אושר או סבל - הסבל שבאושר - השעבוד לאושר - חלק 7
מחר יום חדש (סקרלט אוהרה)
משפט מתוך הספר חלף עם הרוח, משפט שנועד לטפח תקווה בשעת ייאוש.
אחרי שארזה... אחרי שאפסיק לעשן... שיהיה לי יותר כסף. אהיה מאושר.
האם המשפטים הללו הם אמת?
האם אני יודע בודאות שזו האמת?
האם אני נביא? יכול להיות שכל הדברים הללו יתקיימו, ובכל זאת לא ארגיש בסדר??
כל אלו משפטים שנוגעים אלי. יש משפטים שנוגעים לאחרים...
אם אבא שלי יחשוב עלי יותר, אם בעלי / אשתי יתייחסו אלי יותר, אם הבן שלי יקבל ציונים יותר טובים, ואם ואם ואם וכל אלו נוגעים לאנשים אחרים שבהם אנו תולים את אשרינו. גם אם אני שמן, ואני מעשן, ואין לי אהבה, ואין לי חבר חברה ואין לי ואין לי...
יש לי זכות להיות מאושר, בכל רגע כמו לכל אחד אחר, וזה לא צריך להיות תלוי באירוע זה או אחר. כיון שממילא, אף אחד לא מבטיח לי שהאושר נמצא שם.
אז שאחרים ימתינו לימים טובים יותר (-:
כי הסבל האמיתי נמצא במחשבה, וללא המחשבה, הייתי נשאר נקי.
ללא הסיפור שמציק לי כרגע... שהוא דמיון.
כמו שאומרים אצלנו בברנג'ה
"משקיע לטווח ארוך הוא ספקולנט שטעה בעסקה שעשה לטווח הקצר".
ככל שתקדים להסתכל במראה ולומר לעצמך את האמת "טעיתי". כך תשים קץ לסיפור הבדיוני שבנית... ורק אז תחזור להיות נוכח בהווה, שהוא כל מה שיש.
i am a lover of what is
"ביירון קייטי"
המובן מאליו
שישה ימים של שתיקה ואוכל אורגני, גררו אדם כמוני חולה בשר, מחוספס חיים - הכל מובן מאליו... לעבור טרנספורמציה, להיזכר בתמימות הדמעה, לחוש שוב את אנרגית החיים.. לא להיסחף בזרם החיים כדג מת.. אלא לחוש בו, לחוות אותו.
לפעמים נדמה שאתה חי בין אנשים מתים הלב אצלם פועם אך לא מרגיש. ו.. אם אתה לא נשמר ודואג שהמובן מאליו ישמור על צלם, אתה פשוט תאבד את כל היקר לך, וזו תחושת החיים בעודך בחיים.
כך ביום שישי אחד, נסעתי לבקר חבר ערבי במזרח ירושלים. עברנו יחד במחסום, והחייל שבדק את תעודות הזהות שלנו, שאל אותי - "מה יש לי לחפש פה בזמן מלחמה!?"..."נכון שהוא ערבי, אבל הוא חבר שלי" עניתי. החייל חייך, והחבר הערבי זלגה לו דמעה, משהו מהסוג של "תחושת החיים". החייל מרוב שהות במחסום נראה לו מובן מאליו לשאול כזו שאלה, בנוכחות הערבי. הוא פשוט נעלם. לאחר מכן, החבר הזמין אותי לארוחה ואמר: "רק נעצור בדרך, אני צריך לקחת בשר הביתה". "שם" אין "אריזות", עצרנו בחנות בשר, התרנגולות בכלובים חיות ונושמות. אתה מזמין, פשוט מוציאים במקום תרנגולת מהכלוב, ומורידים לה את הראש. ואחרי זה, "מכינים אותה". זה לא מחזה קל. אדם מתרגל לכל. התרנגולות בכלובים רעדו מפחד. כמו דביל שאלתי את המוכר, אם הוא נותן להם לשתות מים, "כי הם כל היום בשמש". הקצב שאל "למי?" לתרנגולות אמרתי. "לא אלא הולכות לשחיטה" צחק... זה מובן מאליו בשבילו. אפילו שאל "למי?" הוא לא רואה אותם הם נעלמו. הפעם לי ירדו דמעות. משהו כמו ילד קטן מהסוג של "תחושת החיים"...
יום לאחר מכן דיברתי עם חבר. במהלך השיחה אתו, שמתי לב שאישתו וילדיו, הפכו מובן (מאליו נעלב ונעלם) הוא פשוט לא רואה אותם. לא כי הם אשמים, או שהוא אשם. הוא פשוט נפל במלכודת שרובינו נופלים בה נסחפים עם הזרם, ולא חשים את הזרם. חשבתי שאם הייתי אוסף את הדמעות מהטיול בירושלים, ומרטיב לו מעט את הפנים בהם. אולי "הראיה" הייתה חוזרת אליו. נכון אי אפשר לאהוב בכוח ואסור לוותר לעצמך! כי מי שנעלם, זה אתה. הארעי הופך חשוב יותר, המובן מאליו נעלם, ויחד אתו חלק ממך. אתה מחפש את עצמך כל הזמן, בוגד בעצמך, ומחפש את עצמך שוב. סוג של גזירה, שקוראים לה "המובן מאליו".
אולי סוג של צום הימנעות מ... ה"יש|", לחוות את האין כדי להעריך את היש. רק תבחר, יחזור את המובן מאליו לחיים. כאשר אתה מביט סביבך, תבחר את הדבר העלוב ביותר, ותגלה שהוא חלק מהתמונה. חלק מהשלם. ובלעדיהם השלם היה חסר והתמונה פשוט תתפרק. ולכן, זה שאתה מתעלם מחלק "לא חשוב", כל עוד הוא בתמונה הוא חלק מהשלם, וכך תתייחס אליו.
וזה אומר: כל מה שמסביבנו, חשוב לפחות כמונו כי בלעדיו היינו "נעלמים".
הרגע
ברגע
יש רע
יש ער
יש גע
יש ערג.
יש גרע.
יש גער
ויש רגע (רוגע)
ואפילו יש גר (שזה גם גר וגם זר)
ולמרות שיש בו הכל
כל רגע ייבול, ינשור
אין רגעים זהים
וזה מדהים..
וכל היסטורית השנים
לרגע הזה מתכוונים.
המלחמות האהבות
רגשות ומחשבות
ברגע זה מתבטאות.
אז היה קשוב
כן זה חשוב
כל רגע אהוב
לעולם לא ישוב
ומה שלא תשמע
יאבד לעולם
מורה עולם
מחדש, מלמד, מרגש.
ולעולם, לא חוזר על עצמו.
החיים שלנו
מה הדבר היקר לי מכל? החיים שלי. למה החיים האלו שלי? קניתי אותם? אני נתתי לעצמי אותם? ביום שאחזיר נשמתי, מישהו ישאל אותי אם לקחת לי את החיים או לא? הילדים שלי ==האם הילדים באמת שלי? עשיתי אותם? אז למה בכל הפעמים האחרות לא הצלחתי למרות שניסיתי? ואם הם שלי, למה אני לא לוקח אותם איתי כל הזמן? ולמה הם לא תמיד נשמעים לי? ולמה הם עוזבים אותי באיזה שלב? מה גם הילדים לא שלי? והבית שלי? והמכונית? יש משהו שהוא שלי? אהה... ירושלים שלי מממממ שלי??? שלך? אז למה היא לא עליך? "שלי" זה מילה, מחשבה. למרות ששלי נראה אובייקטיבי, שלי זה סובייקטיבי: ברגע שזה לא לידך זה מחשבה וזה סובייקטיבי. כמו מישהו שקנה הר ואומר שההר שלו, או אלוהים נתן לו את ההר. (המוריה) איך הוא נתן אותו הדבר לכולם? (למוסלמים ליהודים לנוצרים) ומישהו יכול לקחת אתו את ההר? ואם מישהו לא יתנהג יפה אז הוא ייקח לו את ההר? או יחריב לו אותו? מה אתם חושבים שאלוהים כל כך טיפש שהוא יתעסק בדברים כאלה קטנים? אנשים מוותרים על אהבה בגלל "שלי", אנשים מותרים על מדינה, חברים ומשפחה בגלל "שלי". יש אנשים שיתאבדו בגלל שאין להם מספיק "שלי". אנשים עם כשרון ואינטליגנטים, "לא נחשבים" בגלל שאין להם מספיק "שלי". לעומתם אנשים שצברו מספיק "שלי"
יכולים להיות רמאים גנבים והם יחשבו כמצליחנים
ולמעשה אין שלי, כי גם החיים לא שלי.
והשחרור מפחד מכאב, נמצא בהבנה כי החשוב מכל= חיי וגופי
מעולם ולעולם לא יהיו שלי.
כל יום טרבלינקה
זה הסטיקר שהיה בכניסה להרצאה
בית מטבחים...
מסלול קולוסאלי...
המתנה לשחיטה...
כליאה, אין אוכל אין שתייה.
הצמא מחרידה...
ההמתנה - לפעמים ימים. (אתה נחשב כמת כבר. פשוט אין שתייה חבל על המים).
הגעייה, והפעייה והקרקור.
ריח הדם...
הפחד...
החרדה מהמות...
השחיטה...
הדם אוזל...
מתחילים לחתוך אותך שאתה חי. (היהודים אומרים, זה הכי מהיר המות הזה - הם ממש רחמנים העם הזה כל הכבוד)
וזהו.
ושאתה אומר שהפסקת לאכול בשר
השאלה הראשונה "מה יש לך כולסטרול?"
המחשבה על הסבל בכלל לא עולה בראש.
ואם תגיד כן יאמרו שאתה פשוט תימהוני.
כן!!!
תמהוני אתם מבינים?
קחו את הילד שלכם.
או לכו אתם שבו בבית מטבחים.
הסתכלו ותראו איך אתם מגיבים.
איך הילד מגיב.
ואחרי זה תשאלו.
"הוא תמהוני?"
יש שחרור בהקשבה ועשייה של האמת.
חוק הנצח
יש משהו, שמקשר וקושר את כל הדברים בעולם. מחבר בין כל החיים וכל המתים, בין כל העשירים והעניים. בין כל החפצים כל הדוממים וגם החים, יש לו את כל העושר וכל האושר כל הסבל וכל העצב, הוא הכי יפה והכי מכוער. הוא נצחי, הוא היה בטרם נברא העולם, והוא יישאר לעד. ולכן יש בו הכל ואין מקום או דבר שישווה לו. קוראים לו
הרגע הזה
אנחנו קטנים מידי חלשים מידי לא מסוגלים להכיל אותו כי יש בו הכל. כל שנותר לנו זה, לקטר ולנדוד במחשבותינו למקום אחר, כי איננו מסוגלים לשאת את כל המליאות הזו.
שאתה מביט על פרח, כל שהוא עושה זה לפרוח זה הטבע שלו זה החוק הטבוע בו. הוא לא יכול להפר את החוק הזה. נוכחות זה לא חוק חיצוני זה טבע הדברים זה הצו שלנו להתפתח זה הפרח שבנו. אנחנו לא יכולים לפרוח מחר או להתחיל לפרוח מחרתיים אנחנו פורחים כל רגע ורגע.
ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך כי כאלה אנחנו... הנדידה במחשבה למקום אחר לרגע אחר, היא עצירה של הפריחה וזה אומר עלינו חוסר מוכנות בסיסית לקבל את המליאות הזו.
אנו יוצרים מחסור מנטאלי בורחים מהרגע, ויחד עם זאת חוזרים לרגע כדי להזין את נפשנו, ומיד ממהרים להמשיך בבריחה המתמדת.
החיכוך שלנו עם הרגע יוצר תודעה מודעות אהבה זרימה ונתינה. מליאות לא מתקיימת, כי הגיע הרגע הבא ואתו האתגרים שלו, ההפתעות, והידיעה שרק בו קיים הכל, זו הראשוניות. הניסיון הכושל לשמור על הרגע הקודם בגלל טעם הראשוניות, זה עצירה בזרימה של האגו. ברגע הזה, לאגו אין מקום אין לו זמן להתפתח. הפליאה, והנפעמות שלנו מהראשוניות והמליאות שבכל רגע ורגע, הידיעה שהמליאות נמצאת רק כאן ועכשיו, ואין צורך לאגור כי ממילא אין אפשרות להתכונן לבלתי נודע, וידוע שהבלתי נודע של הרגע הוא המלא מהכל, זה השחרור מ"השלי". ומאפשר את המנוחה בזרימה של הרגע, שמטבע הדברים, חייב להכיל הכל...
לפרוח ולדעת את זה זה השחרור
הרוחניות שבאוכל
שאני אוכל, אני חסר ציפיות ואכזבות. אני נוכח בשביל הטעם, בשביל הלעיסה והבליעה איני נשען מנטאלית על אף אחד, לא זקוק לפרגונים. אפשר לעשות זאת בכל שעה, לבד גם ללא חברים...
שאין אוכל מסוג אחד, תמיד אפשר להחליפו באחר. את הציונים לטעם
אני חש בפנים, בבלוטות הטעם. מין תחושת פנימית כזו, כמו גם את השובע מין חיוך פנימי שכזה... אני פשוט חש שאני חי, חופשי לחלוטין, משוחרר. זה סוג של מוארות סוג של מדיטציה.
מצליח לי להיות לבד וגם ליהנות מזה. להרגיש חופש וזאת כמעט ללא מאמץ.
עכשיו אני מבין למה אני בורח לאוכל כל הזמן. רק שם אני מרגיש חופשי כל כך. חסר לי החופש, השחרור הזה, שכדי להיות במצב הרוחני "הזה" של ליהנות מהלבד ומהתחושה הפנימית, מהאושר... אני מאביס את עצמי בלי סוף. הארוחה הזלילה, קונה לי שקט פנימי (ונפשי) לכמה דקות... ם הפאסט פוד נותן לך סיבה לעצור את הריצה המטורפת, ולחוש את "עצמך" לכמה דקות.
פה ההתמכרות וזו התובנה.
"שאתה אוכל אתה פשוט מרגיש את החופש"
ומה שמחייך אותי זה שאני...
רץ כדי לעצור.
נלחם למען השלום.
מתמכר כדי להרגיש חפשי.
וסובל כדי לחוש את האושר.
לא זה כבר לא בלבול, זהו האושר שמאחורי האוכל...
וכן אני מזיק לעצמי עם האוכל, לא כדי להיות שבע, לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל תחושת החופש הנלוות לכך. זה דרכו של האגו להשיג את השקט, את הפנימיות, באובייקטיביות בחיצוניות. סיפור המאיה.