אמר רבי נחמן מברסלב כדלהלן: "הַיּוֹם אָמַרְתִּי שְׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁלּא כְּדִבְרֵי הָעוֹלָם [היום אמרתי שלשה דברים הפוך ממה שהעולם רגילים לומר... והדבר השלישי הוא ש] הָעוֹלָם אוֹמְרִים כִּי הַצַּדִּיק... אֵין צָרִיךְ לְמָעוֹת [כסף] הַרְבֵּה כִּי לָמָּה לוֹ מָעוֹת [מאחר שהוא חי בצניעות, למה הוא צריך כסף?

אבל אומר רבי נחמן] וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ הִתְבּוֹנְנוּת כָּזֶה [שיש השגה רוחנית ואושר כזה, שלשם כך] שֶׁצָּרִיךְ לָזֶה כָּל הוֹן דְּעָלְמָא [היינו שצריך לשם זה את כל הון העולם] ". וכמובן שהדברים צריכים ביאור, כיצד זה יתכן כי כדי להשיג את אותו אושר פנימי, צריך האדם כל כך הרבה כסף חיצוני, עד כדי כך שצריך לזה את כל ההון שבעולם?

אך פשר העניין יתבאר ע"פ הדבר הבא. והוא כי מי שיתבונן יראה כי ככל שיש לאדם יותר כסף, כך הכסף שלו רחוק יותר ממנו. מי שיש לו רק כמה שקלים, הוא יכול לשמור אותם ממש קרוב אליו בתוך היד שלו. ומי שיש לו קצת יותר, שומר אותם רחוק יותר בכיסו, ומי שיש לו יותר, שומר אותם בביתו, ומי שיש לו יותר שומר בבנק, ומי שיש לו יותר, שומר את הכסף בכמה בנקים בעולם, ומי שיש לו יותר כבר יש לו גם כסף וגם נכסים בכל העולם. נמצא שככל שיש לאדם יותר כסף, כך הכסף רחוק ממנו יותר.

ונשאלת השאלה, לו יצויר שהיית מקבל צ'ק מאלוהים שהסכום שכתוב בו הוא "כל מה שיש בעולם", ז"א שאלוהים נותן לך מתנה את כל כולל כל מה שיש בעולם. לוקחים את כל הנכסים שיש בעולם ועושים להם העברת בעלות על שמך. במצב כזה, היכן בדיוק היית שומר את כל העולם ואת כל מה שיש בו? תשובה: היית שומר אותו איפה שהוא נמצא! ז"א לא היית צריך לעשות שום שינוי. היית פשוט משאיר את הדברים שיתנהלו כפי שהם. רק שכאשר היית צריך משהו, אז הנסיבות היו גורמות לכך שהוא יהיה אצלך.

ולכך בעצם רומזים דבריו של רבי נחמן, כי באמת המאושר האמיתי הוא לא זה שמסתפק במה שיש לו ועדיין מרגיש בתוכו שחסר לו משהו כלשהו, המאושר האמיתי הוא האדם שבתחושה הסובייקטיבית שלו כל העולם כולו הוא שלו. וכמובא "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי, כמ"ש חַייָּב כָּל אָדָם לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם! נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי, צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִיקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם... ".

כי האדם המושלם באמת חי בתחושה שבה כל העולם כולו הוא שלו. הוא לא צריך להוכיח שהכל שלו, כי הוא יודע שהכל שלו. הוא לא חומד שום דבר שאין לו, כי הכל שלו.

וכפי שכבר התבאר כי באמת מהצד העמוק של המציאות, המציאות כולה היא כולה שלך! כי באמת כל המציאות של האדם, כל הבתים שסביבו, כל המציאות כולה שסביבו, באמת באמת היא נמצאת בתוך המחשבה של האדם עצמו. (ראה כאן).

ובאמת מי היה האדם המאושר ביותר בעולם שבאמת הרגיש שכל העולם שלו? תשובה: "האדם הראשון", שבאמת מבחינתו הכל היה שלו. וכבר התבאר עניין זה, כי באמת כל אדם צריך להרגיש שכל העולם כולו נברא בשבילו שזאת כמובן זכות + אחריות (כאן).

ונסיים בסיפור הבא על רבי נחמן שימחיש את העניין. הסיפור הוא על הרגע שבו נשרף ביתו של רבי נחמן בעיר ברסלב (עם שאר הבתים שבעיר) ושבעקבות זה הוא עבר לעיר אומן. כדלהלן: "בלֵיל שַׁבָּת הָיְתָה שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה בִּבְּרֶסְלַב וְנִשְׂרַף גַּם בֵּיתוֹ [של רבי נחמן]. אַחַר כָּךְ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁאַחַר שַׁבָּת נָסַע לְאוּמֶין...

בַּדֶּרֶךְ [לאומן] פָּגַע בָּנוּ הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן [פגש את רבי נחמן שליח מהעיר אומן]... וְסִפֵּר לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵיךְ הֵם מְרֻצִּים לְקַבְּלוֹ שָׁם וְשֶׁשָּׁם הִיא דִּירָה יָפָה מְאד [כדי לשמח את רבי נחמן הוא עדכן אותו שיש לו דירה מוכנה בעיר אומן]. עָנָה וְאָמַר [רבי נחמן לשליח] הֲלא הַכּל שֶׁלָּנוּ. כִּי חַייָּב אָדָם לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם... וְאִם כֵּן הַכּל שֶׁלָּנוּ. [במילים אחרות, אני לא מתרגש מכך, כי מבחינתי הכל שלי]...

[ובנוסף, כיצד הוא התייחס לכך שנשרף לו הבית הקודם שבעיר ברסלב? על כך מסופר] כְּשֶׁיָּצָא מִבְּרֶסְלַב עָנָה וְאָמַר: גַּם מֵחֲמַת זֶה נָכוֹן מְאד מַה שֶּׁנָּסַעְתִּי מֵהֶם [היינו מה שהחלטתי לעבור עיר]. כִּי אֵינוֹ נָכוֹן שֶׁהֵם יִהְיוּ בְּצַעַר וַאֲנִי בְּשִׂמְחָה. כִּי בִּשְׁלָמָא [מילא] אִם לא הָיִיתִי נִשְׂרַף [אם לא היה הבית שלי נשרף], רַק הֵם בְּעַצְמָן [אלא רק הבתים של שאר אנשי העיר], הָיִיתִי מֻכְרָח לְהִצְטַעֵר עִמָּהֶם...

אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁגַּם בֵּיתִי נִשְׂרַף, וּבְוַדַּאי אֲנִי צָרִיךְ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה וּצְרִיכִים דַּיְקָא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד, הַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד, וְעַל כֵּן אֵין נָכוֹן שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם כִּי הֵם שְׁרוּיִים בְּצַעַר וַאֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה. [ז"א בגלל שהבית שלי נשרף, לכן אני מוכרח להיות שמח בשמחה גדולה ולכן אני לא רוצה ששאר האנשים יצטערו מכך שאני לא מצטער איתם].

אַחַר כָּךְ אָמַר: לא מִבָּעֲיָא [לא צריך לומר ש] מָעוֹת הַיְנוּ הֶפְסֵד מָמוֹן בְּוַדַּאי אֲנִי מְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כִּי "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכל אֲשֶׁר לְאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ", אֲבָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּפְקָד אֶצְלִי נֶפֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם [אפילו כשמישהו מת אצלי במשפחה. ובאמת נפטרו לו ילדים + אישה]... גַּם כֵּן הוּא מְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. עַד שֶׁכָּל עִנְיְנֵי אֲבֵלוּת שֶׁצְּרִיכִין לִנְהג, כְּגוֹן בְּכִיָּה וְכַיּוֹצֵא הוּא צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ לָזֶה, כִּי יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אָז. וְהַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ כְּאִלּוּ לא הָיָה כְּלָל בָּעוֹלָם"

ונסיים בעוד ציטוט אחד "אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים... שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים טוֹבִים כָּמוֹנִי... וְאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁאֲנִי חֵרֵשׁ? אֵין אֲנִי חֵרֵשׁ כְּלָל! רַק שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי לִכְלוּם, שֶׁאֶשְׁמַע הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם. כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם [כל הקולות שיש בעולם], הֵם [כולם נובעים] מִן חֶסְרוֹנוֹת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ [כולם כל הזמן מדברים על מה שאין להם, חסר להם, הם צריכים וכולי].. וַאֲפִלּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם [אפילו אלו שמספרים על משהו טוב שקרה להם], כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא [ז"א השמחה שלהם היא תלויה במשהו ספציפי ולא מתוך הרמוניה עם המציאות].

וְאֶצְלִי, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לִכְלוּם, שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּאָזְנַי הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם חִסָּרוֹן. וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה שֶׁאֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים, מִן הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת [המדינה של האנשים העשירים]. וְחַיִּים טוֹבִים שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם וְשׁוֹתֶה מָיִם [ראה שם את המשך הסיפור על המדינה של העשירים] "

לקריאה נוספת: התבוננות כזה שצריך לזה כל הון דעלמא

רבי נחמן היה כ"כ בתחושה של "יש", עד כדי כך ששום סכום שבעולם לא עשה אצלו שום שינוי.

"אָמַר: אֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל מָמוֹן הַרְבֵּה בְּלִי שִׁעוּר, וְלא יִהְיֶה אֶצְלִי שׁוּם שִׁנּוּי. כִּי דֶּרֶךְ הָאָדָם כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ מָמוֹן, בִּפְרָט מָמוֹן הַרְבֵּה, נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו וְנַעֲשִׂין אֶצְלוֹ שִׁנּוּיִים. אֲבָל אֶצְלִי אֲפִלּוּ אִם אֲקַבֵּל סַךְ עָצוּם בְּפַעַם אֶחָד, אֵין אֶצְלִי שׁוּם שִׁנּוּי כְּלָל. "

"אָמַר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת יוֹתֵר, הַכָּבוֹד רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר. כִּי כְּשֶׁאֶחָד יֵשׁ לוֹ מְעַט מָעוֹת, הוּא יָכוֹל לְהַחֲזִיק הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ סָמוּךְ לִבְשָׂרוֹ. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מָעוֹת, הַמָּעוֹת שֶׁלּוֹ מֻנָּח בְּתֵבָה. נִמְצָא, שֶׁהַכָּבוֹד שֶׁהוּא הָעֲשִׁירוּת רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד יוֹתֵר עֲשִׁירוּת אֲזַי מְעוֹתָיו וּסְחוֹרוֹתָיו מֻנָּחִים בַּחֲנוּת וְכַיּוֹצֵא וְרָחוֹק מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר עֲשִׁירוּת אֲזַי הוֹנוֹ וַעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ מֻנָּח בִּמְקוֹמוֹת וַעֲיָרִים אֲחֵרִים רָחוֹק עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמֶּנּוּ.

וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת יוֹתֵר, אֲזַי הַכָּבוֹד רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר וְהַקֵּיסָרִים וְהַמְּלָכִים שֶׁכְּבוֹדָם מְרֻבֶּה מְאד, כְּבוֹדָם רָחוֹק מֵהֶם עוֹד יוֹתֵר. כִּי הַמֶּלֶךְ אוֹ הַקֵּיסָר יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְכָאן מְזַמְּרִין וּמְשׁוֹרְרִין הַקַּאפֶּעלְיֶע בִּשְׁבִילוֹ לְעֵת עֶרֶב כַּנָּהוּג"