לעתים מתעוררות אצל האדם מחשבות אילו הכל היה יכול לקרות אחרת, אילו הוא רק יכל עכשיו לשנות הכל. אילו יכל להתחיל הכל מהתחלה והעבר ימחק. אבל במציאות כפי שהיא זה בעצם מה שקורה: העבר באמת נמחק ואיננו האדם כל הזמן נכנס לרגע חדש, ולכן כביכול כל הזמן נולד מחדש. כל נשימה היא לא דבר מובן מאליו. כל דבר שאדם עושה בחייו אפילו הולך ברגל, חושב, מדבר וכו' כלום לא מובן מאליו. יש אנשים שאינם יכולים לבצע פעולות מסויימות, וחלקם חולה קשה מאוד.

ולכן, יש להעריך כל רגע שניתן לאדם, כי כל רגע במהותו נולד מחדש, כי הרגע לפניו איננו וכעת נולד גם רגע חדש. ולכן האדם נולד עם הרגע הזה מחדש. הוא מתחיל בעצם כל רגע מחדש, וטוב שכך, כי כל הזמן הוא מתחיל טוב יותר.

אבל למהות האושר שלו, אין קשר לזמן ולשום דבר חיצוני האדם מאושר ללא תלות בשום מציאות חיצונית, האושר שלו בא מהמהות הפנימית שלו.

*

כאמור כל רגע הוא התחלה חדשה לשינוי הדברים, בעניין זה, כבר בואר שיש לחקור את הדברים מהשורש דהיינו מהמחשבה של האדם. יש לקבוע סדר עדיפויות למחשבה ולא לחקור באופן חיצוני את המעשים. כי השורש הוא במחשבה.

שורש המעשים נובע מהמחשבה ולכן, יש לקבוע סדר עדיפויות במחשבה עצמה מה שיעשה סדר גם בשאר הדברים. ומהו סדר עדיפויות במחשבה? הדבר הראשון שאפשר להתחיל ממנו שהאדם יכול לבחור אם ירצה בכך, לאהוב את המציאות כפי שהיא ללא תנאים. ולהיות מאושר ללא תנאים אושר שלא תלוי בסיבה חיצונית.

שאר הדברים הם רק תוספות. ואדם עדיף שלא יצבור לעצמו חובות, וישלם מתי שהוא יכול, וגם מבחינת זמן שלא ייצור חובות לעצמו. למרות שאפשר תמיד להתחיל מחדש, תמיד טוב להתחיל ברגל ימין, ולמרות שהאושר קיים בלעדי זה, בכל זאת אם רוצים להוסיף נאמר כל המוסיף הרי זה משובח.

ולכן, טוב שהאדם ישלים התחייבויות ויסיים משימות עד הסוף. ומתוך ההבנה שהכל טוב כבר עכשיו יעשה סדר עדיפויות לצורך הנוחות בחייו. והרי הכל טוב, ואז שיהיה עוד יותר טוב.

וכאשר חיים עם החלטות טובות וזורמים עם החיים אז אפשר גם למצא את הפוטנציאל וגם להתקדם בחיים עם תובנות חדשות וגם מבחינת תחומים בחיים. וגם מתאקלמים לשינויים יותר בקלות.

ואז האדם מתחיל התחלה חדשה.

*

כיצד להתקדם מהנקודה ממנה האדם נמצא - פונקציות חשיבתיות

כאן אחקור את הפונקציות החשיבתיות ואתאר צורות חשיבה שונות: החל מפרפקציוניזם ועד אופוריה.

ברעיון הפרפקציוניזם הלא נכון, האדם רוצה לתת 100% בתנאי שאין פספוס, אבל אם יש פספוס של 1% לדוגמא מבחינתו עדיף כלום. כאשר האדם הזה במוזה, הרעיון הולך לטובתו אבל כאשר הוא לא במוזה לעניין יש האשמה עצמית וזו לא הדרך להצלחה כי זה גורם לאדם להעיף הכל וגם האדם הזה חש תחושות אנטי.

כאשר האדם אומר אני אצליח אבל אשאר שאנן זה גם לא פתרון שאז האדם לא עושה כלום ואז לאחר מעשה לא בוטח ביכולותיו וחושב שהוא לא מסוגל, אבל בפועל הוא לא יודע ולכן, נשאר עם הספק.

ולכן דרך האמצע היא הדרך הטובה: יש 2 דרכים ויש צורך לבחון איזו אחת מהן היא הדרך האמצעית.

הדרך הראשונה היא שהאדם אומר לעצמו שהוא עושה את הדברים חלקית, אבל הוא בא לנקודה הזו מתוך גישה של זלזול וחוסר שאפתנות, אז הדבר הזה יכול להפיל אותו. וטרם אבחן את הדרך השנייה אומר שחוסר מרחב לאדם, יכול לגרום לתוצאה הפוכה כי אדם כזה מתחיל לחוש תחושות אנטי ומחנק רגשי. כי אדם במצב כזה, של חוסר מרחב רגשי אומר לעצמו לעשות את הטוב ביותר אבל לא פחות מזה, ולמעשה הטוב ביותר הוא אויבו של לעשות את הדבר הטוב לפי היכולת של האדם, וגם מוציא את האדם מהרצון הטוב.

הדרך השנייה היא כאשר האדם אומר לעצמו שהוא עושה חצי מהדברים אבל מתוך גישה של פסיכולוגיה הפוכה בידוע שהוא שאפתן והוא אומר זאת רק כדי לא להלחיץ את עצמו, והוא יודע כאשר הוא מתחיל הוא נכנס למוזה אז הוא יכול להמשיך עד כמה שהוא יכול. את העצה הזו לנסיעת מבחן קיבלתי ממורה מומחית בתחומה שמקדישה את עבודתה במסירות נפש רבה, ע"מ שתלמידיה יצליחו.

והרי המטרה היא לעשות את מה שיכולים וע"מ לעודד יכולות כאלה ולא ליצור תחושות אנטי, אפשר שהאדם יקל על עצמו רגשית ויאמר לא חייב לעשות מושלם ואם הרצון שלו מגיע עם המעשים והוא ממשיך ואי אפשר לעצור אותו. ואם התנאים האלה יצליחו המטרה תושג.

וכל אחד יכול לחפש את השיטה שמתאימה לו.