הכרת הטוב
המירדף אחר הכסף או כל דבר אחר גורם כמעט לכל אדם
להיות כ"כ אובססיבי עד כדי כך שמישהו שכח
לעצור לרגע ולומר
תודה
תודה על מה שיש לנו
וליהנות מהחיים, ועל מה שניתן לנו
על החברים הנפלאים שעומדים לצידנו
על ילדינו המקסימים
על העבודה אשר יש לנו
על השמש המאירה בחלוננו
אך לא
תמיד האדם אינו שמח בחלקו
"אם היה לי כסף... אבל באמת, הייתי מסודר, שמח"
האם זה מה שיביא את האושר?
כמה אנחנו מכירים אנשים עשירים, מבוססים כלכלית
אך אינם מאושרים בחייהם?
ואילו ישנם אנשים אשר חייהם אמנם ממוצעים אך אומרים
"ברוך השם יש לי כל מה שאני צריך"
כן כסף תורם לרווחה כלכלית
אך האם זה יעניק לנו את האושר והשמחה?
ולעיתים באים נסיונות לאדם המציבים אותו בפני החלטות קשות
והכל פתאום מתגמד
חושב הוא לעצמו: על מה התלוננתי? מה חיפשתי?
למה לא יכולתי להודות על שאני בריא
על שיש לי עבודה מסודרת?
מתי מגיעים להכרה הזאת?
רק כשהבריאות עולה לסדר היום?
או כשחל שינוי פתאום בחיי העבודה ולפתע הופכים להיות מובטלים?
למה רק אז?
הרי גם ילד קטן שמקבל מתנה יודע הוא להודות ולומר תודה
אז למה איננו מודים על המתנות שיש לנו?
מה שמלמדנו כי עלינו תמיד להודות על מה שיש לנו
ולומר תודה