בעולם שלנו כאנשים ללא לקות למידה, קשה לנו לקבל, להבין ולהכיל ילד לקוי למידה, בפרט כהורים שיש להם מעורבות ריגשית והם אינם נקיים בראייתם את הילד חמד שלהם, שהוא בוודאי מוכשר כמו אמא שלו, מוצלח כמו אבא שלו ועוד תכונות שההורים מייחסים לילדיהם, תכונות וכשרונות שאינם תמיד נכונים. הלקות יכולה להתפרש כעצלות, כרצון להרגיז... ועלולות לגרור תגובות של כעס, חוסר סבלנות, השפלה, עונשים ועוד.

על מנת שנבין חלק מהמורכבות של המוח האנושי אנסה בכתבה זו להסביר את אחת התופעות שחשובות ותורמות לסדר וארגון מחשבתי תהליך ההמשגה. תהליך זה מסייע לאדם לתפוס את עולמו כמרחב מאורגן ובעל היגיון מסויים.

יש ואנו מבינים שתופעות מסוימות שייכות לסוגים אחדים יחד, אך כאשר יש קיבעון מחשבתי וחוסר גמישות מחשבתית, כושר החשיבה לוקה בצמצום, וקיים קושי להקיף קשת רחבה יותר של תופעות, דבר המסייע לסביבה מאורגנת וברורה.

יצירת המושג אינה תהליך תפיסתי, אלא תהליך נפרד - המשגה, ופעיל מאוד. ההמשגה היא תולדה של פעילות שכלית שהאדם מפעילה כאשר הוא נדרש להתמודד עם בעיה ולפותרה.

המושגים מתפתחים כאשר אדם מוצא מכנה משותף לתופעות אחדות בעלות אופי מוגדר, מציאת הדמיון בין תופעות או עצמים בסוג מקיף אחד.

ההמשגה מורכבת בין השאר, משתי פעולות פסיכולוגיות יסודיות המכונות: הפשטה והכללה.

דמיון בין מושאים (אובייקטים) שונים ע"י תכונה מהותית משותפת.

אחרי שהאדם הגיע דרך ההפשטה למושג מסויים ביחס לקבוצה אחת של תופעות, הוא עשוי להשתמש במושג לגבי דגמים נוספים של אותה תופעה וזוהי ההכללה. לדוגמא: ילד בדק כפית, צלחת, כוס והגיע למושג של כלי מטבח ובהמשך הוא ירחיב את המושג ויעשיר את מחשבתו.

כושר ההמשגה מתפתח בשלבים, עצמאות שכלית הגיונית מאופיינת ע"י בחינת הסביבה על פי הנחות שכליות והגיוניות המקדימה את ביצוע הפעולה הלכה למעשה. לולא ההטרמה (אנטיציפציה), היה כל פתרון לבעיה מותנה בתהליך בזבזני של ניסוי וטעייה ורוב מרצנו היה יוצא בהפסד, היינו צריכים להתחיל כל פתרון לבעיה כביכול מאפס, ואז הפתרון היה רחוק וקשה.

ליקוי בכושר הלמידה מחבל ביצירת מושגים מופשטים וביישומם במצבים חדשים.

הילד הלקוי עלול להתקשות בהבנת היחס הסיבתי והמהותי שבין מושאים ותופעות אשר הדמיון ביניהם אינו בולט לעין.

הילד נתפס לדמיון השטחי שבין הדברים שהוא משייך לסוגים, דמיון המתבטא בגילוייהם החיצוניים ביותר של המושאים, כמו הצורה הצבע או סמיכותם במרחב, ולא משמעותם הפנימית והמהותית.

מילים זהות המודפסות בצבעים שונים או באותיות בעלות גודל שונה, אינן נתפסות כזהות בגלל השוני החיצוני שלהן. הילד לקוי הלמידה טועה בגלל הגילוי החיצוני קשה לו לקלוט שיש משמעות פנימית לתופעה.

אדם הכבול לגילוי חיצוני תפיסתי של דברים במקום ניתוחם על פי משמעות ותוכן מכונה ע"י גולדשטיין כאדם בעל "עמדה מוחשית" לעומת "עמדה מופשטת" שהיא עמדה של חשיבה התקינה.

כושר העיבוד של חוויות העבר והשימוש בו לגבי ההווה הוא אחד התיפקודים העלולים להשתבש בעקבות ליקויי למידה. לכן כדי לקדם את יצירת המושגים של הילד הלקוי והכללתם נבליט בהרבה אופנים, בדוגמאות וניסוחים, את הצד המשותף שבין שני מצבים, אחרת החוויה בעבר תהיה קטועה וחלקית.

למשל: הילד למד את המושג חמש ביחס למחברות אדומות וקצרות, אם נציב לפניו חמש מחברות בצבע שונה ובגודל שונה, לדוגמא חמש מחברות צהובות וארוכות, יתכן והילד לא יצליח להעביר את המושג חמש מן המצב הקודם לנוכחי בגלל השינוי בתכונות הבולטות לעין. ובגלל תפיסה פגומה של העבר אין הילד מסוגל להבין כראוי את ההווה, לכן צריך לתרגל עמו תרגילים של קשירת קשרים בין עבר להווה, בין הידוע לו לבין המציאות המתחדשת.

ילדים לקויי למידה נתבקשו לשים על יד כל תמונה את כל הצעצועים השייכים לה, אבל למרבה הפלא רוב הילדים שמו חפצים שלא היתה להם כלל שייכות לתוכן התמונה. איך יתכן הדבר? מסתבר שגילויים קטנטנים משכו את תשומת ליבם.

למשל: הילד ראה בתמונה מכונית בצבע כחול, הוא נתפס למושג צבע, צבע גרר לצבע אחר - אדום, אדום העלה אסוציאציה של אש, אש - של מכבי אש, מכבי אש של שוטרים ועוד..

דעתו של הילד הלקוי מוסחת בקלות מן המטרה ושטה אחרי אסוציאציות שמתעוררת בעקבות גירוי שולי ובלתי מהותי.

נמצא שאנשים בעלי ליקויים בחשיבה מסוגלים לעבור בהדרגה אל רמות חשיבה מופשטות ומורכבות יותר לאחר שמסבירים להם את העקרון היסודי לפיו הם צריכים לפעול.

אז קדימה תרגלו איתם עם הרבה דוגמאות וניסוחים והבינו שאין הילדים עושים "דווקא" הם פשוט מתקשים.