ההשראה של האדם זה דבר חשוב, אם ההשראה טובה, אז יש חשק לעשות דברים שאדם אוהב לעשות. ואביא הנה כמה טיעונים:

אם ההשראה של האדם היא טובה, אז למה היא לפעמים הופכת להיות רעה? יש דעה שסוברת אם האדם יהיה שאנן ויגיד הכל בסדר, הוא לא ייתקדם לאן שהוא צריך ואז בגלל השאננות באופן פראדוקסלי הוא יגיע ללחץ. ויש דעה שסוברת שלחץ זה דבר לא בריא, ויש דעה שסוברת שלחץ בקנה מידה סביר הוא בריא ואף טוב. יש דעה שסוברת שבגלל לחץ האדם מתקדם, הדבר דוחף אותו קדימה. אז אשאל שאלה פשוטה, זה באמת כייף להילחץ באופן תמידי מדברים רק בשביל להתקדם? ואולי ההיפך הוא הנכון? אולי לא חייבים להילחץ? אולי יש דרך שבה אין צורך בלחץ ועושים את הטוב ביותר? כרגע כפי הנראה אף דעה מהדעות הנ"ל לא הצליחה לפתור את הקונפליקט ונכשלה.

ובעצם, השיטה הטובה היא לא להגדיר, היא פשוט לבצע לפי כללים שהאדם יודע שהם טובים עבורו, אבל אין טעם מפה לחקור כי כאן מתחיל השלב הטכני ונגמר למעשה השכל. האדם מחליט לפי ההחלטה שלו באותו הרגע בהתאם לדברים שבחר שיודע שיטיבו עמו.

הגדרה גורמת ללחץ להיות בין הפטיש לסדן, זה לא מחוייב המציאות, יש מצב שהשתיקה היא דווקא התשובה, שהאדם מסתכל על המציאות כפי שהיא השאלות נעלמות והלחץ נעלם כלעומת שבא.

וזו דרך התמודדות יפה, דרך התמודדות אשר מקנה לאדם חשיבה חדשה ללא מהמציאות המציאות אדרבא, להסתכל על המציאות כפי שהיא.

והדרך משחררת את האדם מלחץ נפשי מיותר ומדמיונות שמקלקלים לאדם את מה שהוא כבר יכול לעשות ולא עושה בגללם. בגלל שהם מוציאים לו את הרוח מהמפרשים לכל דבר טוב שהוא רוצה. וההיפך של זה הוא הסתכלות על המציאות כפי שהיא, אשר עוזרת לאדם להתחבר מחדש לדברים ולחזור לחיים.

ישנם מצבים שהאדם נלחץ ממשהו שאין ממה להילחץ ממנו, או שהוא בגלל שהוא מגדיר דברים שלא שייך להגדיר אותם, הוא מכשיל את עצמו לריק. כי לעתים, האדם מדמיין שהוא בבעיה כלשהי וזה מתוך הנחות יסוד שגויות שהוא בצרה ואז הוא נכנס ללחץ נפשי מיותר. וממשיך ומדמיין תיאוריות שווא כדי להצדיק את הטיעונים שאין להם בסיס. או, שהוא מנסה להבין דבר שאינו מבין אותו.

והדבר קורה כי לאדם יש שאלה שלא קיימת במציאות והיא קיימת רק בגלל כמה התניות לא נכונות. אבל אם האדם היה מסתכל על המציאות כפי שהיא היה פוסל אותן על הסף ורק בגלל איזה שהוא רגש הוא ממשיך ומגדיר דברים שאף אחד לא מחפש להגדיר וגם בגלל שאי אפשר להגדיר אותם, והוא נמצא עם זה לבד. והשתיקה מסבה את המחשבה של האדם למקום הנכון שמשם אין שאלה כזאת בכלל. למקום של אמת, של התמודדות עם המציאות כפי שהיא.

אבל, בכל זאת קיים מקום לשאול שאלות, והוא לדוגמא: כאשר אדם חושש שלא יצליח במשהו הוא יכול לשאול, אולי ההיפך הוא הנכון? ולפעמים זה טוב שיש חוסר וודאות, כי ע"י חוסר הוודאות יש לאדם רצון להתקדם. אם נניח האדם היה יודע שהוא כרגע לא יצליח בדבר מסויים אולי זה היה שובר אותו, אבל בגלל שהוא לא יודע את האפשרות הזו כעת, הוא מנסה והוא כ"כ מנסה שהוא גורם לסיטואציה להשתנות וגורם לעצמו להיות מסוגל לעשות את הדבר שלא יכל לעשות קודם לכן. הוא מוצא את הכלים ואת ההזדמנות המתאימה לו.

ואם אדם מסויים ישאל, אולי השתיקה היא התחמקות מהמציאות? התשובה היא באותה המטבע, אולי ההיפך הוא הנכון? אולי הרעיונות במקומות מסויימים הם חוסר התמודדות ובריחה מהמציאות? ואולי דווקא השתיקה מחברת את האדם למקום של המציאות כפי שהוא? ובעצם התשובה היא, תלוי בסיטואציה. אם מדובר בדבר שרק אומרים עליו דברים בעלמא ללא הבנה אמיתית, בוודאי שהדבר הוא התחמקות מהמציאות. אבל אם האדם לא מבין עוד את הדברים, ושותק, בסוף הוא מגלה שאין בכלל שאלה.