גאווה, היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם לעצמו, לתכונותיו, למעשיו ולדברים שיצר, ולעתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה. כאשר קולקטיב לאומי מאמין או חש כי הוא נעלה מעמים אחרים נהוג לכנות דבר זה כלאומנות. לעתים הערכת היתר מוקרנת מהאדם אל דברים המתייחסים ושייכים אליו כגון אנשים שמשמשים כמנהיגיו, רכושו, תפיסותיו או ילדיו. הגאווה תהיה בדרך כלל בהקשר חברתי כאשר האדם מבדיל באמצעותה בינו לבין האחרים, או בין קבוצה התייחסות שהוא שייך לה לבין קבוצות אחרות.

תוכן עניינים:

1 היבטים שונים בגאווה

2 בתרבויות

3 בדתות

3.1 ביהדות

3.1.1 בתלמוד

3.1.2 הוגים יהודיים

3.2 בנצרות

היבטים שונים בגאווה:

כאשר תחושת הערך העצמי של אדם גבוהה במידה ניכרת מן הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כאשר תחושת הערך העצמי הופכת מנותקת מן המציאות והמחזיק בה אינו מכיר בסתירות בינה לבין המציאות = הגאווה מכונה יהירות

. כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, וכאשר אותו אדם מדגיש את עליונותו, נוהגים לכנות את התחושה התנשאות ואין לה קשר לגזענות עוינות או שונות במעמדי החברה

. כאשר האדם מחצין ומבטא את יתרונותיו ומשתבח בהם, נהוג לכנות תחושה זו בשם שחצנות

. בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר.

בתרבויות:

בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה.

בתנ"ך פרשת מגדל בבל שבוניה רצו לבנות עיר שראשה בשמים, נתפסת אף היא כסמל לגאווה ויוהרה אנושית.

בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים כנגד האלים וכונתה היבריס.

במיתולוגיה היוונית מופיע הסיפור על דדלוס, שבנה כנפיים שאפשרו לאדם לעוף. הוא עופף באמצעותן עם בנו איקרוס, אך זה עף גבוה מדי והתקרב לשמש והדונג ששימש להדבקת הנוצות נמס ואיקרוס צלל למימי הים וטבע. ברומא, כאשר נערכו תהלוכות לכבודו של מנצח במלחמה או קרב, נהוג היה לשים לחשן במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" (Sic transit gloria mundi) היינו, האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.

גם בימינו ישנה אבחנה בין גאווה מקורית שנותנת לאדם את הביטחון העצמי והאמביציה להצליח במעשיו ולקנות לו שם טוב ויוקרה, לבין גבהות לב שגורמת לאדם להיות יהיר, אגוצנטרי ולא חברתי.

בעת החדשה אוניית הטיטניק ופרשת טביעתה בשנת 1912 מסמלת את יוהרת האדם אל מול כוחו של הטבע, שכן בוניה האמינו ופרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה.

אחד הסממנים הבולטים של הנאציזם היה גאווה לאומית קולקטיבית יחד עם תאוות הכוח והערצתו. האמונה כי הגרמנים הם הגזע העליון ולכן ראוי להם להשתלט על כל העולם, לרדות בו, לנצל אותו לצרכיהם, ואף לרדוף את כל ה"גזעים הנחותים" ולהשמיד אותם.

ישנם חוקרים הסוברים כי לגאווה ישנם שורשים אבולוציונים. חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה "גורם הבעלות", שהוא הערכת יתר של דברים המתייחסים והשייכים לאדם, רק בשל הבעלות שלו עליו. אותה חוקרת גילתה שגורם זה קיים גם אצל קופי הקפוצ'ין. קופים אלו העדיפו מדגנים על פני תפוחים, רק בשל עצם הבעלות שלהם על הדבר.

בדתות:

בדתות רבות, כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, וכמו כן במגוון כתות מיסטיות ואמונות "העידן החדש" נחשבת הגאווה בדרך כלל לרגש שלילי. ברבות מהדתות והאמונות המיסטיות הללו קיימת תביעה מן האדם לחוש שפלות רוח והכחשת העצמי, או ביטול של האדם לנוכח האלוהות חובקת הכל.

בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להפסיק את הסבל. גאווה גורמת לסבל. על - פי תפישה זו גאווה היא דבר שיש להלחם בו.

גם בהינדואיזם נחשבת הגאווה לרגש מגונה. האל רוואנה במיתולוגיה ההינדואיסטית הוא מלך מרושע שראמא, אואטאר ווישנו הורגים משום שהוא מפגין את החטאים שדינם מיתה גאווה ותאווה.

ביהדות:

בתורה שבכתב אין באופן מפורש איסור של גאווה לאדם הפרטי בניגוד לאיסורים על חמדנות, נקמנות, נטירה ושנאה. איסור הגאווה נאמר בפירוש רק אצל המלך שמצוּוה לקרוא בתורה "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז כ), וגם שם הדבר מנוסח לא כאיסור או לאו, אלא כנימוק והסבר למצווה אחרת. ועם זאת, הרמב"ן מבקש ללמוד מדבר זה בקל וחומר, שהגאווה אסורה אצל כל אדם. בעקבות התגלות שמיימית בחלום, מנה הסמ"ג את איסור הגאווה כאחת מתרי"ג מצוות (מצווה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה".

עם זאת, במקרא מיוחסת גאווה כתכונה חיובית רק לאלוהים. לדוגמה: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות, טו א). גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משויכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: "בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם" (משלי יד ג) וישנה אף תפילה להימנע מגאוה, "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי"" (תהילים לו יב).

יחס עוין במיוחד יש לגאווה כאשר היא באה מפי אדם או ממלכה המתיימרים לסמכות או כוח אלוהי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ברא את עצמו: "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי." (יחזקאל כט ג) ; או מלך בבל, המדמה את עצמו יושב בשמים: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי - אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן." (ישעיה יד יג). וכן לממלכה כמו אשור: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ, וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ" (יחזקאל לא י)

לעומתם, זכו להלל ותהילה מנהיגים שצוירו כענוותנים, כמשה רבנו שמתואר במקרא כעניו מכל האדם אשר על פני האדמה; ודוד המלך המעיד על עצמו שהוא "כֶּלֶב מֵת... פַּרְעֹשׁ אֶחָד" (שמואל א', כד, יד) ובמקום אחר אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ"ב ז).

בתלמוד:

בתלמוד הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת.

על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה" ועליו אומר האלהים: "אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם". ועוד אמרו, ש"כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו כמעשה הלל הזקן, ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו כמו אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (בבלי מסכת פסחים סו ב). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" על פי הפסוק "ורמי הקומה גדועים". (בבלי, מסכת סוטה ה א)

עם זאת, לעתים הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר 1/64, במילים אחרות - מעט שבמעט) של גאווה", ורב הונא אף מוסיף שהדבר אף "מעטר אותו כתג שבקצה השיבולת".

הוגים יהודיים:

הרמב"ם בשיטת שביל הזהב שהוא מאמץ מאריסטו, אומר שאף שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, אל מידת המתון, ברגש זה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה שהיא האמצע. באגרת הרמב"ן, שהיא אגרת מוסר שכתב הרמב"ן לבנו, הוא מתעכב במיוחד על הדרכה מעשית כיצד להימנע מגאווה, ובין היתר הוא ממליץ על דיבור בנחת, הימנעות מהרמת קול או כעס, התייחסות לכל אדם אחר כגדול ממך והתביישות ממנו.

הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) כותב שכלל עניין הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה, ולו ראוי כבוד. על פי תפיסתו הגאווה הינה עיוורון שכלי, מפני שהאדם קרוב אצל עצמו ואיננו מכיר בחסרונותיו ובפחיתותו, ובכל אדם ימצאו חסרונות רבים מצד טבעו, משפחתו, מקרים שהאדם חווה, או מצד מעשיו. עוד הוא מציין שיש ביטויים רבים לגאווה אצל בני האדם, מאיש שהולך בכבדות גדולה כאילו היה גופו עשוי מעופרת, וממרגיז ארץ זעפן שמבהיל בני אדם ומשתרר עליהם, ועד כזה שמתגאה בענוותנותו הרבה, ששואף לכבוד במה שהוא מראה לכולם, שהוא בורח ממנו.

בנצרות:

על - פי תפישות נוצריות שונות, לדוגמה, על האדם להתקיים תוך התכחשות עצמית מוחלטת ושפלות רוח מרבית משום שלאדם אין ערך כלל, ותחושת גאווה כלשהי היא מטבעה יהירות שיש לדכאה. הגאווה (superbia) נחשבת לאחד משבעת חטאי המיתה חטאים שהלוקה בהם חייב מיתה. על פי דנטה אליגיירי בספרו הקומדיה האלוהית, האנשים שחטאו בחטא של גאווה מופרזת, ביניהם מלכים רבים, נידונים לחיות בביצה מזוהמת כחזירים. בכור המצרף החוטאים בחטא זה מטוהרים מחטאם בכך שהם נושאים על עורפם סלע כבד, אשר אינו מאפשר לנושאו להרים את ראשו ולהזדקף.

האפיפיור גרגוריוס הראשון קבע כי הגאוה היא ראשית החטאים והחטא הגדול מכולם. בעקבות ההתעשרות וההשחתה של הממסד הקתולי במאה ה - 16, בהנהגתו של לאו העשירי, התפלגה ממנה הנצרות הפרוטסטנטית, שכללה בתוכו זרמים רבים. אחד מזרמים אלו התפתח לכת בשם איימיש שאורחות חייה סובבות בעיקר סביב ההתייחסות ל"חטא הגאווה". אנשי כת זו מדירים את עצמם מעושר וטכנולוגיה וחיים חיי פשטות וצניעות במטרה להתרחק מגאווה.