תופעת הדיכאון, מדווחת באחוזים גדלים והולכים בעשורים האחרונים.

דיכאון מורגש בעוצמות שונות מאדם לאדם. האם אפשר להתייחס באותו אופן אל תחושת עצב, מועקה, ואל דיכאון ממשי ומתמשך? דיכאון, יכול להופיע בתדירות שונה, מ 'גל' הנמשך מספר ימים בשבוע, בחודש, בשנה, ועד לגל חד פעמי במהלך חיים שלמים. דיכאון יכול להיות תוך כדי תפקוד רגיל או להופיע בדרגה המונעת תפקוד לחלוטין. היש מכנה משותף לכל אלו החווים אותו? האם אפשרי כי אנשים מדוכאים סובלים מדבר מסויים אחד, בדומה לאלו החושבים על התאבדות או אף מבצעים אותה בפועל?

מהן המחשבות המאפשרות לאדם לבחור לסיים את חייו כמוצא למועקה הנפשית שהוא חש?

האם ההתאבדות היא אקט למשיכת תשומת לב, כמו שאומרים? ואם כן, איך ניתן להסביר מקרים של אלו שהתאבדו והותירו מאחור בני זוג אוהבים, ילדים אוהבים, הורים אוהבים?

בעמוד זה, נעשה יחד מסע קצר לתוך הבנה עמוקה יותר של חוויית הדיכאון. אשמח לקבל התייחסויות מאנשים שעוברים את זה, או מקרובים להם המעוניינים לשתף בקושי כפי שהם חווים אותו.

נתחיל בכך, שנאמר כי קיים מכנה משותף בין כל האנשים החשים דיכאון. אותו הסבר שתקראו כאן, יהיה רלוונטי לכל אדם מדוכא, במינון המאפיין אותו.

אדם מדוכא, עוסק בפעולה חתרנית והרסנית כלפי עצמו: בדיכוי.

כשאדם מדכא את עצמו, הוא יוצר תחושה שאנו מכנים 'דיכאון'. האדם המדוכא נוהג ביד קשה, מאשימה, ביקורתית ומשפילה כלפי עצמו. אך בכך לא די, לרוב, כחלק מההרגל לבקר ולהיות לא סלחני כלפי עצמו, יזמן בדרכים לא מודעות (בוס / בן זוג) אנשים אחרים, שיעשו אותו דבר כלפיו, בדיוק במידת האינטנסיביות הדרושה לו. ניתן לומר בוודאות, כי אדם הנשאר במערכות יחסים בהן מתרחש דיכוי, הוא כזה שקודם כל יודע 'לספק סחורה זו' עבור עצמו. בין אם אדם מדכא אחרים סביבו, ובין אם מאפשר לאחרים לדכא אותו, מעיד הדבר כי בעבר חווה דיכוי.

המשך הדברים יתמקדו במה שעושה האדם לעצמו (ולא ביחס מדכא מצד אחרים), כמכנה משותף לכל מקרי הדיכוי בכל רמה שהיא כיוון שאותו עקרון מופעל בכל המקרים, וכיוון שכל אדם אחראי על עצמו ועל חייו.

כעת נתפנה להבין יותר לעומק כיצד מתבצע דיכוי זה.

הכל מתחיל ברעיון רעיל ביותר לקיום, שיש לו גרורות בצבעים וגוונים שונים:

הרעיון לפיו אדם מרגיש / מאמין שהוא חסר ערך, לא משמעותי, לא ראוי וכל ניסוח דומה.

גורמים מגוונים עשויים לטפח רעיון כזה ביחיד. אך לא נדון כאן בשלבים שמאפשרים לרעיון זה להיווצר. מסענו מתחיל מהנקודה בה זיהינו כי הרעיון כבר שם.

המרכיב הקוגניטיבי

רעיון ההענשה העצמית, הביטול העצמי, לא תמיד קיים באופן מודע.

התחושה המודעת הנובעת ממנו, היא התחושה שהקיום אינו ממשי מספיק, אינו חי מספיק. במקרים מסוימים הפרט יחוש כי אינו מעוניין להמשיך ולשאת קיום זה היות וכל מה שהקיום מעניק לו הן תחושות קשות ביותר של חוסר ערך וחוסר משמעות. זו בגדול תמצית המרכיב הקוגניטיבי / ההכרתי המעורב ביצירת מצב דיכאוני.

בכל שלב בחיים, לפניך הבחירה, אם לתת למחשבות שליליות על עצמך לנצח, אם לאו.

כל כך יוצאים מהכלל ומעוררי השראה הם סרטים כמו 'חומות של תקווה' (טים רובינס, מורגן פרימן), 'המרדף לאושר' (וויל סמית'), בהם הגיבור, כנגד כל הסיכויים, שומר על ערך עצמי, מתנגד למערכת ומצליח להשתחרר מכבליה.

למרות הרקע לדיכאון, שחור ככל שיהיה, עדיין, המחשבה השלילית עצמה, היא האחראית על הדיכאון, והגורמים הנסיבתיים רק תומכים בו. עדיין, זו בחירתו של כל אדם, כיצד להגיב כלפי מערכת מדכאת בה הוא נמצא, כולל מערכת זוגית ('לישון עם האוייב' (ג'וליה רוברטס), 'יהלום הדמים' (לאונרדו דה - קפריו).

המרכיב ההתנהגותי

כשאמונה עצמית שלילית קיימת בתודעה של אדם הוא למעשה מעלים את עצמו מכל מה שקורה סביבו בכל מני דרכים. למעשה הוא מציית בבחירות שלו, לרעיון שקיומו מיותר לאחרים. כאן משתלב המרכיב ההתנהגותי הקשור בדיכאון.

אדם לא רק מאמין שהוא חסר ערך, הוא גם מרבה להוכיח זאת לעצמו ולסביבתו. להתנצל על קיומו, לשלול מעצמו הנאות הצלחות ורווחים, 'לשים לעצמו מקל בגלגלים' כמו שנהוג לומר, כך שבכל מקרה של דיכוי פנימי, נמצא כי הרעיון הדכאוני, מייצר עם הזמן התנהגויות שתומכות בו. לדוגמא:

האדם מדיר עצמו מתוך קשרים חברתיים, משוכנע שעליו להמשיך ולהתמודד לבד

מסביר לעצמו כי המצב נוצר כתוצאה מאזלת ידו, כתוצאה ישירה של חוסר היכולת שלו להוות מוקד משיכה לאחרים סביבו, כי נגזר עליו להתמודד לבד וכד'.

הוא משוכנע שאיש לא מקשיב לו, לא מבין אותו, ולא יהיה מוכן לעשות למענו דבר.

הוא משוכנע שהוא לא חשוב לאיש באמת, גם לא לקרוביו. או משוכנע כי הם עסוקים ונותן הצדקות לריחוק שלו מהם - שלא להפריע להם וכד'.

בשל כך, נמצא שהוא לא יפעל, לא יזום יוזמות חדשות, לא יצא להתאוורר, לא ייתן למחשבות מסוג אחר לבוא וללכת בחופשיות במחשבתו. בשל כך, לא יחוש את עצמו אקטיבי, יודע, יכול גם אחרת, חברותי, זורם, קליל, אופטימי. האופטימיות באה כתוצאה מרעיונות אחרים.. על אפשרויות אחרות. אך מבחינת האדם המדכא את עצמו, תמיכה בהענשתו, דחייתו, תהייה בפועל האפשרות היחידה שייתן לה משאבים.

כשאדם מאמין שאינו חשוב, משמעותי, הוא גם חווה שאין הקשבה ותשומת לב כלפיו. גם אם תשומת לב או הקשבה אמיתית אפשרית. הוא יעדיף שלא לדבר, לא להתקשר, לא לספר, לא לשתף, יעדיף לפרש אמירות של חברים כ "אין להם כוח בשבילי" וכד', ומשום כך, ירגיש כי אינו זוכה להכרה מצד אחרים, מהמערכת, מהממונים, מהמשפחה.

רעיון זה רעיל ביותר, בכל מינון, אך מינון גבוה שלו במחשבה, יביא לכך שתחושת הקיום אט אט תעלם מהאדם עצמו. הרעיון, מייצר שלל התנהגויות ובחירות שתומכות בו ומאפשרות אותו. וכך, כמו באנורקסיה, בה שכנוע פנימי שלא קשור למציאות משתלט על התודעה וגורם לנזק ממשי ומסוכן לגוף, לקיום, כך בדיכאון.

הכמיהה לסיום החיים

האקט של 'להעלם' באופן חד וטוטאלי, הממומש בהתאבדות, עוזר לאדם שחש דיכאון עמוק, להרפות אחת ולתמיד מהמאבק הבלתי פוסק ברעיון אפסיותו וחוסר ממשותו בעיני עצמו.

במקום להתמודד עם נפילות חוזרות ונשנות בתפיסת הערך העצמי, הוא מבקש לעשות סדר אחת ולתמיד, ולפטור עצמו מלחוות שוב את הכאב הגדול מנשוא הזה, של העלמת עצמו מעצמו. ניתוק עצמו מכל השאר מוכיח לו שאכן מה שהוא חושב, קיים במציאות, והוא רואה עצמו כפונקציה לא ממשית, לא חשובה, לא הכרחית בקיום.

בדיכאון מעורבת הכחשה.

כדי שאדם יחווה דיכאון ויביע שאיפה לוותר על החיים, עליו להעלים מעיני עצמו את כל יתרונותיו, את כל יכולותיו, את כל האפשרויות האחרות העומדות לבחירתו במימוש חייו. העלמת כל ה 'יש' מהתודעה, ויתור על חצי הכוס המלאה, עיוורון כלפי מה שכן אפשרי, נעשית בהצלחה בעזרתה האדיבה של ההכחשה.

האדם המדוכא מכחיש גם את יכולתו לבחור בחיים. להלחם. לרצות למען עצמו. פשוט כי כשרעיון האי ממשות משתלט, הוא מבחינתו אינו קיים. ואיך אפשר להלחם עבור מי שלא קיים?

הכחשה זו כה גורפת בעוצמתה, עד שבתקופות מסוימות קשה ביותר למלא חזרה את ה'בטריה': הכוחות אוזלים, היכולת למנף את עצמו אפילו בעזרת חבר קרוב, מחוץ לבור התודעתי אליו נכנס, קשה. היכולת לעלות מעומק התודעה הכבויה חזרה מעלה ולהיות שוב 'עם הראש מעל למים' קטנה והולכת, ככל שאני שוהה בעומקים זמן ממושך יותר ללא שינוי. כאילו החמצן מתרוקן מהראש, ומשאיר גוף בתפקוד מצטמצם והולך, עד לתחושה של צמח, מת - חי, תחושה של ניתוק מהגוף. האדם מרגיש לא קיים, ביותר ויותר מובנים - בכך הוא כאילו מציית לרעיון חוסר הערך בנחרצות גוברת ומשתכנעת.

עם זאת, יתכן כי מצב הרוח הדכאוני יחלוף. בזמנים אחרים, אותו אדם, כן מודע ליתרונותיו, לערכו, ליכולותיו, לכשרונותיו, לשמחה, ליופי שסביבו..

כשאדם לחילופין נע בין מצב 'נורמאלי' אופטימי חיובי, ובין מצב שלילי חסר תקווה ומלנכולי, הדבר מתאפשר הודות לפיצול שקיים בו. היכולת לפצל בין החיובי והשלילי שבו, ולא להיות מודע במצב א' לחיובי ובמצב ב' לשלילי.. מאפשרת דיכאון לסרוגין.

הסימפטומים המוכרים המדווחים, של אובדן התיאבון, קושי להירדם, איבוד היכולת ליהנות מדברים שבעבר הסבו הנאה, תחושת כבדות, הם הביטוי הפיזי של הקרב הנפשי המתחולל בפנים.

מסיבות אלו, יש להתייחס לדיכאון ברצינות יתרה: אם אדם שקרוב אליך, משוכנע שאין איש בשבילו, סביר שלא ייגש מעצמו לקבל טיפול. פשוט כי צעד זה סותר את המחשבה "אין איש בעולם שיכול להבין אותי, לעזור לי באמת" וכד'. אלא במקרים נדירים. שיחה עם אדם חיצוני למערכת ההכחשה המורכבת הזו, עשויה בהחלט לעזור בטווח הקצר. כדי לשנות בטווח הארוך, לא מספיקה "תושמת לב" חד פעמית, אלא שינוי קוגניטיבי והתנהגותי משמעותי פנימי עמוק.

הסביבה הקרובה (משפחה, בן - זוג, חברה)

האנשים בסביבתו הקרובה של המדוכא, בד"כ בצורה זו או אחרת היו שם בכל הרגעים בהם בחר להאמין כי הם לא באמת שם עבורו.. ולכן, בלי קשר למוכנותם לסייע, וליכולתם באמת להקשיב, אותו אדם יעדיף שלא להשתנות בעזרתם. זו הסיבה שרצוי לקבל החלטה להגיע לטיפול.

כוחו של טיפול

בטיפול, בתהליך מדורג ומותאם, הנעשה מול איש מקצוע חיצוני לסביבה הרגילה של האדם, לומד זה שמדכא את עצמו, להתעורר לכל ההבטים הקוגניטיביים וההתנהגותיים התומכים ברעיון שלילת העצמי. בהמשך יאפשר התהליך רכישת 'נשק מתקדם' ללוחמה בטרור העצמי. לא לפני שיקבל תשומת לב והכרה לכאבו ולסבלו הייחודי. בתהליך שכולו ביחד, שיש בו הכלה הקשבה והשתתפות, מבוצעת החלפת הרעיונות המרעילים והמחלישים, ברעיונות מאוזנים, אופטימיים ומלאי חיים.

הערה לסיום:

נכון שלרוב מקדימות את התחושה העצומה של הכאב, נסיבות. כמו מאורעות קשים של הזנחה רגשית, של אלימות, של תקיפה מינית / גופנית. נכון שילדים בכיתה יכולים להיות רעים ואכזריים עד כאב. נכון, שהמערכת בה האדם נתון (בית - ספר, עבודה, זוגיות / משפחה), עשויה לשמש כר פורה לשקיעה של היחיד למצולות, ובצדק, כל מי שיתבונן מהצד יודה כי אין מוצא זמין. כי רק התגייסות של גורמים רבים תעזור באמת. הרקע הסביבתי, החברתי, המשפחתי, קיים בכל סיפור אישי של דיכוי נפשי, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלא שבמערכות, מטפלים עובדים סוציאלים, אנשי חינוך, מפקדים.. ואילו כאן, ענייננו הוא התפתחות. יכולתו האישית של היחיד לקדם את עצמו.