רוצה או מרצה

כשאנחנו עומדים מול האפשרות לעשות משהו עבור מישהו, עלינו לשאול שאלה מאוד חשובה והיא מדוע בעצם אנחנו רוצים לעשות את הדבר? האם מתוך רצון של לעשות למען האדם כי אנחנו אוהבים אותו ורוצים לשמח אותו ולעשות לו טוב, או האם מתוך רגשי אשמה בעקבות משהו רע שעשינו לאדם, ואז אנחנו בעצם מרצים אותו.

רגשי אשמה יכולים לצוץ גם כאשר אנחנו רוצים להיות מקובלים בחברה והדרך היחידה שלנו לעשות זאת היא רק על ידי ריצוי אנשים אחרים.

כאשר אני מרצה אנשים אחרים אני בעצם מבטלת את עצמי ואת אישיותי, אינני מחוברת לאינטואיציה שלי, ולעוצמה שלי, אני בעצם תלויה באחר ובתגובותיו. אם הוא יגיב טוב ויגיד לי שאני נהדרת כל הכבוד, אני ארגיש נפלא, ואם לא אני ארגיש נורא ואיום. כך שבעצם אני תלויה באישור חיצוני.

אני תלויה בתגובה של האדם שאותו אני מרצה. האדם בעצם אינו אוהב אותי אפילו שהוא אומר כך, הוא מזלזל, הוא מתייחס אלי כאל אדם נחות ומושפל, ואני בסופו של דבר מרגישה מרוקנת אנרגטית.

לעומת זאת כאשר אני עושה למען האחר דברים כי אני רוצה, יש לי את רשות הבחירה. אני לוקחת את המושכות לידיים. אני זאת שקובעת מה יהיה ואיך יהיה ואיני תלויה באף אחד, ובתגובותיו של אף אחד.

ריצוי זו תגובה מאולצת שבאה מתוך אשמה, ולעומתה, רוצה זו תגובה מועצמת שבאה מתוכי ומתוך אחריות אישית.

קחו לדוגמא את מדינת ישראל. בתגובתנו כלפי החמאס היינו רוצים להגיב אחרת ובעוצמה אחרת, אולם אנחנו מרצים את האמריקאים ואת כל העולם, כי אנחנו תלויים בהם, ופוחדים שאם לא נעשה כך נשאר לבד.

תהליך הריצוי הוא תהליך שוחק שמנוהל על ידי פחד, המשאיר אותנו בתוך אזור הנוחות ולא נותן לנו להתפתח.

כדי לצאת ממצב זה אנו זקוקים לאומץ. אומץ מול האדם שאותו אנו רוצים לרצות, לומר לו לא מתאים לי, ואז בעצם להתחבר לעוצמה ולאחריות האישית, ואומץ לעמוד מול עצמי ולומר עד כאן, מעכשיו אני מחליטה.

ריצוי זהו גם תהליך של להיות קורבן. כאשר אני מרצה מישהו איני יכולה לשלוט בתוצאות, אין לי שליטה על חיי, ואז אני הופכת להיות קורבן של הנסיבות. זהו מצב מתסכל מאוד.

לעומת זאת בתהליך של לרצות מתוך בחירה שלי זהו תהליך מעצים שבו אני מחליטה מה יהיה ואיך יהיה, והתחושה היא מועצמת וחזקה הרבה יותר.

לכן, בפעם הבאה שמבקשים מכם לעשות משהו תשאלו האם אני רוצה לעשות את זה? או שאני מרצה משהו. איך לי ספק שהתוצאות יפתיעו אתכם.

בהצלחה!