מורה רוחני בעידן החדש, הוא אדם בעל יכולות הוראה, הנבחן ביושרו, צניעותו ובעיקר בדוגמה האישית של צורת חייו. תפקידו המרכזי להביא את תלמידיו אל הדרך שתוביל למיצוי יעודם האישי, ללוותם ולהדריכם כך שיגיעו בסופו של דבר לרמתו הרוחנית של מורם או אף מעבר לכך. המורה הרוחני המודרני מלמד הודות לניסיון שרכש בסוג של חניכה, שהיה עליו לחוותו באופן אישי. אם באמצעות "הארה" לה זכה, ואם באמצעות לימודיו אצל מורה רוחני אחר. המורה הרוחני שונה במהות עבודתו מן "המנהיג הרוחני", וכן יש להקפיד ולהבחין בינו לבין שרלטנים שנושאים את התואר ללא כל הצדקה. כמה מהם הקימו מרכזים רוחניים או אשראמים והיו בעת ובעונה אחת גם מורים וגם מנהיגים רוחניים.
תכונות המורה הרוחני
בנוסף להגדרת מנטור, האומרת שזהו "אדם המשמש כיועץ או מדריך, לרוב בעל ניסיון עשיר בתחום התמחותו". הגדרת המורה הרוחני חייבת להתמקד בדוגמתו האישית בחייו. בעיקרון מדובר באדם החי בצניעות, שכל עיסוקו, כל חייו, כל מעשיו, כל מחשבותיו, כל עולמו הרגשי, כל דבר שיש בחייו מחבר אותו בצורה כזו או אחרת לעולם של אמונה, טוהר, יופי, משמעות לחיים, עזרה רצינית לזולת, הבאת שלום ואחווה לעולם, תיקון עצמי ותיקון העולם.
הוא מביא עימו תורה או פילוסופיה חדשנית. שונה במידה מסוימת מהתורה עליה התחנך. הוא בדרך כלל מתקן אותה או אפילו מוסיף לה מרכיבים שלא היו בה. יש גם כאלה המביאים דת חדשה. מעטים זוכים ל"הארה" אמיתית.
מראש, יש לומר כי מי שמוגדר בערך הזה, מחויב בפני מאמיניו ובפני עצמו, לתת דוגמה אישית ערכית, להוכיח יושר מוסרי רב, ניקיון כפיים ולמעשה כל חייו הופכים להיות דוגמה לאנושות. אדם כזה נבדק בזכוכית מגדלת על ידי תלמידיו, במיוחד בארצות המערב, משום שבהן הספק רב.
במדינות אסיה והמזרח, נהוג לכנותו גורו, אך המונח הזה עלול להשמע במשמעות שלילית. במסורת היהודית כינו אותו "חכם". אך גם תואר זה איננו מדויק לעניין החידוש בתנועות הרוחניות שקמו במאה ה - 19 וה - 20.
ביניהם יש המעדיפים דממה על עשייה מדיטאציה על דיבור, דיבור על כתיבה, וחיי נזירות אלוהיים על חיי זוגיות, על מנת לתעל את האגו כראוי. למעשה יש רק מורה רוחני אחד בעולמנו והוא הבורא. המורה (האדם) הוא רק חץ המראה את הדרך אליו. את החץ יש לכוון פנימה, לעבודה הפנימית. לשם כך יש צורך בנאמנות ללא סייג בין בני הזוג, המובילה לאושר, ליציבות ולתפיסה נכונה של החיים ולשמחה.
הבחנה בין מורה רוחני לשרלטן
היו מקרים של "מורים רוחניים" שהטיפו שלא בתום לב, וגרמו אפילו למותם של תלמידיהם, או פגעו בהם, אם בצורה שכלתנית, רגשית ואם בצורה של הטרדה מינית, או אפילו פגיעה פיזית, לקיחת רכושם, בהסכמה או שלא בהסכמה. מאחר שהתנהגותם זו הוכיחה כי אינם ראויים לתואר "מורה רוחני", עזבו אותם תלמידיהם לרוב, אך לא תמיד. מורים רוחניים "שקריים" הראו שרלטנות בהתנהגותם ובהשפעתם על תלמידיהם. דבר זה הגדיל את הספק במערב לגבי תפקידו של מורה רוחני אמיתי, ולכן כינו את תנועותיהם כתות. אחרים הצליחו לעורר עליהם את חמת העיתונאים ואמצעי התקשורת השונים, וזכו לביקורות צוננות עד קטלניות, גם מתוך שנאה או התנגדות לדעותיהם, אך גם כביקורת על דרך החיים שלהם. בישראל ידוע על מספר מורים שנפגעו מהיחס הציבורי, בהם משה קרוי, רינה שני ושלמה קרליבך.
המורים הרוחניים הכנים שהביאו רוח חדשה, עוררו עליהם לעתים את המשטר המקומי ואת הכנסייה והאחרונים החלו לחוש מאויימים מנוכחותם המאסיבית. לכן התנכלו להם, פגעו בעבודתם, אפילו בצורה פיזית קשה עד כדי שיתוק גופני (דנוב) ויש טוענים הרעלה (אושו), ולא רק באיומי - סרק. סילקו אותם מערי ואזורי פעילותם, הכניסו אותם להסגר, או אפילו כלאו אותם למשך מספר שנים, כדי להקטין את השפעתם על העם והחברה, להקטין את פרסומם, את כמות תלמידיהם ולהסיר מהם את הילת המורה המחבר לאלוהים.
בשונה מ"מנהיג רוחני"
בדרך כלל נהוג לציין ליד שמם של כמרים, רבנים, שייכים, אנשי דת כאלה ואחרים, את התואר "מורה רוחני", או "מנהיג רוחני", ויש להבחין הבחנה מדויקת בין שני המונחים. מנהיג רוחני יכול להיות בעל סמכות חוקית, ממסדית, אך נטול כל השפעה רוחנית. לכן, ככל הנראה יש הבדל מהותי בין אלה השייכים לדת מסורתית כמו יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם וכדומה, ובין אותם מורים רוחניים המביאים עימם רוח חדשה, או תרבות חדשה, או כיווני מחשבה חדשים שלא היו קיימים בדתות המונותאיסטיות האלה ובדתות הלא מונותאיסטיות השונות, הוותיקות והממוסדות, ולכן גם משמעות התואר מורה רוחני שונה מדת לדת ומתנועה רוחנית אחת לרעותה. הדבר דומה במידה מסוימת לאותו תהליך שהתרחש במשך המאות האחרונות, שבו בצד כל דת קמה תנועה חסידית, או תנועה איזוטרית, המאפשרת לאותם מחפשי דרך, למצוא תשובה קולקטיבית למחקרם: ביהדות - קבלה, באסלאם - סופיות, בנצרות - תנועות איזוטריות שונות המחוברות לקבלה הנוצרית ולמיסטיקה נוצרית, וכדומה. אך בהחלט ייתכן, שאדם בעל סמכות דתית, המייצג דת מונותאיסטית ממוסדת כזו או אחרת, ונחשב בעיני מאמיניו גם ל"מנהיג רוחני" וגם למורה רוחני. לדוגמה הבעל - שם טוב וגם נחמן מברסלב. לעומת זאת, אהרון דוד גורדון שזכה לכינוי מורה רוחני וגם מנהיג רוחני, אך הסיר מעליו את כל מוסרות הדת, התנגד לכל צורה ממסדית, ואילו על שמו נרשם המונח "דת העבודה". להלן כמה שמות שהוגדרו כ"מורה רוחני" (לפי סדר אותיות): אומרם מיכאל איבנהוב, אושו, אנדרו כהן, אקהרט טולה, ביירון קייטי, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, הלנה בלבצקי, טיוהאר, ימימה אביטל, פטר דנוב, פרמהנסה יוגאננדה, פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, קרישנמורטי, רודולף שטיינר, שלמה קאלו, ושרי שרי ראווי שנקר.
מורים רוחניים שהקימו מרכזים ללימודי תורתם
כמה מהם הצליחו, במשך השנים להקים מרכזים רוחניים, והפכו להיות "מנהיגים רוחניים", בנוסף להיותם מורים רוחניים. הם החלו לנהל מקומות מפגש ולא רק ללמד בהם. כל אחד בדרכו הוא.
תלמידיו של איבנהוב הקימו עימו מרכזים בעולם ובהם נהג לקיים את הרצאותיו, במטרה להקים מקום לחיי שיתוף, שישמש דוגמה לחיי אחווה ושלום, המבוססים על התנדבות. המרכז הגדול מביניהם נמצא בדרום צרפת, ובו מתכנסים אלפי תלמידים, בעיקר בקיץ.
אושו, בנה אשראם בפונה שבהודו ואשראם נוסף בארצות הברית המבוססים על תקציב גדול מאוד. האשראם בפונה הוקם תחילה, כקומונה אך היום פועל כמכללה ללימוד מיסטיקה ומדיטציה בשם "אושו מולטיברסיטי". המקום מושך אליו מאות אלפי מבקרים כל שנה ונחשב ליעד התיירות העיקרי של העיר.
אנדרו כהן הקים עם תלמידיו, מרכזים ללימוד תורתו באירופה וארצות הברית.
לגורדייף יש מרכזים ודוגמה מתממשת לתורתו ביודפת ובנאות סמדר, והמרכז בפריז בהנהגתו של פיטר ברוק, ומרכזים אחרים בעולם כולו.
טיוהאר הקים מרכז חיים בקרבת חוף הים בקוסטה ריקה, הנקרא "פאצ'ה מאמה".
פטר דנוב הקים מרכז רוחני בעיקר בבולגריה, הראשון נקרא "איזגרבה" (זריחת שמש) בסופיה, שהוכחד על ידי המשטר והכנסייה, ועד היום קבוצה של כ - 3000 איש מתכנסת בקיץ, בהרי רילה על מנת לחיות חיי שיתוף, אחווה ושלום, ולרקוד את ריקוד הפנוריטמי.
קרישנמורטי, בתחילת דרכו ביטל מסדר שהוקם למענו, אך לאחר מכן הקים מרכזים בארצות הברית, קנדה ואנגליה.
מרכזים רבים הוקמו סביב תורתו של רודולף שטיינר, כגון היישובים הרדוף וכפר רפאל בהם משלבים ילדים ונוער בסיכון וגם אחרים, הסובלים מפיגור ומהפרעות נפשיות בחיי המשפחות ביישוב. כמו כן הוקמו בתי ספר על פי שיטתו, הנקראים "בתי - הספר וולדורף", המוקמים בהרדוף, טבעון, ירושלים וברחבי העולם.
שלמה קאלו הקים בסוף שנות ה - 80' קבוצת עבודה שיתופיות ("אח"ד"), שהתקיימה במשך כעשור בקולקטיב עירוני, בישראל.
שרי שרי ראווי שנקר מקים מקומות מפגש, בעולם כולו, ומאפשר שיחות שלום לפתרון סכסוכים.
סרי אורובינדו הקים את אורוויל, בשיתוף "האם", מירה אלפסה, ובה מרכזים לעבודה רוחנית ואקולוגית.
050-3331-331