סכיזופרניה (מיוונית: schizophrenia, ; בעברית: שַׁסַּעַת) היא הפרעה נפשית כרונית מורכבת והטרוגנית בביטוייה, השייכת לקבוצת המחלות הפסיכוטיות, גורמת לנכויות נפשיות מן החמורות ביותר. המחלה מתאפיינת באוסף של תופעות נפשיות והתנהגותיות כמו: הזיות, מחשבות שווא, הפרעות בארגון הדיבור והחשיבה, צמצום רגשי, פגיעה בהנאה ובכוח הרצון והיזמה (initiative), בעיות קוגניטיביות (בזיכרון, קשב, פונקציות ניהוליות וכו'), התנהגויות מוזרות המוסברות על ידי החוויות הפנימיות החריגות (ההזיות, מחשבות השווא) ועל ידי שיבושי מערכות בקרה (קוגניטיביות), קשיים תפקודיים רבים בתחום התעסוקתי והחברתי. מקרים קשים של סוגי סכיזופרניה מסוימים מהווים חלק משמעותי ממה שמכונה בשפה העממית כשם כללי "משוגע" או "שיגעון". סכיזופרניה היא מחלה בעלת מהלך מתמשך, עם אפשרות להתלקחויות חדות. למרות הסברה השגויה הרווחת בציבור, הנשענת במידת - מה על תרגום מילולי של שמהּ לעברית, סכיזופרניה אינה הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות"). כוונת המילה "שסעת" או "נפש שסועה" במונח העברי ל"סכיזופרניה", הייתה לפיצול או אי תיאום בין תפקודים נפשיים שונים - רגש, חשיבה, התנהגות. אך שם זה, המקובל בסיווג הפסיכיאטרי, אינו תיאור מדויק לכל הצורות והביטויים המגוונים של מחלה זו.

התחלת ההפרעה מתרחשת ברוב המקרים בגיל צעיר, עם שכיחות של 0.3-0.7%. האבחנה מתבססת על ראיון קליני עם הנבדק, הכולל דיווחיו על הרגשותיו וחוויותיו, ניתוח האישיות, וקבלת פרטים על מהלך הסימפטומים לאורך זמן. הגורמים הגנטיים, הסביבתיים בראשית חייו, הנוירוביולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים נראים בעלי השפעה חשובה. השימוש לרעה בסמים משכרים או חומרים פסיכוטוגניים עלולים להאיץ את פריצת המחלה או להחמיר אותה. המחקר העכשווי מתמקד בעיקר בגורמים הנוירוביולוגיים אך עדיין לא התגלה תהליך פתולוגי ספציפי היכול להסביר את סיבת המחלה.

הטיפול במחלה מבוסס בראש ובראשונה על תרופות אנטיפסיכוטיות כמו אמיסולפריד, אולנזאפין, ריספרידון. במקרים קשים של סכיזופרניה כאשר לפחות שתי תרופות לא עוזרת, משתמשים בקלוזאפין. אם גם הוא לא עוזר אז מוסיפים לקלוזאפין תרופה אנטיפסיכוטית נוספת כמו אמיסולפריד או אריפיפרזול וגם נוגדי דיכאון כמו מירטאזאפין, ציטאלופרם, פלובוקסמין.

את הטיפול התרופתי משלבים בהתערבויות פסיכו - סוציאליות ושיקומיות (התערבויות פסיכו - חינוכיות, פסיכותרפיה, ריפוי בעיסוק וכו'), אינו מרפא אותה אך משפיע לטובה ברוב המקרים על הסימפטומים הפסיכוטיים ובצורה חלקית על הקשיים התפקודיים הרציניים המאפיינים אותה. במקרים של התפרצות חריפה או החמרה חדה של המחלה, המלווה בסבל רב, בסיכון לעצמו ולאחרים, חוסר תנאים לניהול הטיפול בבית המטופל, כמו מצב של אי ספיקה (קושי רב בהתמודדות) של המערכת התמיכתית המשפחתית או העדר מערכת כזאת, חולים בסכיזופרניה יכולים להיות מטופלים במסגרת אשפוז מרצון או כפוי. משך האשפוזים התקצר בצורה משמעותית ותדירותם פחתה בעשורים האחרונים. עדיין רוב המאושפזים בבתי החולים או המחלקות הפסיכיאטריות סובלים ממחלה זו.

הטיפול מתנהל במקרים רבים במסגרת מרפאתית (אמבולטורית). החולים בסכיזופרניה יכולים לסבול בנוסף מהפרעות דיכאון וחרדה ומהתמכרויות לסמים משכרים. סיועם של קרובי משפחות החולים חשוב מאוד על ידי תמיכה רגשית, השגחה על שמירת רציפות הטיפול, נטילת התרופות, וכו'. ההתמודדות עם קרוב משפחה חולה דורשת סיוע למשפחות באמצעות ייעוץ, קבוצות תמיכה, עזרה כלכלית. המחלה על הירידה התפקודית הכרוכה בה גוררת אחריה בעיות סוציאליות כמו אבטלה ממושכת, עוני וחוסר דיור. נפגעת תוחלת החיים שהיא 12-15 שנים פחות מאשר באוכלוסייה הכללית כתוצאה מבריאות גופנית לקויה ושיעור גבוה של התאבדויות (כ - 10%).

תוכן עניינים:

1 היסטוריה

2 מאפייני המחלה 2.1 תסמינים חיוביים ושליליים

2.2 הפרעות בסכיזופרניה

3 תתי סוגים של סכיזופרניה

4 אבחנה

5 אפידמיולוגיה

6 אטיולוגיה

7 טיפול

8 סכיזופרניה בתרבות

1

1

1

היסטוריה:

אויגן בלוילר, פסיכיאטר שווייצרי שטבע את המונח "סכיזופרניה"

ספרו של בלוילר "דמנציה פרקוקס או קבוצת הסכיזופרניות", במהדורה משנת 1911

מימי קדם ועד למאה ה - 19-20 לא הייתה קיימת הבחנה ברורה בין מקרים של מצבים פסיכוטיים שונים - מאניה פסיכוטית, דיכאון פסיכוטי, הביטויים הפסיכוטיים של סכיזופרניה, מצבים פראנואידיים, פסיכוזה על רקע שטיון / קהיון (דמנציה) או של הרעלות ופגיעות מוחיות "אורגניות" גסות אחרות ("השיתוק המוחי המתקדם" שבעגבת, אפילפסיה טמפורלית) וכו'. המצבים הפסיכוטיים נכנסו בדרך כלל לקטגוריה של "שגעון". תיאורים של מצבים פסיכוטיים שיכלו להיות גם על רקע סכיזופרני הופיעו בכתבים מצריים עתיקים (למשל פפירוס אברס) ובספרים של רופאים יוונים מימי קדם (למשל ארטאוס מקפדוקיה). בימי הביניים תוארו על ידי רופאים מוסלמים כמו אבן סינא.

במאה ה - 17 הרופא האנגלי תומאס ויליס (1621-1675) תיאר ב 1672 בספרו " - " [De Anima Brutorum.[The Irrational Soul" (הנשמה האנימלית) תמונה קלינית שהלמה יותר את זו של חולה לוקה בסכיזופרניה. היה מדובר בצעיר שהיה בריא ותיפקד בצורה טובה מאוד עד שללא כל לחץ חיצוני נראה לעין התחיל להידרדר מבחינת התפקוד האינטלקטואלי והכוחות הנפשיים. משנת 1797 נשאר לנו תיאור המקרה של ג'יימס טילי מתיוס, סוכן מכירות שאושפז בכפייה ושתסמיני מחלתו דמו לאלו של סכיזופרניה פרנואידית. דוחותיו של פיליפ פינל שפורסמו בשנת 1809 היוו תרומה נוספת להכרת המחלה. בשנת 1853 היה זה בנדיקט אוגוסטן מורל מצרפת שתיאר את תסמונת הפסיכוטית המתמשכת הפוגעת במתבגרים ובבוגרים צעירים ושנקראה על ידו "קהיון מוקדם" dmence prcoce.

מאוחר יותר קארל קהלבאום התייחס תחת השם "הבפרניה" להפרעה דומה לזו שתיאר מורל ואוואלד הקר כתב על מקרה של קטטוניה. ב1891 ארנולד פיק תיאר מקרה בעל תסמינים פסיכוטיים הדומים ל"הבפרניה" ולמחלה שתוארה על ידי מורל, ואף הוא קרא למחלה זו "שיטיון מוקדם" (בלטינית: Dementia praecox, דמנציה פרקוקס, "קהיון מוקדם"). מושג זה, המתורגם בעבר לעברית גם כ"שטיון היבחרות" - התפרסם לאחר שהפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין השתמש בו כשתיאר בצורה יסודית את המחלה (ב - 1893 ו - 1896) וקבע שהיא שונה מה"מניה - דיפרסיה", מידרדרת במהירות ובדרך כלל לא ניתן להחלים ממנה. מאוחר יותר (1920,1913) הביע הסתייגויות מסוימות לגבי הפרוגנוזה הראשונית שלו בנוגע לאפשרויות ההחלמה מהמחלה.

המונח "דמנציה פרקוקס" נזנח בהמשך לטובת המונח "סכיזופרניה" שנטבע בידי הפסיכיאטר השווייצרי אויגן בלוילר, בשנת 1911. הוא זיהה כי מצב זה אינו בגדר שיטיון וייחד לו שם נבדל - תחדיש, שאותו הלחים מן השורשים היווניים ("סכיזיין"; לשסע) ו - ("פרֶן"; נפש). באמצעות השם, שמשמעותו היא "נפש שסועה", ביקש לבטא את השסע, אי ההתאמה בין החשיבה, הרגש וההתנהגות והתרופפות האסוציאציות המחשבתיות, שהבחין אצל חולים במחלה. בלוילר דיבר למעשה על "קבוצת הסכיזופרניות", כלומר קבוצה של הפרעות פסיכוטיות בעלות מהלך רצוף או בשלבים, המתאפיין ב"שסע" בין תפקודים נפשיים שונים. הוא תיאר 4 תכונות סימפטומטיות "ראשוניות" - הידועות כ 4 "א": הפרעות באסוציאציות של המחשבות, הפרעה ברגש (אפקט), "אמביוולנציה" (קיום בו זמנית של רגשות מנוגדים כלפי מישהו או משהו) ונטייה "אוטיסטית" (היכנסות בתוך עצמו וניתוק מהמציאות). פרט להפרעות יסודיות אלה, קיימות לפי תיאורו של בלוילר, גם "תופעות משניות" (לא ספציפיות לסכיזופרניה) שהן פסיכוטיות מובהקות כמו הזיות ומחשבות שווא.

תרומה חשובה נוספת לחקר הקליני של המחלה תרם הפסיכיאטר הגרמני קורט שניידר שהתרשם שבמצבים הפסיכוטיים המופיעים אצל חולי סכיזופרניה קיימות תופעות שהוא החשיבן כאופייניות. הוא קרא להן "תסמינים מדרגה ראשונה" (1959) הם ידועים כעת כ "תסמינים שיינדריאניים", לפי שמו. דוגמאות של תסמינים כאלה היא ההרגשה שהמחשבות הוכנסו למוח או או נגנבו ממנו, הרגשות של שקיפות, שבה כל המחשבות והרגשות חשופים בפני אחרים, גורמים חיצוניים יכולים לשלוט עליהן, אפשר לשמוע הזיות בצורת קולות המעירים הערות על מחשבות או התנהגויות של החולה וכו'.

מאוחר יותר קרפנטר ואחרים הוכיחו שאף אחת מהתופעות האלה אינן פתוגנומוניות לסכיזופרניה. הן יכולות להופיע גם במאניה, אם כי בשכיחות פחותה יותר.

ב - 1918 הופיעה ההפרעה במדריך הדיאגנוסטי הראשון להפרעות נפשיות, "The Statistical Manual for the Use of Institutions for the Insane", ולאחר מכן המשיכה להופיע במדריכים דיאגנוסטיים, תחת השמות "שטיון מוקדם" או "סכיזופרניה". במהדורה הראשונה של המדריך הדיאגנוסטי האמריקאי המקובל כיום, DSM-I, שהופיע ב - 1952, הוכנסה תחת הכותרת "תגובות סכיזופרניות" (ברוח השקפתו של אדולף מאייר), ובמהדורה השנייה כקבוצת הפרעות - "סכיזופרניה".

הגישה ה"נאו - קרפליניאנית" בפסיכיאטריה (שנקראה כך בעיקר בניגוד לאסכולה ה"פרוידיאנית" הפסיכואנליטית ששלטה בכיפה שנים ארוכות בפסיכיאטריה האמריקאית) - החזירה את המחקר של המחלה אל מודל המדעי ה"רפואי" של מחלות או הפרעות שאיפיין את עבודותיו של קרפלין (ולמעשה לא היה בכלל זר לפרויד עצמו), במקרה ההפרעות הפסיכוטיות - מחקרן מבוסס קודם כל על תיאור הסימפטומים (תסמינים) והסימנים ועל ההסתכלות והמעקב אחרי מהלך המחלה, זאת כשאין כלים מעבדתיים אחרים (אנטומופתולוגיים) ונתונים אטיולוגיים. על הגישה הזאת מתבסס פחות או יותר הסיווג הנוסולוגי של DSM III ו DSM IV.

מאפייני המחלה:

השונות בתסמיני המחלה בתוך האוכלוסייה הסובלת ממנה היא גבוהה מאוד. אין תסמין בודד שמופיע אצל כל החולים כמכנה משותף, ואין תסמין הייחודי רק למחלה זו. ניתן למצוא אותם תסמינים בהפרעות פסיכיאטריות ונוירולוגיות אחרות. גם התסמינים של המחלה אצל אותו החולה עשויים להשתנות מזמן לזמן. לדוגמה, הזיות יכולות להופיע ולהעלם.

פעמים רבות ישנם סימנים ותסמינים הקיימים לפני תחילת תהליך המחלה. יש מקרים בהם את סימניה הראשונים של המחלה ניתן לגלות כבר בילדות או בגיל ההתבגרות לפני הופעת ההתקף הראשון. חולים בסכיזופרניה מתוארים לעתים כילדים שהיו שקטים, פסיביים ומופנמים; כילדים לא היו להם חברים רבים; וכבני נוער שנמנעים מפעילות חברתית ומעדיפים למשל צפייה בטלוויזיה או האזנה למוזיקה. אין הדבר בא לומר שרוב הילדים והמתבגרים המתאימים לתיאור זה ילקו בסכיזופרניה.

הסימנים והתסמינים המקדימים את האשפוז הראשון עשויים להופיע חודשים עד שנים לפניו וכוללים: תלונות גופניות שונות, בעיות בתפקוד במישור התעסוקתי והחברתי, עניין חדש ברעיונות מופשטים, בפילוסופיה, במיסטיקה ובדת, התנהגות מוזרה, אפקט אב - נורמלי, שינוי בדיבור, רעיונות ביזריים וחוויות תפיסתיות מוזרות. תקופה זו שלפני התפרצות המחלה נקראת תקופת הפרודרום.

הסימנים והתסמינים של סכיזופרניה מתחלקים לארבע קבוצות:

א. סימנים ותסמינים "חיוביים".

ב. סימנים ותסמינים "שליליים".

ג. הפרעות קוגניטיביות

ד. הפרעות אפקטיביות

תסמינים חיוביים ושליליים:

ב - 1980 הציע טימותי. ג. קראו (Crow) מיון של חולים סכיזופרנים לסוגים I ו - II על בסיס המצאות או העדר סימנים חיוביים ושליליים. אף על פי שהסיווג לא נכנס ל - D.S.M, זוהי חלוקה חשובה שהשפיעה רבות על הפסיכיאטריה.

תסמינים חיוביים ("חיובי" - במובן של "פרודוקציה" של חוויות) : כוללים דלוזיות (אמונות שווא) והלוצינציות (הזיות). דלוזיה יכולה למשל להיות אמונותיו של אדם שהוא המשיח (מכונה דלוזיה או מחשבות שווא של גדלות), או, לדוגמה, שהשב"כ רודף אחריו (דלוזיה מסוג פרנואידי, דלוזיה או מחשבות שווא של רדיפה) או דלוזיית שליטה (למשל: "השב"כ השתיל לי מכשיר באוזן שאומר לי כל הזמן מה לעשות"). הזיות יכולות להיות הזיות ראייה - החולה רואה דברים שאינם קיימים במציאות, או, סוג נפוץ יותר, הזיות שמיעה, החולה שומע קולות שמדברים אליו. קיימות גם הזיות ריח ומגע. חשוב לציין שבמקרה של הזיות ראייה, ובמיוחד של ריח רצוי לערוך בירור נוירולוגי מקיף, מאחר שקיים סיכוי משמעותי שמדובר בבעיה נוירולוגית ראשונית.

תסמינים שליליים ("שלילי" במובן של ליקוי, חוסר וצמצום חוויות) : כוללים אפקט קהה (השטחה או הקהיה רגשית), אלוגיה (דיבור או שפה "עניים" בצורה או בתוכן, חסימה בדיבור), הזנחה אישית (היגיינה ירודה, לבוש מרושל), אבוליציה או אבּוּליה (חוסר מוטיבציה), חוסר הנאה כללי (אנהדוניה) ונסיגה חברתית. קראו הבחין בשני סוגים של סכיזופרניה:

מחלה מסוג I: ("חיובית": בחולה זה יהיו התחלה פתאומית, בעיקר תסמינים חיוביים, מבנים מוחיים תקינים בסריקות הדמיה ותגובה טובה יחסית לטיפול התרופתי האנטי פסיכוטי. מחלה מסוג II: בעיקר עם תסמינים שליליים, אב - נורמליות מוחיות בסריקות מוחיות ותגובה ירודה לטיפול התרופתי האנטי פסיכוטי. סוג נוסף שהוצע הוא הבלתי מאורגן - סוג III -בלתי מאורגן (disorganized) (לידל): בחולה זה יהיו דיבור בלתי מאורגן (הפרעת חשיבה), התנהגות בלתי מאורגנת, ליקויים קוגניטיביים והפרעת קשב.

ננסי אנדריאסן וס. אולסן מדדו (1982) בעזרת סולם הערכה חמשה ממדים של התסמונת השלילית:

1. נסיגה או צמצום אפקטיביים - מבע קפוא משהו, צמצום התנועות הספונטניות ושל מחוות הגוף, צמצום קשר העין, ירידה בתגובות הרגשיות, אפקט לא מותאם, קול חד גוני, תלונות על ריקנות רגשית או על תחושת אבדן חוויות רגשיות2.אלוגיה: צמצום התקשורת המילולית, דלות תוכן הדיבור, חסימות, איחור בתשובות, קושי סובייקטיבי לחשוב ולארגן את המחשבות3.אבוליציה - אפאתיה: הזנחת ההופעה והיגיינה האישית, חוסר חשק בעבודה ובלימוד, חוסר מרץ (אַנֶרגיה), תלונות סובייקטיביות על חוסר רצון ואפתיה4.אנהדוניה ונסיגה חברתית: ירידה בעניין כולל בפעילויות הפנאי, בפעילות מינית, חוסר יכולת לחוות יחסים קרובים ואינטימיים, צמצום היחסים עם ידידים וקולגות, מודעות לחוסר ההנאה ולנסיגה חברתית5.הפרעה בקשב: חוסר ריכוז הפעילויות חברתיות, חוסר ריכוז במבחנים, תלונות סובייקטיביות על חוסר ריכוז.

הפרעות בסכיזופרניה:

מצב רוח, תחושות ואפקט: דיכאון יכול להיות תסמין ראשוני של פסיכוזה חריפה, ויכול להופיע בסיומה של אפיזודה פסיכוטית. הדיכאון יתואר כמשני לסכיזופרניה. תסמינים נוספים הם בלבול, אימה ותחושת בדידות או אמביוולנטיות.

תסמינים אפקטיביים שכיחים בסכיזופרניה הם תגובתיות רגשית מופחתת עד לחוסר הנאה כללי (אנהדוניה) ורגשות קיצוניים שאינם תואמי מציאות, של זעם, שמחה או חרדה. אפקט קיצוני קשור פעמים רבות גם לתחושה של אומניפוטנטיות (כל יכולות), אקסטזה דתית, פחד מפני התפוררות נפשית או חרדה משתקת. אפקט שטוח או קהה (טווח רגשות מצומצם, קושי להרגיש ולהביע רגש) יכול להיות תסמין של המחלה (תסמין שלילי) או תופעת לוואי של התרופות.

הפרעות בתפיסה: ההפרעות השכיחות כוללות הזיות (הלוצינציות) - בעיקר שמיעתיות; קולות מאיימים, מאשימים או מעליבים; וכן הזיות ראייה ואשליות (דלוזיות), שהן עיוותים של דימויים או תחושות אמיתיים, כלומר תפיסה של גירוי קיים כמשהו שאינו. לדוגמה, החולה עשוי לשמוע את הרוח נושבת כילד בוכה.

הפרעות חשיבה

אלו הם תסמיני הליבה של הסכיזופרניה:

תוכן החשיבה: הפרעות של תוכן החשיבה כוללות מחשבות שווא (דלוזיות) מסוגים שונים; של רדיפה, גדלות, יחס, דת, קנאה, אהבה או מסוג סומטי (גופני). מחשבת שווא של רדיפה עשויה להיות למשל האמונה שהשב"כ מחפש אחר החולה: במצב זה הוא עשוי ללכת ברחוב ולהיות בטוח שכל אדם שהולך אחריו הוא סוכן. מחשבות שווא של גדלות עשויות להתבטא בכך שהחולה חושב שהוא המשיח, והוא עשוי, לדוגמה, לשכור חמור ולרכב עליו בואכה ירושלים. מחשבות יחס עשויות להתבטא בכך שהחולה יאמין שהשדרנים בטלוויזיה פונים אליו אישית. מחשבות שווא מסוג קנאה עלולות להביא את החולה לקנא לבן זוגו באופן קיצוני, לחשוד שבן הזוג בוגד או מתכנן לעזוב ולאסור עליו לקיים קשרים חברתיים - כל זאת על סמך פרטים חסרי משמעות. במחשבות שווא של אהבה החולה מאמין שאדם מסוים אוהב אותו, פעמים רבות האוהב המדומה הוא אדם מפורסם או בעל סמכות (כמו הרופא המטפל). מחשבות שווא מסוג סומטי עשויות להיות אמונות גופניות ביזריות: לדוגמה, החולה עשוי להאמין שישנם חייזרים השוכנים באשכיו והורסים את פוריותו. חולים עשויים להאמין שאנשים אחרים שולטים במחשבותיהם ו"משדרים" להם מחשבות, או לחלופין שהם עצמם שולטים באירועים חיצוניים בצורה על טבעית (יכולים לגרום לשמש לזרוח או לשקוע, לגרום לרעידת אדמה).

המושג "איבוד גבולות האגו" מתאר העדר תחושה ברורה של גבולות הגוף והנפש, המותיר את החולה בערבוביה עם סביבתו, במצב בו הוא אינו יודע מתי מסתיים "אני" ומתחיל "האחר" או "העולם".

תחושה וקוגניציה: על פי רוב, חולי סכיזופרניה מעורים בזמן, במקום ובדמויות הפועלות. העדר אוריינטציה יחייב בירור נוירולוגי. על פי רוב, הזיכרון יהיה תקין או קרוב לתקין. מבחינת שיפוט ותובנה, בוחן המציאות של החולים עשוי להיות פגום, וכן השיפוט החברתי והאישי. לחולים פעמים רבות תובנה לקויה של המחלה, ועל כן היענותם לטיפול ירודה.

אלימות, רצח והתאבדות: גורמי סיכון להתנהגות אלימה או אימפולסיבית אצל חולים סכיזופרנים הם מחשבות שווא של רדיפה, אירועים קודמים של אלימות וחסרים נוירולוגיים. כ - 20-40% מהסכיזופרנים מבצעים ניסיון אובדני במהלך חייהם, וכ - 10-15% מתים בהתאבדות. אחד מן הגורמים העיקריים להתאבדות הוא דיכאון שלא טופל היטב; גורמים אחרים הם תחושת ריקנות והזיות שמיעה הכוללות קולות הפוקדים על החולה להתאבד. חולים הנמצאים בסיכון מוגבר להתאבדות הם בין השאר חולים להם רמת השכלה גבוהה טרם התפרצות המחלה, גברים, צעירים ודיכאוניים.

על פי מחקרים, חולי סכיזופרניה אינם רוצחים יותר מאחרים. במקרה של רצח הסיבה תהיה לרוב ביזרית, מבוססת על מחשבות שווא או על הזיות. גורמים מנבאים לרצח כוללים ניסיון קודם, התנהגות מסוכנת או מחשבות שווא והזיות הכוללת תוכן כזה.

התא המשפחתי: במחקר שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קורנל בארצות הברית בין השנים 2000-2005 בקרב למעלה מ - 700 חולי סכיזופרניה פרנואידית בארצות הברית ובאירופה הנמצאים במסגרת משפחתית (נשואים עם ילדים) התברר כי אצל כ - 85% מקרב החולים לא נרשמו אירועי אלימות פיזית כלפי בני המשפחה. תוצאות מחקר זה מעלה שאלות נוקבות לגבי מידת האלימות שמפגינים חולי הסכיזופרניה כלפי בני משפחתם; כנראה שהנתק מהמציאות אינו חד ומלא כפי שחשבו בעבר במקרים שעוסקים בתא המשפחתי. יתרה מזאת, אצל החולים שאצלם המחלה ברמיסיה לא דווח על מקרי אלימות ב - 95% מהמקרים.

תתי סוגים של סכיזופרניה:

הסוג הפרנואידי (סכיזופרניה פרנואידית): סוג זה מתאפיין בהתעסקות מרובה במחשבת שווא אחת או יותר (בעיקר רדיפה או גדלות) או בהזיות שמיעה. מחלה מסוג זה תתפרץ לרוב בשלב מאוחר יחסית בחיים. החולים לרוב חשדניים, מגננתיים ולעתים עוינים ואגרסיביים. לרוב, חולים אלו מתנהגים כראוי בנסיבות חברתיות. כיום, נוטים לאבחן את התנהגותם בתא המשפחתי לעומת התנהגותם בחברה אשר יכולה להיות שונה לחלוטין.

הסוג הבלתי מאורגן: סוג זה מתאפיין בדיבור בלתי מאורגן, בהתנהגות בלתי מאורגנת ובאפקט שטוח או לא מותאם למציאות. מחלה מסוג זה תתפרץ לרוב בשלב מוקדם, לפני גיל 25. החולים לרוב פעילים, אך בצורה חסרת תכלית. בולטת הפרעה משמעותית בהלך החשיבה, והנגיעה שלהם במציאות קלושה. החולים לרוב מוזנחים, ומתקשים להתנהג בצורה מותאמת בנסיבות חברתיות. כך גם התגובות הרגשיות אינן מותאמות לאירועים, והם נוטים להתפרצויות צחוק או זעם בלתי מוסברות.

הסוג הקטטוני: סוג זה מתאפיין בשניים מהבאים לפחות:

חוסר תנועה - החולים עשויים להישאר בתנוחה בלתי נוחה אחת ולא לזוז ממנה. במידה שאדם אחר ישנה את תנוחתם, הם יישארו בתנוחה בה נותרו.

יתר פעילות תנועתית - הפעילות תהיה חסרת מטרה, ובלתי מושפעת מגירויים חיצוניים.

תנועות סטריאוטיפיות, מנייריזם בולט, גיחוך תמידי, תנוחה מוזרה.

חזרה על מילים (אקולליה) או על תנועות של אדם אחר (אקופרקסיה).

ייתכנו מעברים מהירים מתזזיתיות לחוסר תנועה. כמו כן שכיחה הופעה של אילמות. חולים אלו מצריכים השגחה צמודה על מנת למנוע מהם לפגוע בעצמם או באחרים. בנוסף, ייתכנו תת - תזונה, תשישות, חום גבוה ופגיעה עצמית.

הסוג הבלתי מובחן: חולים שהנם סכיזופרנים באופן ברור, אך לא מתאימים להגדרות הנ"ל.

הסוג השאריתי (residual): בדרך כלל מדובר בחולים כרונים. הסוג מתאפיין בעיקר בתסמינים שליליים, בהיעדרם של תסמינים חיובים או בקיומם של תסמינים חיוביים קלים יחסית.

אבחנה:

ה - DSM מציע מספר קריטריונים לאבחנת סכיזופרניה, ביניהם:

1.חייבים להופיע שניים או יותר מהבאים: מחשבות שווא.

הזיות (לא רק ראייה, אלא במספר חושים).

דיבור בלתי מאורגן.

התנהגות בלתי מאורגנת או קטטונית.

תסמינים שליליים (אָפקט שטוח).

2.בעיות בתפקוד החברתי או התעסוקתי למשך תקופה ניכרת הנמשכת מאז הופעת התסמינים.

3.התסמינים קיימים במשך חצי שנה לכל הפחות, בה לפחות חודש אחד של תסמינים מקבוצה 1.

4.נשללו הפרעות אחרות שמסבירות את המצב

5.נשלל שימוש בחומרים או בתרופות שעשויים להסביר את המצב

6.נשללה הפרעה התפתחותית (לדוגמה: אוטיזם)

אפידמיולוגיה:

שכיחות הסכיזופרניה באוכלוסייה הכללית היא 1% - 1.5%, כאשר השוֹנוּת בין אזורים שונים בעולם היא קטנה יחסית. השכיחות בין המינים שווה, אך קיימים הבדלים בהופעתה ובמאפייניה. בגברים, שיא הופעת המחלה הוא בגיל 15-25, ויש להם סיכון רב יותר לפתח תסמינים שליליים. בנשים, שיא הופעת המחלה הוא בגיל 25-35 ולהן סיכון רב יותר לפתח תסמינים "חיוביים".

הגורם העיקרי לסכיזופרניה הוא תורשה - במחקרי תאומים נמצא כי אם לאחד מהם יש סכיזופרניה אז הסיכוי שגם לשני תהיה מחלה זו הוא 40% - 50%. הוצעו מספר גורמים נוספים, אשר אוששו במחקר

זיהומים נגיפיים

נמצא שעונת הלידה משפיעה על שיעורי המחלה, אנשים שנולדו בחורף או בתחילת האביב נוטים יותר לסכיזופרניה. ההסבר שהוצע לתאוריה זו הוא זיהומים נגיפיים ששכיחים יותר בעונות אלו, או שינויי דיאטה על פי העונות.

גורם נוסף הוא גאוגרפיה; נמצא שבאזורים מסוימים יש שכיחות גבוהה של סכיזופרניה (לדוגמה אירלנד), וגם כאן, ההסבר שהוצע הוא גורם זיהומי (נגיף).

שימוש בסמים קשים.

אטיולוגיה:

במהלך השנים הוצעו מספר תאוריות שניסו להסביר את סיבת התפתחות המחלה.

1.השערת הדחק - נטייה (Stress - Diathesis Hypothesis): תאוריה זו גורסת כי אנשים הנוטים לכך מראש יחלו בתגובה למצב דחק. הנטייה הראשונית יכולה להיות ביולוגית, גנטית או נרכשת (שימוש בחומרים; ראו בהמשך). הדחק עשוי להיות ביולוגי, כמו מחלה או פציעה, או פסיכולוגי (לדוגמה, מצב פסיכו - סוציאלי, מוות של אדם משמעותי או טראומה).

מחקר PET מציע שככל שהאונה המצחית פחות פעילה (אדום) במהלך מטלה של זיכרון העבודה, העלייה בפעילות הדופמין החריגה בסטריאטום גדולה יותר (ירוק). דבר זה נחשב לגרעון נוירו - קוגניטיבי בסכיזופרניה. 1.גורמים ביולוגים: בשנים האחרונות הצטברו עדויות רבות על פתולוגיות באזורי מוח שונים בסכיזופרניה, ביניהם: המערכת הלימבית, הקורטקס הפרונטלי, וגרעיני הבסיס. הסיבה לפתולוגיה זו היא כפי הנראה בעיה בהתפתחות המוח (בשלב נדידת תאי העצב בהתפתחות העוברית) או בניוון של תאי עצב לאחר התפתחותם. מחקרים שהשתמשו בסריקות הדמיה (דימות תהודה מגנטית, טומוגרפיה ממוחשבת) מצאו בין השאר כי בחולי סכיזופרניה קיימת הגדלה של חדרי המוח הלטרלים, וירידה בנפח של הקורטקס (קליפת המוח). בנוסף, נמצאה התאמה בין חומרת ממצאי ההדמיה לחומרת המחלה. תיאורית הדופמין - תאוריה זו גורסת כי סכיזופרניה קשורה בעודף פעילות של הנוירוטרנסמיטור דופמין ומתבססת על שני ממצאים: יעילותן של תרופות אנטי - פסיכוטיות המשמשות בין היתר לטיפול בסכיזופרניה, קשורה ברמת חסימת הרצפטור לדופמין (מסוג D 2 ).

תרופות שמגרות הפרשה מוגברת של דופמין (דופמינרגיות), כמו אמפטמינים, עשויות לעורר פסיכוזה.

מחקרים שונים הראו שרמות גבוהות של תוצרי הפירוק של דופמין בדם (מטבוליטים) נמצאות ביחס ישר למידת התסמינים הפסיכוטיים ולמידת התגובה לטיפול. עם זאת, לא ברור עדיין באיזה מנגנון משפיע הדופמין על הפסיכוזה. נוירוטרנסמיטורים וחומרים אחרים שנמצאו כקשורים לפסיכוזה ולסכיזופרניה הם: סרוטונין, נוראדרנלין וחומצות אמינו שונות.

1.גורמים גנטיים: קיימת השערה לקיומם של מרכיבים גנטיים לסכיזופרניה. לא נמצאו גנים מקושרים במישרין להפרעה אך קיימות עדויות מחקריות לגידול הסיכון ללקות בסכיזופרניה כתוצר תורשתי: תאום זהה לחולה נמצא בסיכון הגדול פי 47 מן האוכלוסייה הכללית ללקות בסכיזופרניה. ילד לשני הורים חולים נמצא בסיכון פי 40, ולעומתו, אחים לחולה נמצאים בסיכון פי שמונה.

2.גורמים פסיכו - סוציאליים: אף על פי ששנים רבות עסקו תאוריות שונות בקשר שבין הסביבה המשפחתית והחברתית למחלה, קשר זה לא אושש מחקרית בצורה משביעת רצון. אף שהסביבה המשפחתית והחברתית של חלק מהחולים היא קשה, כמוהם גדלים רבים אחרים אשר אינם מפתחים סכיזופרניה. שנים רבות כעסו משפחות החולים על הקהילייה הפסיכיאטרית שהטילה בהן את האשם למחלה. כיום לא מקובל להתייחס למשפחה או לסביבה כאל גורמים סיבתיים למחלה, אך הדבר עודנו דורש מחקר מעמיק ומקיף. עם זאת, אין ספק כי הסביבה עשויה להחמיר את העקה ולשנות את עיתוי הופעת המחלה. בנוסף, גם לאחר שפרצה המחלה, מערכות התמיכה של החולה חשובות ביותר, ונמצא קשר בין הגורמים המשפחתיים והסביבתיים לבין אורך וכמות האשפוזים של החולים.

טיפול:

ריספרדל, תרופה נוגדת - פסיכוזה נפוצה

טיפול תרופתי: הטיפול התרופתי בסכיזופרניה מתבסס קודם כל על שימוש בתרופות אנטי - פסיכוטיות כגון אמיסולפריד, אולנזאפין, ריספרידון, הניתנות כטיפול קו ראשון.

אצל חולים שלא הגיבו לפחות לשתי תרופות משתמשים בקלוזאפין. אם זה לא עוזר אז מוסיפים לקלוזאפין תרופה אנטיפסיכותית כמו אמיסולפריד או אריפיפרזול וגם נוגדי דיכאון כמו מירטאזאפין (רמרון), ציטאלופרם, פלובוקסמין.

כ - 20% מהחולים יגיעו לנסיגה (רמיסיה) מלאה של המחלה. עם זאת, ברוב החולים תהיה תגובה חלקית, וחלק מן התסמינים ייוותרו. לרוב, התרופות משפיעות בצורה יעילה יותר על התסמינים החיוביים מאשר על השליליים.

לאחר אפיזודה של פסיכוזה, המשך הטיפול יוריד באופן משמעותי את הסיכון לחזרתה - חזרה של אפיזודה פסיכוטית תופיע ב - 30% מן המטופלים בתרופות, כאשר בחולים הבלתי מטופלים תופיע חזרה ב - 80%. בנוסף, יש מקום להוסיף טיפול תרופתי על פי הפרעות נוספות - בחולים רבים מופיעים דיכאון וחרדה המצריכים טיפול בנוגדי חרדה ודיכאון.

טיפול פסיכו - סוציאלי

מסגרות הטיפול יכולות להיות: מרפאתית, אשפוז מלא, אשפוז יום, הוסטל, וכו'

אשפוז: הוראות (הוריות) אשפוז ייעשו על פי המטרות הבאות: צורך בהסתכלות על מנת לבסס את האבחנה, ייצוב תרופתי של החולה, הגנה מפני כוונות אובדניות, כוונה לפגוע באחרים ומפני חוסר יכולת של החולה לדאוג לצרכיו הבסיסיים. האשפוז אינו חובת המציאות. הטיפול בסכיזופריניה יכול להיעשות, אם יש שיתוף פעולה מצד המטופל ומשפחתו במסגרת מרפאתית (אמבולטורית). במקרה החמרות יכול להיעשות במסגרת אשפוז יום או אשפוז מלא בהסכמה של המטופל. האשפוזים הכפויים נעשים במצבים פסיכוטיים המסכנים את המטופל, את הסובבים, או גורמים להפרה קשה של אורח החיים התקין של הסובבים. גם בית המשפט יכול להורות על צווי אשפוז לצורך הסתכלות או לצורך טיפול כפוי במקרים שחולה ביצע עבירה פלילית.

מחקרים הראו כי אשפוזים קצרי טווח, בני 4 - 6 שבועות, הם יעילים במידה דומה לאשפוזים ארוכי טווח, וכי מוסדות המשלבים בטיפול שיטות התנהגותיות מגיעים לתוצאות טובות יותר.

ברוב בתי החולים הפסיכיאטרים הטיפול בחולה ייעשה על ידי צוות רב תחומי, הכולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אחים, עובדים סוציאלים, מטפלים באמנויות, מרפאים בעיסוק, ומדריכים חברתיים.

רצוי כי הטיפול בבית החולים יהיה מכוון למטרות מוגדרות - שיפור האחזקה העצמית של החולה, איכות חיים, תעסוקה ויחסים חברתיים. במהלך האשפוז (ובמיוחד באשפוז הראשון) יש צורך למצוא לחולה פתרונות ארוכי טווח בתחום הדיור והתעסוקה (לדוגמה, דיור מוגן, הוסטל, עבודה במסגרת מוגנת).

סכיזופרניה בתרבות:

ישנם מספר ספרים וסרטים העוסקים בסכיזופרניה באופן ישיר ועקיף, ביניהם:

ספרה של סילביה נאסאר נפלאות התבונה, העוסק בסיפור חייו של ג'ון נאש, מדען החולה בסכיזופרניה שקיבל פרס נובל לכלכלה (הפרס הוענק לו על הישגיו קודם להתפרצות המחלה). הסרט שצולם על פי ספר זה זכה לשבחים רבים ועזר מאוד להעלות את המודעות לסכיזופרניה בציבור הרחב.

הסרט דוני דארקו, העוסק בילד הלוקה בהזיות פסיכוטיות, מהווה דוגמה טובה למחלה, שכן הוא מראה אותה "מתוך ראשו" של החולה.

הספר מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים של חנה גרין, העוסק בבחורה שלקתה בסכיזופרניה, באשפוזה ובניסיון שלה להשתקם.

ספרו של פיליפ ק. דיק "כשל זמן" ("Martian Time-Slip"). ספר מדע - בדיוני אשר עוסק בסכיזופרניה ובאוטיזם כמחסומים בין אדם בודד לבין החברה.

הסרט ספיידר של דיוויד קרוננברג ובכיכובו של רייף פיינס עוקב אחר ספיידר הפרנואיד, השקט והאומלל, ומציג את נפתולי זיכרונותיו ונוכחותם החוזרת בחייו של ספיידר. הסרט זכה במקום הראשון בפסטיבל טורונטו 2002.

שירם של קינג קרימזון, 21st Century Schizoid Man מאלבום הבכורה, In the Court of the Crimson King, מדבר על אדם מהמאה ה - 21 שסובל מהבעיה.

סדרת הטלוויזיה האמריקאית "מר רובוט" עוסקת בהאקר אשר סובל מסכיזופרניה, הפרעת חרדה חברתית, דיכאון קליני ומפרנויה.

הספר "שבויה בעצמה" של נועה שטמלר, המתאר את ההתמודדות שלה, של בתה ושל המשפחה, עם מחלת הסכיזופרניה בה חולה הבת.