רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר שכתבתי לפני שנים, באמצע תקופת מבחנים בתואר הראשון. לפתע נחתה עליי ההשראה, הפסקתי באמצע הלימודים למבחן וכתבתי את הסיפור בנשימה אחת. מקווה שתיהנו!
דפנה היא בחורה רגילה בת 25. היא לא יפה במיוחד, אך גם לא מכוערת, לא שמנה ולא רזה, לא גבוהה ולא נמוכה. אם תעבור על פניה ברחוב, רוב הסיכויים שלא תסובב אחריה את פניך. אתה לא תבחין בה, כיוון שהיא לא בולטת. סתם עוד אחת. אם ייצא לך לשבת מולה באוטובוס, אז אולי תסתכל עליה קצת יותר. תבחן אותה ותראה שבעצם היא דווקא די נחמדה. יש לה שיער מתולתל ושופע, עיניים יפות למדי וגם הפה שלה חינני ומושך. אולי אפילו תתפלא למה חשבת שהיא כזו רגילה, שהרי בעצם בכל זאת יש בה משהו. אבל יהיה בה משהו, אולי, שיגרום לך לא לפתוח עמה בשיחה, משהו מתחמק שאתה לא יכול להגדירו לעצמך. ומכיוון שהיא בסך הכל מישהי שישבה מולך באוטובוס, גם לא תתאמץ ותנסה להבין מהו הדבר. כשהאוטובוס יעצור בתחנה שלך, אתה תרד ולא תקדיש לה רגע נוסף של מחשבה, אתה תשכח אותה כאילו מעולם לא הייתה.
המשהו הזה, שמנע בעדך לפנות אל דפנה, הוא למעשה הסוד של דפנה. יש לה סוד גדול, סוד שאיש אינו מעלה בדעתו. גם אם היית אתה יודע את סודה, לא היית יודע מה היא מרגישה כלפיו: האם היא מבוהלת? האם היא שמחה? האם היא אדישה? לפעמים נראה כאילו היא כלל אינה מודעת לקיומו, אך אין הדבר כך. דפנה יודעת שהוא קיים. באיזשהו אופן מוזר וכמעט פרברטי, היא שמחה שהוא שם. היא שמחה שיש לה סוד כזה, סוד כה שונה ויוצא דופן, סוד מיוחד, שגורם אף לה להיות מיוחדת. תמיד רצתה להיות מיוחדת, שונה מכולם. תמיד הרגישה שהיא לא, שהיא רגילה. לומר לדפנה שהיא רגילה היה העלבון הגדול ביותר בשבילה, הפגיעה העמוקה ביותר, הפחד הגדול ביותר שהטריד את קיומה.
הכל התחיל כחודשיים לפני אותו יום בו אתה יושב מולה באוטובוס ומביט בה בתשומת לב. באותו אחה"צ היא ואיציק נפרדו. הדבר נפל עליה בהפתעה מוחלטת. הוא אמר לה שהם צריכים לדבר, ואז אמר שהוא כבר לא מרגיש כלפיה כלום, שהוא מרגיש ריחוק ושהיחסים שלהם שקועים בשגרה, שהוא רוצה לסיים את הקשר. דפנה הייתה המומה מכדי להגיב. ריחוק? שגרה? כלום? אחרי שנתיים של חברות ומגורים משותפים, זה כל מה שיש לו לומר? היא לא ידעה מה לומר לו, ואיך, היא לא ידעה מה היא יכולה לעשות. היא לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו ושלא ילך, כי נראה שאין טעם. היא לא בכתה, כי לא רצתה להשפיל את עצמה לפניו. היא לא הסכימה איתו, כי לא הבינה על מה הוא מדבר. היא פשוט ישבה על הספה והסתכלה עליו.
איציק התרגז וצעק שהנה, זה בדיוק העניין, למה היא לא מגיבה לעזאזל, היא רק יושבת ושותקת, "איפה את בכלל?!" אבל דפנה הרגישה מבולבלת ורק המשיכה להביט בו בעיניים שהתחננו לעזרה, שהתחננו שלא ילך, שלא יעזוב אותה לבד, כי היא לא יודעת מה היא תעשה אם תהיה לבד, כי היא לא יודעת איך להיות לבד, איך להיות היא ובכלל, מי היא ומה היא.
אבל איציק לא שמע את הצעקה שבעיניה. הוא הרים את ידיו ואמר, "אני מוותר. זה בדיוק מה שאני מדבר עליו. אני לא מכיר אותך, ואין לי מושג מי את. אני לא מרגיש שאני חי עם מישהי בכלל. אני רוצה לחיות, אני רוצה להרגיש, את מבינה?"
"כן!!! גם אני!!! אל תלך!" היא צרחה, בייאוש, בכאב, אך הקול לא בקע מפיה. איציק התבונן בה רגע, מחכה לתגובתה. "הוא לא שומע אותי", חשבה. ואז אמר שהוא עוזב ושיבוא מחר כדי לקחת את הדברים שלו. היא שמעה את הדלת נסגרת. הוא הלך.
גם אחרי שהלך היא לא בכתה. היא הרגישה כאילו משותקת. המומה וכואבת, אך ללא בכי. היא לא התקשרה לאף אחד ולא דיברה עם אף אחד. בהתה בטלוויזיה בלי לראות או לשמוע דבר. לבסוף החליטה ללכת לישון. היא נרדמה בקלות, ברגע שהניחה ראשה על הכר.
באמצע הלילה התעוררה בכאב. היא חשה כאילו מישהו נעץ סכין בבטנה. הכאב היה כה חד ומוחשי, שהיא קמה וניגשה לחדר האמבטיה, הפשילה את החולצה והתבוננה בבטנה. לא היה שם שום דבר שתאם לעוצמת התחושה שלה, רק דקירה קטנטנה בבטן, מעל הטבור. היא חזרה למיטה וחיפשה בין הסדינים מה דקר אותה. על הסדין הלבן לא ראתה דבר, אך כשהעבירה את ידה עליו חשה במשהו קטן. היא תפסה אותו והתבוננה בו בידה. הייתה זו חתיכת ציפורן גזוזה. היא העיפה אותה מהמיטה בחוסר סבלנות ובנזיפה עצמית שעליה לחדול מגזיזת ציפורניה במיטה. לאחר מכן חזרה לישון.
בימים הבאים מקום הדקירה נראה כאילו הוא מחלים, ובחוסר סבלנות אופייני היא קילפה את הגלד הקטן. היה שם חור קטן בעור, במקום שטרם הספיק להתאחות, אך לא משהו מעורר חשד. איציק בא ואסף את הדברים שלו בזמן שהייתה בעבודה. רק לגלי, חברתה הטובה, סיפרה שנפרדו. לא להוריה, לא לחבריה לעבודה. החיים התנהלו כרגיל, ללא שינוי. הכל חזר לקדמותו. ומרגע שאיציק אסף את חפציו, הרגישה כאילו מעולם לא היה. כאילו לא היו ביחד שנתיים, כאילו תמיד היה זה מצב הדברים.
כשבוע לאחר אותו לילה, בצאתה מהמקלחת, התבוננה בגופה במראה הגדולה והבחינה במשהו מוזר במקום הדקירה. החור שהיה שם לא נעלם אלא להיפך, נראה שאף העמיק. נראה היה כאילו הוא מצוי כבר עמוק בתוכה, כאילו הוא במרכז גופה. דפנה נבהלה. בפנים הכל נראה אפל ומפחיד והיא דאגה שמא נפגעו איבריה הפנימיים. היא החליטה שמחר בבוקר תלך לרופא.
הרופא ביקש ממנה להפשיל את חולצתה ובדק את מקום הדקירה. "אין פה שום דבר יוצא דופן", קבע. "נראה שנדקרת ממשהו בעל קצה חד, כמו מחט, אבל זה כבר הגליד ואין פה כמעט כלום, לא תישאר לך אפילו צלקת". דפנה הסתכלה עליו בהלם. "אבל", גמגמה, "אבל המקום לא הגליד, החור רק העמיק, אתה לא רואה?" הרופא הסתכל בה בחשדנות, תוהה בלבו אם היא מנסה ללעוג לו או שמא השתבשה עליה דעתה. הוא לא אמר דבר ורכן שנית כדי להתבונן במקום. "אין פה כלום", חזר ואמר. "אין צורך אפילו במשחה כדי למרוח על המקום, זה כבר הבריא כמעט לחלוטין. אפשר לעזור לך בעוד משהו?" דפנה לא ידעה מה לומר לו והוא הביט בה במבט מרוכז ובוחן, ולכן אמרה שלא וקמה ללכת. "גבירתי הצעירה", עיכב אותה הרופא לרגע, "את בטוחה שהכל בסדר? את נראית קצת מוטרדת". "אני בסדר", מלמלה ויצאה מהחדר.
בחוץ נעמדה לרגע ולא ידעה אם לשמוח או להיבהל ממה שקרה בפנים. היא ניגשה לשירותים במרפאה ונעלה את הדלת. שוב הפשילה את חולצתה והתבוננה בבטנה. החור היה שם, קטן וצר אך עמוק ואפל. היא מיששה את מקום הדקירה באצבעה וחשה אותו. היא החליטה לתת לחור עוד כמה ימים, אולי זה יעבור כפי שאמר הרופא.
החל מאותו ביקור אצל הרופא החלה דפנה לעקוב בדריכות אחר החור שבבטנה. מדי יום בדקה אותו מספר פעמים, כדי לראות אם הוא נעלם או שמא גדל. הוא לא נעלם, אך כיוון שהיה כה אפל, לא הצליחה לראות אם הוא הולך ומעמיק, אם הוא אכן מתחפר בתוכה. חלף שבוע נוסף מאז ביקורה אצל הרופא, כאשר בדקה דפנה את החור ולאימתה ראתה כי הוא השלים את מסלולו והגיע אל גבה. היה לה חור בבטן! מנהרה קטנה וצרה ביותר, אולם הייתה זו אכן מנהרה. דפנה נחרדה! היא התקשרה לגלי וביקשה ממנה לבוא בדחיפות. גלי הגיעה וכשהראתה לה דפנה את החור, לא ראתה דבר. "אין שם כלום, מה את רוצה, רק צלקת קטנטנה, כאילו נדקרת או משהו כזה", אמרה גלי. "יש לי שם חור! חור בבטן! את לא רואה כלום? איך זה יכול להיות?!" דפנה הייתה נסערה מאוד, להפתעתה הרבה של גלי, שמעולם לא ראתה כך את חברתה. גלי ניסתה להרגיעה ושאלה מה קורה. דפנה פרצה בבכי ואמרה שהיא לא משוגעת ושהיא לא מדמיינת דברים ויש לה חור בבטן! ביחד הן סיכמו שביום המחרת דפנה שוב תלך לרופא והפעם תנסה ללכת לרופא אחר.
למחרת ביקרה דפנה אצל רופא אחר. הפעם לא דיברה על החור, רק ביקשה שיבדוק את מקום הדקירה והתלוננה על כאב בנקודה זו. הרופא בחן את בבטנה ואמר, "המממ, עדיין יש לך כאן צלקת קטנה, זה נראה כאילו נדקרת ממשהו, אבל זה לא רציני". דפנה שאלה אם הוא בטוח שזה הכל, אם לא ייתכן שהדקירה פגעה באיבריה הפנימיים. הרופא הביט בה בחשדנות ואמר שזה לא ייתכן, זה לא אפשרי ע"פ הצלקת המעידה על עומק הדקירה וגודל הדקירה. הפעם לא ניסתה להתעקש, הודתה לו ויצאה מן המרפאה בסערת רגשות. "אולי הם צודקים", ניסתה לשכנע את עצמה. "אולי אני סתם מדמיינת דברים". אולם ההרגל שפיתחה לעצמה, לבדוק את בטנה, המשיך ודבק בה.
מדי יום בדקה דפנה את מצב החור. מדי יום הוא הלך וגדל, הלך והתרחב. היא התפלאה כיצד ייתכן הדבר שהיא לא חשה כאבים. הוא הלך וגדל והיא יכלה להתבונן במראה ולראות דרכו את המתרחש מאחוריה, כל יום קצת יותר. כשגלי הייתה שואלת מה שלום החור - כל העניין הפך למעין בדיחה פרטית שלהן - הייתה עונה "מצוין!" ושתיהן היו צוחקות. גלי לא העלתה בדעתה כי דפנה אכן מתכוונת לכך. הפחד שלה מן החור נעלם כלא היה. היא החלה לראות בו משהו מלהיב ומסתורי, מעין בן ברית, חבר נאמן ואינטימי. "סוף סוף אני מיוחדת", חשבה. והיא לא התכוונה לחלוק את המיוחדות הזו עם איש. מדי פעם התפלאה כיצד ייתכן הדבר שאיש אינו רואה את החור הזה מלבדה, אולם בשלב מסוים כבר לא היה לה אכפת. ברק חדש, ניצוץ של התרגשות, הבזיק מדי פעם בעיניה. היא הרגישה את עצמה מלאת חיים, כמעט מאושרת.
לעתים ניסתה למלא את החור בדרכים שונות. היא ניסתה לאכול, כי אולי אוכל ימלא אותה, אולי יסייע לתאי הגוף שלה לצמוח יותר ולהתחזק, והם יוכלו להתגבר על כוחות ההולך וגדל של החור. באחד הימים ניסתה אפילו לשלוח יד ולהכניסה לתוך החור. החור כבר היה מספיק גדול, והיא הצליחה. היא העבירה את ידה דרך בטנה והחוצה דרך גבה. הדבר הפחיד וריגש אותה בו - זמנית. בימים שלאחר מכן ניסתה לסתום אותו בדברים שונים, כגון צמר גפן, סמרטוטים ישנים, קלקר וכיו"ב, אולם דבר לא החזיק ולמעשה, המילוי אפילו הפריע לה ולכן החליטה להפסיק לנסות למלאו. היא החליטה ליהנות מן החור שלה מן החלל ההולך וגדל בבטנה. באורח פרדוקסלי דמתה לאישה בהריון, המגדלת ומטפחת את העובר המתפתח בבטנה.
היא החליטה לבקר אצל הרופא רק עוד פעם אחת, כדי לבדוק אם הוא מסוגל לראות או לחשוד במשהו. ברגע שנכנסה למרפאתו הביט בה הרופא בחשדנות. היא החליטה שלא לומר דבר על החור והתלוננה על כאבי בטן. היא ביקש ממנה להפשיל את חולצתה. ברגע הגורלי ציפתה דפנה לכך שיביט בה בתדהמה, אולי אפילו יתעלף. אולם הרופא לא הפגין סימני פליאה. הוא מישש את בטנה כאילו לא היה שם חלל, מרחף באצבעותיו על פני החור כאילו בטנה הייתה שם כרגיל. הוא לחץ על אזורים שונים בבטנה ושאל אם זה כואב. דפנה ענתה בשלילה ולבסוף אמר הרופא שכנראה היו לה בעיות עיכול זמניות. "הכל בסדר אצלך", אמר. הפעם כשיצאה מן המרפאה הייתה דפנה מלאת אושר.
זה היה הסוד של דפנה, כשראית אותה באוטובוס. גם אתה, כמו כל האחרים, לא הבחנת בחלל שבבטנה - רק דפנה ידעה על קיומו. אולם, אפילו דפנה לא תיארה לעצמה מה ההשלכות של ייחודה החדש. החלל שבתוכה הלך וגדל מיום ליום. הוא מילא כבר את כל חלל הבטן שלה והחל להתפשט לכל הכיוונים. היא נראה כאילו היא עשויה משני חלקים ובאמצע - אוויר. היא ראתה כיצד החלל מכרסם את שדיה ויורד לכיוון האגן. בשלב זה החלה לדאוג, שכן לא הבינה כיצד חלקיה עדיין מחוברים זה לזה, ומדוע אינם מתמוטטים. אך למרות ששאלה זו ניקרה במוחה, היא דחקה אותה הצידה. הנאתה מייחודה הייתה כה גדולה, שלא יכלה לוותר עליה. "אני הולכת ונעלמת", חשבה לעצמה כמעט באושר. אפילו בעבודה החלו לשים לב לשינוי המתחולל בה, ועמיתיה החלו להתלחש ביניהם שהיא נראית כאילו היא מרחפת, הם אפילו שאלו אותה מה שלום איציק ואם יש לה חדשות טובות לספר להם. דפנה רק חייכה במסתוריות ואמרה שהכל נפלא.
החלל תפס כבר את מרביתה. נותרו רק ראשה וצווארה, זרועותיה ורגליה. כל השאר נעלם והיא חשה קלילה מתמיד. עם היעלמותם של בטנה ואגנה, נעלמו גם צרכיה הגופניים. היא חדלה לאכול ולשתות, כיוון שלא היה לאן להוביל את המזון והשתייה ומהיכן להוציא את שרידיהם. הצורך הפיסי היחיד שהוסיף להתקיים בה היה הצורך בשינה. בלילות ישנה שינה עמוקה וחלמה חלומות נהדרים בהם הייתה עשירה ומפורסמת, אהובה ונערצת, בהם הייתה האישה המיוחדת ביותר בעולם. היא הייתה מתעוררת בבוקר עם חיוך על שפתיה ומיד קמה וניגשת אל המראה. שם הייתה מורידה את החולצה שעדיין נהגה ללבוש - מן הרגל שכזה - ומתבוננת בחלקי גופה המרחפים כביכול באוויר, הולכים וקלים, הולכים ונעלמים.
היא החלה מלטפת את החוסר, מלטפת את החלל במה שנותר מזרועותיה. היא ליטפה את גבול החלל והצוואר, את גבול החלל והרגליים, והשיטה את ידה בחיבה בתוך מה שהיו פעם בטנה ושדיה. היא המשיכה בחייה כרגיל. כאשר העלים החלל את צווארה ואת החלק העליון של זרועותיה, החלה ללכת עם צעיפים ועם חולצות בעלות שרוול ארוך. הפחד הראשוני שתקף אותה כשאיש לא הבחין בחור הגדל בתוכה, התחלף בחשש שמא מישהו יראה את החור, שמא מישהו יגלה שהיא נעלמת והופכת לאוויר, ואז, איכשהו, יגרום לכך להפסיק.
כאשר החלל כרסם את פיה והותיר לה רק את כפות הידיים, הפסיקה דפנה ללכת לעבודה. היא החליטה שממילא אין עבודה זו חשובה לה וכי היא מעדיפה להישאר בבית ולהתמסר כל כולה לתהליך ההיעלמות. היא ניסתה לשבת ולנסח בכתב את תחושותיה. את תחושת העונג האדירה שבתהליך ההפיכה לאוויר, את הקלילות שבהיותך ריק, ריק לחלוטין, חלל חי ונושם. היא התמסרה לאושר מוזר שהציף אותה ולחלל המכרסם בה יותר ויותר. עוד מעט לא יישאר ממנה דבר, חשבה באושר. עוד מעט ייעלמו גם העיניים ואפילו קצות האצבעות לא יהיו לה יותר. רק עוד כמה ימים
גלי חברתה התקשרה מספר פעמים והשאירה הודעות מודאגות במזכירה האלקטרונית, אולם לדפנה לא היה אכפת. כלום לא היה חשוב יותר פרט לריקנות הזאת שמציפה אותה, הריקנות שלה, מהותה. עיניה נעלמו וכך גם כפות רגליה וכפות ידיה. נותר רק חצי ממצחה. היא ידעה שלא נעלמה עדיין לחלוטין, כיוון שפיתחה מיומנות לדעת מה נמצא עדיין ומה לא. היא לא נזקקה יותר להתבוננות במראה כדי לדעת מה נותר ממנה, בשלב זה היא סמכה על עצמה וחשה כי מצחה הוא כל מה שנותר.
כשבוע לאחר שחדלה ללכת לעבודה, התעוררה בוקר אחד לשמע צלצולים ודפיקות בדלת. ברגע שהתעוררה ידעה כי התהליך הושלם, כי החור איכל את כולה, כי היא חדלה להתקיים באופן פיסי ועתה כולה ריקנות. אילו היו לה פנים, יכול היית לראות את החיוך הרחב נפרש על פניה ואת עיניה זורחות באושר. אילו היו לה זרועות היא הייתה מחבקת את עצמה ואותך בשמחה. אילו היו לה פה ומיתרי קול, היא הייתה פוצחת בשיר מרוב שמחה. אולם לא היו לה כל אלו, ולכן צליל לא נשמע, ודבר לא נראה.
מפתח הסתובב בדלת ופנימה נכנסו גלי ואיציק. הם קראו בשמה אך כמובן ששום תשובה לא באה. גלי ניגשה לחדר השינה שלה ומיד קראה לאיציק. "המיטה עדיין חמה", אמרה, "ונראית כאילו מישהו ישן בה. אבל איפה היא לעזאזל?" איציק, שמאז פרידתם לא שוחח עם דפנה, לא ידע מה לומר לה. גלי נראתה מודאגת. "היא התנהגה בצורה מוזרה מאוד בזמן האחרון, מאז שנפרדתם, ובימים האחרונים בכלל לא שמעתי ממנה, למרות שהשארתי לה אינספור הודעות. כל הבגדים שלה פה. כל החפצים שלה. הארנק. היא לא הייתה נעלמת סתם כך! צריך להודיע למשטרה!" גלי ניגשה לטלפון והחלה לחייג.
אולם דפנה לא נשארה כדי לשמוע מה היה הסוף. היא חשה כי רק עוד שלב אחד קטן לפניה, שלב שבו תגיע לאושר המושלם של הריקנות המוחלטת - זוהי התפוגגות תודעתה, השלב שבו לא ייוותרו עוד מחשבות, שבו אכן לא תהיה עוד. באושר ריחפה לה החוצה, דרך החלון, והתנדפה בשמש החמה.
050-3331-331