הדרך בעלת שמונה האיברים אותה לימד הבודהה כוללת את שני הגורמים - מודעות נכונה וריכוז נכון אשר מהווים את התרגול המדיטטיבי (bhvan) יחד עם מאמץ נכון. מודעות נכונה היא הבחנה חוזרת ונשנית בתופעות הפיזיות והמנטליות ברגע ההווה, בדיוק עכשיו, או ידיעת "מצב העניינים" העכשווי בצורה מדוייקת. מודעות זו נוצרת מתוך התבוננות שאינה דורשת מאמץ מיוחד ובפשטות היא הידיעה שהגוף הוא בתנוחה כזו וכזו, שהמחשבה הנוכחית היא כזו וכזו, שההרגשה הנוכחית היא כזו וכזו וכן הלאה. המאמץ טמון בהתמדה של הידיעה החוזרת ונשנית ובהתבוננות רציפה בתופעות השונות, מאחר והתודעה הבלתי מאומנת נוטה לברוח ולשוטט בחוסר מודעות כסוס פרא.

סוטרה מרכזית בשם "ארבעת יסודות המודעות" [vii] מתארת את ארבעת המוקדים להם המתרגל צריך להיות מודע, או לתרגל את המודעות שלו והם - הגוף (kya), ההרגשות (vedan), התודעה (citta), והדחפים לפעולה (sankhra):

"הנה, נזירים, נזיר מתבונן בגוף כגוף, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בהרגשות כהרגשות במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בתודעה כתודעה במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. הוא מתבונן בדחפים לפעולה כדחפים לפעולה במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח לתשוקות ומאווים כלפי העולם. '

תרגול המודעות או ההתבוננות בגוף לדוגמא מבוצעים כך:

כאשר נזיר הולך קדימה או אחורה, הוא מודע בבהירות למה שהוא עושה, כאשר הוא מביט לפנים או הצידה... כאשר הוא מתכופף או מתמתח... כאשר הוא נושא את גלימתו התחתונה והעליונה ואת קערתו... כאשר הוא אוכל, שותה, לועס ובולע... כאשר הוא עושה את צרכיו ומטיל את מימיו... כאשר הוא הולך, נעמד, מתיישב, נרדם ומתעורר, כאשר הוא מדבר או שותק, הוא מודע בבהירות למה שהוא עושה.

מודעות (סַטִי) היא ידיעת המצב או התופעה הפיזית או המנטלית הנוכחית ברגע ההווה. תרגול חוזר ונשנה של הפניית תשומת הלב למצב הנוכחי מחזקת את גורם המודעות בתודעתו של המתרגל והופך אותו ליותר ויותר עוצמתי ודומיננטי. המודעות מבהירה שוב ושוב את העובדה שהתופעות הן זמניות, סבל וחסרות עצמיות. 'מודעות נכונה' היא מודעות ביחס לארבעת המוקדים שהוזכרו. גורם המודעות מתחזק באמצעות התרגול עד אשר נוצרת ידיעה רציפה בכל רגע ורגע נתון של המצב הנוכחי.

'ריכוז נכון', לעומת זאת, הוא גורם של מיקוד התודעה באובייקט מסויים. גם גורם מנטלי זה מתורגל שוב ושוב כדי לבסס אותו ולהעצים אותו בדיוק כמו גורם המודעות. ההתמקדות באובייקט צריכה להיות רציפה ודורשת החזרה חוזרת ונשנית של התודעה אל האובייקט הנבחר שיכול להיות לדוגמא נשימה, מנטרה, עיגול צבע, להבת נר, אור בהיר, או עצמים אחרים. בין אם אובייקט המדיטציה פיזי או מנטלי, בתחילה המיקוד יהיה בתפיסה החושית שלו אך לאחר מכן המיקוד יעבור לתפיסה מופשטת (נִימִיטַה, סימן) שתיווצר כתוצר של הריכוז. ככל שהתרגול מתקדם התודעה "מתרצה", ו"מסכימה" להשאר עם האובייקט לזמן ארוך יותר. המצב מדומה לקשירת עגל צעיר ליתד - בתחילה הוא נלחם, מתרוצץ ובועט לכל עבר ומנסה להשתחרר מהקשירה, לאחר זמן מה הוא מתעייף ואט אט הוא מוותר ונעמד במקום. התרגול במובן זה הוא מעין אילוף התודעה על מנת להפסיק את חוסר המנוחה וההתרוצצות חסרת השחר האופיינית לה. תודעה שאינה מאומנת לא מוכנה להשאר עם אובייקט מסויים יותר ממספר שניות והיא מחפשת אחר עניין חדש בלי הרף ולכן יש לאלץ אותה להתמיד עם האובייקט. גורם הריכוז יוצר יציבות מנטלית באמצעות קיבוץ התודעה לנקודה אחת המאפשר לעבוד איתה כמו סכין מושחזת. הריכוז הוא פיתוח גורם מנטלי של שליטה בתודעה הפראית המאפשר להשתמש בה ככלי מתורבת.

ניתן להדגים כיצד פועלים שני הכוחות של המודעות והריכוז במהלך התבוננות מדיטטיבית של המתרגל בתנועת ידו. בתחילה היד לא נעה, המתרגל יודע "היד חסרת תנועה" - זהו גורם של מודעות. לאחר מכן הוא חפץ להניע אותה. המתרגל יודע - "עלתה כוונה להניע את היד" - גם זה גורם של מודעות. לאחר מכן היד נעה - מצד אחד המתרגל יודע "התנועה החלה והיד נעה" - זהו גורם של מודעות, מצד שני הוא יכול להתרכז במהלך התנועה בתחושה הפיזית של התנועה לכל אורכה - זהו גורם של ריכוז. בסיום התנועה היד עוצרת והמתרגל יודע "התנועה נעצרה" - גם זה גורם של מודעות. באופן זה שני הגורמים הם חלק בלתי נפרד מהתרגול המדיטטיבי.

ריכוז נחלק לשלושה סוגים עיקריים, הריכוז שתואר בהתבוננות בתנועת יד מכונה "ריכוז רגעי" (khnika samdhi), בה אובייקט ההתמקדות משתנה כל הזמן - בהתחלה יכולה זו להיות תנועה היד, לאחר מכן תנועת הרגל, תנועת הצוואר, מחשבה שחולפת בראש וכו'. שני הסוגים האחרים הם של ריכוז ממוקד באובייקט יחיד, הנקראים אַפַּנַה סַמַדְהִי (appan samdhi) ואוּפַּצָ'רַה סַמַדְהִי (upacra samdhi). הראשון מוביל למצב אקסטטי (ג'האנה) והשני הוא ריכוז גבוה מקורב, שאין בו כניסה למצב הג'האנה.

בתרגול ויפסנא גורם המודעות הוא המרכזי וגורם הריכוז מינורי יותר. יש שימוש בריכוז רגעי כדי לשמור על יציבות ומיקוד בתופעות השונות הנחוות בכל רגע ורגע. בתרגול סמתהה גורם הריכוז הוא המרכזי וגורם המודעות נועד לשמור על עירנות ותשומת הלב לאובייקט יחיד, ובו יש התעלמות משאר התופעות. בשני סוגי מדיטציה אלו יש לשמור על איזון בין גורמים אלו ובינם לגורמים המנטליים האחרים ('חמשת היכולות') כדי להעצים את היכולות האלו ולאפשר התפתחות מנטלית ורוחנית.