"אל תתחרט על הזדקנותך. זו מותרות שלא כולם זכו לה" (מקור לא ידוע)
מתי אנו מתחילים להזדקן? בגיל 40? 60? ואולי כבר מהיום הראשון בחיינו...
בד"כ אנו חיים את חיינו בשגרה מתמשכת עד שיום אחד, לפתע, קורה משהו שמסב את תשומת ליבנו לכך שהנה גם אנו מזדקנים. בין אם זה הגב שנתפס, השיער שנשאר על המברשת או שינוי הקידומת ביומולדת הקרוב, זה עשוי להיות מכביד ומעציב. שלא כמו המעבר מהילדות לבגרות, את המעבר הזה אנו רוצים לעצור. ומאחר וזה לא מתאפשר, נעדיף להתעלם. לשכוח מהעניין.
יחסנו לתהליך ההזדקנות.
בד"כ הזדקנות מעציבה כיוון שהיא נתפסת כ וויתור על פוטנציאל או יכולת שהייתה מנת חלקנו. היכולת לראות את עצמנו כאטרקטיביים דרך עיניהם של אחרים, היכולת לסמוך על הגוף שיספק מענה בהתאם לצורך, חוויית חושים מחודדים (שמיעה / ראיה) ועוד.
העובדה שהזמן לא פוסח גם עלינו יכולה להכות בנו יום אחד בחוזקה. האם אנו מרגישים אובדן בשל פוטנציאל שלא התממש? בשל חלומות שלא הוגשמו? בשל דברים שיכולנו לעשות שכנראה כבר לא נעשה? בכל מקרה מפגש עם אובדן נוכח מגבלה חד משמעית של המציאות הוא קשה. יש שחווים אותו בעקבות משבר חיים עקב תאונה או מחלה, בגיל צעיר, ויש שחווים אותו בגיל מאוחר מתוך נסיבות 'טבעיות' כמו הזדקנות. אך מה מאפשר המפגש החד משמעי הזה עם המציאות שפתאום נראית מוגבלת כל כך?
המציאות מוגבלת
אנו כל הזמן מצויים במציאות שבה משאבים מוגבלים. נסיבות חיינו יכולות לייצר עבורנו אשלייה שמשאבנו הכספיים אינם מוגבלים אך משאב הזמן תמיד יהיה מוגבל עבור כולנו. כל יום. אנו משלים את עצמנו מתוקף הסטטיסטיקה שלפנינו עוד שנים ארוכות לחיות, כשלמעשה אין לנו כל דרך לדעת, אם ביום ובשעה זו, בשנה הבאה, נוכל להניח את עיננו על טכסט מעניין באתר כלשהו ולהמשיך במסע. ברגע מסוים בזמן אנו נפתחים לאמת זו אודות חד פעמיותם של חיינו אלה, במלואה.
רק מי שחווה אמת זו לעומק, יודע, כי מעבר לצער הכרוך בה, יש בה גם פוטנציאל... אדיר לשינוי גישה ולפעולה. רק כשברור לעומק ההכרה שיום שעבר לא ישוב לעולם, רק כשברור שהזמן לעשות ולשנות הוא כאן ועכשיו, רק אז, נתחיל באמת לבחור לממש חלומות, לבצע דברים, להחליט להגשים ולפעול באופן שלא מספק תרוצים, שלא דוחה למחר, שלא מסתפק בפחות. לו היית מרגיש/ה את זה קודם... לפני שנה? לפני 10 שנים... היש דבר שהיית בוחר/ת לעשות אחרת? היש דבר שכדאי לך לעשות אחרת כבר היום?
050-3331-331