"אלה החיים".

משפט אנחה כה ידוע.

מה המשמעות המסתתרת מאחורי משפט זה?

האם משפט זה הוא משפט נחלתם של רבים שהתרגלו להטיח את אשמת הכישלונות במצע החיים או שהאנושות כולה מגיעה למסקנה שהחיים הם חבילה בינונית עם מרכיבים של משפחה ממוצעת, קריירה לשם קיום שאיפות מעל הפופיק ואולי עם טיפת מזל תוכל להגיע לקצת יותר.

כנסיית השכל, להקת רוק מן הטובות שידעה המוסיקה הישראלית בשנותיה האחרונות שרה "והחיים הם עוד זורמים לתוך משפט אחד מפתיע... איאיאי... "

אכן משפט כה מפתיע.. אירוני משהו. מפתיע כשם שצפוי מראש.

כל יום הוא מאבק מחודש במרוצת הזמן.

מנסים להספיק כל מה שזמנו תם.

רוצים לגעת בכל מה שלא ניתן.

החיים, הם חולפים מנגד כאילו ואין להם קיום, כמו ישות שנעה במרוצת הזמן ולא שמה לב לכל מה שקורה מסביבה.

אנו רצים ומנסים להתחרות במחוגי השעון כשהתוצאה ידועה עוד מראש.

מחפשים להוכיח, אז מתווכחים יותר כאשר הפשוט הוא שבגן בו נזרע השקט צומחת לה ההבנה.

מנסים ומתאמצים כי התחושה להיות עוד מישהו בעולם הזה מלווה אותנו במועקה גדולה.

חושבים על העתיד ובכל יום סוחבים על גבינו שק של דאגות כאשר לא הספקנו לטעום עוד ממנת האושר המונחת על השולחן.

ולעיתים, אנו שוכחים את היקר לנו מכל ורק כאשר אינו עוד הופך הוא ליקר מכל.

טיפשות מהולה בתמימות חסרת הסבר המתחבר עם המציאות.

השקט הוא אשר מאזן את נפשנו.

מעניק לה מרגוע מדפוסים המשתלטים על חיינו.

עלינו לתפור כל אות ואות בחיים ולהיזהר לא לצאת מהשורה כי לעיתים היציאה ממנה תהיה ללא חזרה.

החיים כמו ספר שכל פרק חדש בו אינו תואם את פרקו הקודם כשם שאנו, לא עצמנו מה"אני" שהיה כאן עד אתמול.

החיים ארוכים והאורך מייגע.

לא בשל אורכו אלא מתוך הפחד מהלא נודע.

יצור אנושי אשר ברגע אחד עומד על גג העולם.

שוכח כי הזמן הוא זמן שאול וברגע של סופת בדידות חזקה ייפול כאילו ומעולם לא היה קיים.

החיים יובילו אותנו לצומת דרכים אשר כל כיוון בה נראה הכיוון הנכון.

אם נפנה יותר מדי ימינה אולי לעולם לא נמצא את האושר.

אם נפנה מעט יותר שמאלה לעולם לא נמצא את השקט.

אם נמשיך ישר הלב לא יהיה חזק לעמוד בכאב שיחבוט ללא התראה.

אולי נברח?

ניקח תרמיל ונארוז בו את הזיכרונות החוויות, האנשים שהכרנו.

נעמיס אותו על גבינו ואף שיכביד נתעלם ונאמין כי המשקל לא יישאר שם עוד מעט.

הזמן יחלוף ואז רק נבין כי מעצמנו אי אפשר לברוח.

גם מול נוף של שקיעה דמיונית, גלים מתנפצים וחול לבן נצרח את צעקת הכאב הכי גדולה שנפשנו יכלה להקיא.

נכרע על ברכינו ונבכה עד לבנו ייפול והכאב לא ישרוף כשם שהשמש יוקדת על כתפינו.

אגדת הנפש..