רציתי לשתף אתכם בהתנסות אישית מחיי, שהביאה לתובנה יפה בנוגע לבחירה שלי להחזיק בכעס, שאני מקווה שתתרום גם לכם.

לאחרונה, יצא לי להתמודד מול אדם מסוים בחיי, במצבים, המוכרים ודאי לכולנו, מצבים של ביקורת קשה כלפי והטחת מילים קשות בהזדמנויות שונות, מצידו של אותו אדם.

בדרך כלל הייתה נטייתי הראשונה במצבים כאלו (כמו רבים אחרים בודאי) להיעלב, להתגונן, להטיח האשמות חזרה, לכעוס כמובן (ושרק יעזו לקחת ממני את הזכות לכעוס) ולבסוף "לטחון" בראשי שוב ושוב את השתלשלות האירועים.

אלא שלא זה מה שבחרתי לעשות הפעם.

בלימודי נחשפתי להבנה, שכל ההתנהגויות האוטומטיות האלה - כולן עד אחת - מקורן באגו. באותו חלק בתוכנו, "שמדיח" אותנו פעם אחר פעם לבחור בכאב, בכעס ובעלבון, ובכך "תוקע" אותנו במקומות השליליים. ממש כדמות השטן הקטנה מן הסרטים המצוירים. זו שיושבת על הכתף, ודוחקת בנו להגיב בכעס ולתבוע את עלבוננו. ומולה, על הכתף השנייה, יושבת די בשקט, דמות המלאך, שמשדלת אותנו לבחור בטוב, להבין את האדם ולסלוח. מה שדמות השטן לא מספרת לנו, הוא מהו המחיר שנשלם על בחירתנו בדרכו. כאשר אנו כועסים ופגועים, אנו משלמים בחווית חיים עצובה ובסבל נפשי, שלעיתים קרובות מתבטא גם בסבל פיזי (מי לא חווה בחייו כאב ראש למשל, כתוצאה מלחץ נפשי, או מהתעסקות בלתי פוסקת במחשבות קשות).

ההבנה הזו גרמה לי הפעם לבחור אחרת. הבנתי שהבחירה בכעס ובעלבון פוגעת בעיקר בי, וקצתי בכך. החלטתי לא להקשיב לאותו קול פנימי מסית וצועק, שתובע את עלבוני. החלטתי זאת, כדי לא לפגוע בי. בחרתי להקשיב לקול שקט יותר שבתוכי, שעזר לי לראות את הכאב שממנו פועל האדם שמולי. וכך, במקום שיתעורר בי כעס, התעוררו בי חמלה ואהבה כלפי אותו אדם, ואותם העברתי אליו בלי מילים. רק במבט. הפה שתק, והלב והעיניים עבדו. גם כשבחרתי לדבר, עשיתי זאת מאותו מקום אמפטי, וכך יכולתי להסביר את עצמי ברוגע וביטחון בלי לפגוע ולהכאיב לצד השני.

כתוצאה מבחירה זו, קרה בכל אחת מהפעמים, דבר מופלא. הכעס של האדם מולי התפוגג במהרה - בחלק מן הפעמים באותו הרגע ממש ובחלקן כמה זמן אחרי - והוא נראה כמעבד את דברי.

לשמחתי, יוצא לי לתרגל את היכולת הזו להפוך עלבון וכעס לנתינת אהבה, פעמים רבות בזמן האחרון. אינני כותבת זאת בציניות, משום שמפעם לפעם זה נעשה קל יותר. ומפעם לפעם התחושה היא, שהלב מתרחב באמת ויש יותר מקום לטוב בחיי.

אני מאחלת חוויה דומה גם לכם.