניתן להגיד שמגוון נקודות המבט התרבותיות, ההיסטוריות, המקצועיות והאינדיבידואליות, הוא בלתי נמנע ושישנם ביטויים רבים של הפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, כמספר האישיות הייחודיות העוסקות בתחום זה (Spinelli, 2007).

כמסתכלים מנקודת המבט של הייחודיות והמגוון, יהיה קשה לטעון או לספק עדות להימצאותם של עקרונות משותפים הנחים בבסיסו של היישום האקזיסטנציאליסטי (Spinelli, 2007). עם זאת, ללא מבנים אוניברסאליים המאפשרים צורה להגדרה וזיהוי, לא ניתן היה לאפיין גישה זו מאחרות. כך, שניתן לזהות מספר עקרונות מהותיים העומדים בבסיס גישה זו (Cohn, 1997). כמו כן, ישנם מגוון של נושאים קיומיים משותפים בהם מתמקדת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, שאותם הביאו המטפלים מהפילוסופיה. ביניהם, ניתן למצוא את הקיום, החופש, האחריות, חרדת המוות, המימוש העצמי וכמו כן גם האוטנטיות (Lieberman, & Havens, 2002).

בין הפסיכותרפיסטים האקזיסטנציאליסטים הבולטים שייסדו את הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית הקלאסית לגווניה ושהמשיכו את דרכה, ניתן למצוא את לודוויג בינסווינגר (Ludwig Binswanger), מדארד בוס (Medard Boss), רולו מיי (May Rollo), יוג'ין מינקווסקי (Eugene Minkowski), ויקטור פראנקל (Viktor Frankl), מרטין בובר (Martin Buber), רונלד ליינג (Ronald Laing), פול תיליך (Poul Tillich), ארווין יאלום (Irvin Yalom), ארנסטו ספינלי (Ernesto Spinelli), איימי ואן דארזן (Emmy van Deurzen) ואחרים (Wong, 2006; Lieberman, & Havens, 2002).

לרוב, ישנה הסכמה שהמייסדים של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית היו לודוויג בינסוונגר ומדרד בוס. הפסיכולוג רולו מאיי, נחשב לזה שהמשיך את דרכם והפיץ את הגישה האקזיסטנציאליסטית בארה"ב (להב ופוך, 1992). מכיוון שכך, תוצג הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מנקודת המבט של שלושתם. יחד עם זאת, חשוב להבין שבסיס זה אינו סוג של מערכת תיאורטית אליה יש לדבוק, הדבר יהיה בסתירה לחתירה האקזיסטנציאליסטית לפתיחות לכל דבר (Cohn, 1997).

לכן, אלו ישמשו להצגת העקרונות המנחים והמהותיים היכולים להיחשב למשותפים למגוון ההתייחסויות של הגישה. עקרונות אלו, יעזרו להמחיש את האופן בו הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מביאה לביטוי את האוטנטיות, אם ברמה הפילוסופית ואם כמטרה טיפולית. כמו כן, יספקו בסיס בעזרתו יהיה ניתן לתאר מיהו האדם האוטנטי ומהם החיים האוטנטיים.

השתקפות האוטנטיות בעקרונות הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית

בפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית המושג היות - שם מוגדר במונח היות - בעולם. מונח זה מסמל את היעדר ההפרדה שבין האדם לעולם (להב ופוך, 1992). הכוונה בכך, היא שאנו חיים בעולם משותף וקיומנו קיום משותף, אנו מאירים אחד על השני וחושפים אחד את השני ואחריותנו היחידה, היא להישאר בפתיחות לעולם, כך שהקיום יוכל להראות את עצמו ולחשוף את המשמעויות הגלומות בו (Boeree, 2006).

קיומו של האדם, נתפס כתהליך דינאמי בו העולם נחשף והאדם מנסה להגשים את עצמו על ידי הפעולות אותן הוא עושה, הוא לעולם שואף להגשמה ומבחינה זו, ניתן גם להתייחס למונח היות - שם, כהתהוות (להב ופוך, 1992). מכיוון שכך, התמקדותה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, הינה בחקירה המיידית של התנסות האינדיבידואל ותיאורו החוויתי את הקיום (Cohn, 1997). זו חווית ההתנסות של להיות קיים להיות בקיום כאן ועכשיו ברגע מסוים זה בזמן (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

בכדי לחקור את האדם כשלם ולהשיג הבנה מלאה לגבי קיומו, ישנו צורך להתייחס למימדי ההתנסות המודעת של האדם עם הקיום (Boeree, 2006). העולם שמסביב, הכולל את תחושותינו לגבי גופינו והתייחסותנו לעולם הפיזי שמסביבנו. העולם עם, הכולל את התייחסותנו לסביבה האנושית, את מערכות היחסים החברתיות, הקהילתיות והתרבותיות שלנו והעולם עם עצמו, הכולל את העולם הסובייקטיבי פנומנולוגי של משמעותינו האישית לגבי ההתנסות עצמה (Wong, 2006).

ההתייחסות אל האדם, היא כאל יצור חופשי לחלוטין היכול לבחור לעצמו כל דרך בה יחפוץ. הוא קיים כאוסף עצום של אפשרויות גלומות לגילוי והתייחסות לעולם ומשימתו העיקרית, היא להישאר פתוח ולא לצמצם עצמו למה שהחברה מצפה ממנו (Boss, 1963 מתוך להב ופוך, 1992). הוא מתואר כישות הנזרקת לעולם של אפשרויות אין סופיות מהם הוא יכול לצמוח לכיוונים שונים (להב ופוך, 1992). אחריותו היחידה, היא להבנות את קיומו ולממש את אפשרויותיו על ידי בחירותיו (Jacobsen, 2008).

ייחודו של האדם, הוא בכך שהוא יכול להיות מודע להתהוות הגשמתו ולכן, הוא גם אחראי על התהוותו שלו (May, 1958 מתוך להב ופוך, 1992). אין הכוונה בכך שהאדם יוכל להיות כל מה שירצה, אלא שהאדם טועה כשהוא חש שאין לו אפשרויות בחירה אחרות מאלו המוגדרות מראש (להב ופוך, 1992). עם זאת, חופש האדם מתקיים במסגרת מגבלות הקיום ולכן, ישנה חשיבות למודעות האדם למסגרת זו (להב ופוך, 1992). האתגר שלו, הוא לחיות כל רגע בחופש ובאחריות כשהכוונה בכך, היא לחירות הבחירה ועיצוב העתיד, למרות המגבלות הטבועות בקיום (May, 1953, 1999 מתוך Wong, 2006).

אפשרויותיו הם לעצום עיניו לתנאים הבסיסיים של הקיום ולחיות בהעמדת פנים או לחלופין, לחיות באופן פתוח ומשוחרר יותר ובדרך שהיא אמיתית יותר. ההדגשה היא על אחריותו לחיות בפתיחות זו לעולם (Boeree, 2006). אולם לעיתים בהיעדר הרצון, תחושת הכיוון או האחריות שבקבלת ההחלטות, אנו מפקידים עצמו לשליטה על ידי כוחות זרים (להב ופוך, 1992). מאפשרים לעצמנו להשתעבד וליפול קורבנות להכללות חסרות הפנים של החברה ובכך, אנו מאבדים את החופש ואיננו מגשימים קיום אוטנטי (Jacobsen, 2008).

מכך, בדומה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ישנה הכרה בכך שאנו נולדים אל קיום שהוא בעל מבנה הסובב סביב מספר מוגבל של תנאים בסיסיים ושאנו נולדים לעולם חברתי, שהוא כבר מבוסס וקודם לנו (Boeree, 2006). יחד עם זאת, ישנה הכרה באפשרות האדם להתעלות מעל תנאים קיומיים אלו. זו ההכרה, שלמרות האילוצים הקיימים בחייו, הוא יכול לבחור את עתידו ולממש את קיומו האוטנטי (Wong, 2006).

ההתעלות מעל הניתנים הקיומיים, מערבת קבלת החלטות ואחריות ללקיחת פעולה למימוש אפשרויותיו ולעיצוב עולמו ומשמעותו של החופש הבלתי מוגבל, הינו באחריותו הבלתי מוגבלת של האדם על עולמו. (Wong, 2006). האדם החופשי אינו יכול להטיל אחריות על דבר מלבד עצמו (להב ופוך, 1992). פסיכולוגים אקזיסטנציאליסטים רבים מציינים שחיים אמיתיים ואוטנטיים אלו, הם אפשרות הפתוחה בפני כולם (Jacobsen, 2008).

כשהאדם אינו מגשים חיים אוטנטיים, עולים בו רגשות אשם (Boss, 1963 מתוך להב ופוך, 1992). יתרה מזאת, גם כשהאדם נוטל אחריות מלאה להחלטותיו, הוא לעולם לא יוכל לממש את כל אפשרויותיו ולכן, אינו יכול להתחמק מתחושת האשמה. אשמה זו, מקורה בהבנה שכול בחירה שנעשתה, משמעותה ביטול כל הבחירות האחרות (להב ופוך, 1992). היא חלק בלתי נפרד מטבענו והיא מתעוררת מכך שאנו נדרשים לפעול על פי ההבנה שלנו, למרות שאנו קשורים בתלותיות לישויות אותן מציגה בפנינו התרבות (Lieberman, & Havens, 2002).

אדם המתחמק מאחריות ושאוטם עצמו בפני אפשרויות הקיום האוטנטי, יכול לברוח מתחושת האשמה הקיומית, אולם הוא ייפול קורבן לאשמה הנוירוטית (Jacobsen, 2008). זו, יכולה להיראות כגרסה מעוותת, מוגזמת או מצומצמת של האשמה הנורמאלית ולהחוות כפסיכופתולוגיה, כשחריפות הסימפטומים, תהיה בהתאם לדרגת כישלונו להתקיים בפתיחות לעולם (Boss, 1963 מתוך להב ופוך, 1992). מצד שני, האדם האוטנטי יחוש אשמה קיומית גדולה יותר. זאת, מכיוון שהוא מודע לאפשרויות אותן הוא לא מממש (להב ופוך, 1992).

בשונה מהאשמה הנוירוטית, האשמה הקיומית יכולה לעורר השראה לפעול בדרכי מחשבה ומודעות (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). היא משקפת את כל אותם התחומים בהם עדיין לא חיינו למיצוי אפשרויותיהם והדבר יכול להוות כתמריץ להגשמת הייעוד (May, 1983 מתוך Jacobsen, 2008). מכך, שלמרות שהדבר יכול לכאוב, לאשמה הקיומית אלמנט חיובי. היא מייצרת את האפשרות לכוון מחדש את חיינו ובכך, היא מאפשרת לקחת אחריות לקראת קיום שהוא יותר אוטנטי (Jacobsen, 2008).

מבחינה זו, בעוד שהאשמה הקיומית חלה רק על אותן החלטות שגויות או אפשרויות שהוחמצו, האשמה הנוירוטית תפסול את כל קיומו של האדם, תציג אותו כשיקרי ותאלץ אותו לתת לעצמו דין וחשבון על השקר בו הוא חי (Keen, 1970 מתוך להב ופוך, 1992). אף על פי כן, נטייתו של האדם תהיה לברוח מהאחריות על חייו ולהפקיד אותה בידי אחרים (להב ופוך, 1992). האחריות האישית יכולה להוות לנטל שקשה לשאת את משקלו. לא ניתן לברוח ממנה וככול שהחופש גדול יותר, כך הבחירות מתרבות והאחריות גדלה וכשישנה אחריות גדולה, הדבר יכול לגרום לחרדה (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

החרדה, מבטאת את אי הנוחות ואי הביטחון הבלתי נמנעים המלווים את ניסיונותיו החלקיים והמוגבלים של האדם לשקף את אי הודאות של הקיום (Spinelli, 2007). למרות שהחופש מאפשר להתרומם מעל הבעיות האישיות, מעצם כך שהאדם נזרק לעולם שהוא נעדר הנחייה והוא חייב להחליט בעצמו את ההחלטות הנכונות, החרדה מתעוררת. ניתן לאפיין אותה כתחושת המודעות העצמית של ההתנסות בעולם, מול המודעות לכלום או לאי קיום (May, 1961, 1953 מתוך Wong, 2006).

הדבר מייצג את הדינאמיקה האקזיסטנציאליסטית, שהיא הקונפליקט המגיע מעימותיו של האינדיבידואל עם הדאגות המהותיות של הקיום, שלא ניתן להימנע מהם ושהם חלק מקיומו של האדם בעולם (Yalom, 1980). זוהי הדילמה המייצגת את הקטבים המנוגדים של תנאי החיים הבסיסיים עימם מתמודד האדם. כולנו נקרעים בין קוטביות השאלות הקיומיות ואנו צריכים למצוא את האיזון (Jacobsen, 2008). על ידי ההתאמתות עם הקטבים וחיבורם, אנו מוצאים משמעות ויכולים לממש קיום אוטנטי (May, 1992 מתוך Wong, 2006).

תנאים אלו, מתוארים במספר מודלים המנסים לשקף את מבנה הקיום (Jacobsen, 2008). באם זהו המודל של יאלום שהוא הידוע ביותר ושהוא מציג ארבעה קונפליקטים קיומיים (Yalom, 1980), המודל של בוס המציג שבעה מאפיינים מהותיים של הקיום (Boss, 1994 מתוך Jacobsen, 2008), או מודלים אחרים המאפיינים את קטגוריות התנאים הבסיסיים (לדוגמא Condrau, 1989; Bugental, 1987מתוך Jacobsen, 2008), אין ההבדלים ביניהם סותרים בטבעם, אלא למעשה משלימים אחד את השני (Jacobsen, 2003 מתוך Jacobsen, 2008).

ההחלטות אותם מקבל האדם בכדי לפתור קונפליקטים פנימיים אלו, הינם תוצאה של התנסותו הנחווית בחפשו אחר הגשמה בעולם שהוא מעבר להבנה ושליטה (Wong, 2006). כך, שמצד אחד לא ניתן להימנע ממתח נצחי זה ומצד שני, הוא אינו פתולוגי אלא נתון בסיסי בחייו של האדם. בין אם הוא מוצג במונחים של חיים מול מוות, משמעות מול אי משמעות או ודאות מול אי ודאות, הוא יבטא עצמו כחרדה. בהתחשב בכך, הדילמה אינה בעובדה שהחרדה שם, אלא כיצד אנו חיים עימה (Spinelli, 2007).

מבחינה זו, החרדה נתפסת כדבר אותו עלינו לאמץ כחלק מהתנסותנו בחיים. עלינו לחקור אותה, להביע אותה, לפגוש אותה ולתעל אותה לפעילויות מועילות ולא להימנע ממנה (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). יתרה מזאת, ההימנעות או ההכחשה של החרדה הקיומית לא יחלישו את השפעתה, אלא יגבירו (Wong, 2006). ניתן להגיד שככול שהאדם ינסה להתנגד לדבר, הוא ימצא עצמו יותר מוגבל על ידי הדבר ממנו הוא מנסה לברוח (מתוך להב ופוך, 1992). פסיכותרפיסטים רבים מתייחסים להכחשה והימנעות אלו, כאי אוטנטיות (Jacobsen, 2008).

במידה והאדם יגיב לחרדה בתפקוד יצירתי, הוא יחווה חרדה נורמאלית. אולם, במידה והאדם לא התמודד ויבחר בפעילות המשככת את תחושת החרדה, תגובתו תגביר את הסיכויים לקשיים בהמשך הדרך (Jacobsen, 2008). במידה ויאפיין עצמו בתבניות מחשבה והתנהגות נוקשות ומגבילות ויביע אמיתויות והצהרות קבועות ומוחלטות. או לחלופין, יבוא בדרישות ובקשות החלטיות בכדי להימנע, להתכחש או להתנתק מהדבר הנתפס בעיניו כחדש ולא ידוע, החרדה תחווה כחרדה נוירוטית (Spinelli, 2007).

החרדה הנוירוטית תשקף תגובות או מאמצים אי הסתגלותיים שמטרתם להימנע או להתמודד עם החרדה הקיומית (Yalom, 1980). האופן בו האדם תופס את עולמו ופועל בו, יכול להיות צר ומוגבל או רחב ופתוח והוא מבטא את תבנית העולם של האדם וקובע כיצד הוא יגיב ואיזה קווי אופי וסימפטומים ייפתח. ככול שתבנית זו תהיה יותר רחבה ומושתת על יותר קטגוריות, כך האדם יחווה פחות חרדה נוירוטית (להב ופוך, 1992).

אולם, כשהאדם ימנע, יכחיש או יתעלם מהדאגות הקיומיות, הוא יפתח סימפטומים פסיכולוגיים, רגשיים או התנהגותיים (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). כך שיכולתו של האדם להישאר בפתיחות לדבר אותו הוא פוגש, מבטאת עצמה באותם מצבי מחלה המאפיינים את יחסינו עם ההיבטים המהותיים של הקיום (Cohn, 1997). מבחינה זו, המקור לפתולוגיה תמיד יהיה תוצאה של בריחת האדם מנטילת אחריות לחייו, במובן של חוסר הפתיחות כלפי האפשרויות ומכך ממימוש קיומו האוטנטי (להב ופוך, 1992).

המרפא לכך, מערב את ההתמודדות מול העצמי ומול החיים, את האימוץ שבאמיתותם של דאגות החיים (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004) ואת יכולתו של האדם, להיות בעל העזה לפתח אפשרויות חדשות (Wong, 2006). בהעזה, הכוונה היא ליכולת לבחור להיות אוטנטי. האדם האוטנטי, חופשי ליצור מכיוון שיש לו את העזה להתעמת ולקבל את ספקותיו האישיות ואת החרדה (May, 1994 מתוך Wong, 2006). כשהוא מעיז להתחיל במסע שאינו ידוע כלפי העתיד, הוא משיג את אוטנטיות (May, 1965 מתוך Wong, 2006)

יתרה מכך, אותה העזה, הינה היכולת לפגוש את החרדה המתעוררת כשהאדם מממש את החופש. זו המוכנות להבדלה ולתזוזה מהמישורים המוגנים והתלותיים למישורים חדשים של חופש ואינטגרציה (May, 1953 מתוך Wong, 2006). מכך, שהחרדה הקיומית היא בעלת היכולת לעורר ולהוציא את איכות האישור עצמי. היא בעלת האיכות הבלתי צפויה של להוציא מהאדם את האומץ (Jacobsen, 2008).

לדוגמא, לפי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, ההכרה במוות תורמת לתחושת חדות בחיים ומספקת נקודת מפנה קריטית בהתייחסות לחיים. כך, כשהאחד מתעמת מול המוות הבלתי נמנע, הוא מגביר את יכולת החיים (Yalom, 1980). כמו כן, שמודעותו של האינדיבידואל בהקשר לבדידות הקיומית מוגבהת, הדבר משפר את יכולתו ליצור מערכות יחסים בין אישיות שהן בריאות יותר (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

לכן, המטרה לא תהיה לברוח מהחרדה, אלא להפחית את החרדה הנוירוטית על ידי ההתמודדות יצירתית ואפקטיבית עם החרדה הרגילה המלווה את החיים (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). מבחינה אקזיסטנציאליסטית, השאלה כיצד לנווט שביל מועיל בחיים, היא עצם החיים עצמם והמידה בה אחד מצליח למצוא אחיזה בקרקע בהתייחסות לשאלות קיומיות אלו, זו המידה בה הוא חי את חייו באוטנטיות (Jacobsen, 2008).

המשך: אוטנטיות בהשקפת העולם של הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית - חלק 4.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן