כדי לחיות חיים נצחיים - יש לדעת למות.

איך אפשר להצליח לא למות?

אחת המשאלות הכמוסות של כל אחד בעולם היא לא למות. כלומר, אף שכל אחד בעולם רואה כיצד המוות מהווה חלק מן החיים, עדיין קיימת בתוך תוכו תקווה שהוא לא ימות. ומתוך משאלה זו הוא עושה את מה שהוא עושה. למשל, מוליד ילדים כדי שיהיה לו המשך, עושה מעשי חסד כדי שיזכרו אותו בעולם, ועמל כל ימי חייו כדי שיגיע לגדולה וכבוד ושינציחו אותו, אך בכל אופן, מגיע היום ואז האדם מסתלק מן העולם הזה המוכר לנו ובידיו אין כל.

במאמר זה ברצוני להעניק לקורא תפיסה קצת שונה לגבי עניין המוות ובכך לתת תשובה הגונה למשאלת הנצחיות הקיימת בכל אחד ואחד מאיתנו.

ונחדד, שעצם זה שקיימת בתוך כל אחד ואחד משאלה לחיות לנצח, מוכיחה שיש שורש גבוה יותר למשאלה הזו ואשר שם בשרש הזה גם ניתן להגשים אותה.

ראשית נסביר מהו עניין המוות ולעומתו מהו עניין הנצחיות. כדי להבין איך אפשר לא למות, יש לדעת מהו המוות. כל דבר שאינו נצחי דינו נחרץ למוות, לחידלון. וכל דבר שהוא נצחי הרי שהוא לא יכול למות, וגם אם נרצה ממש להרוג אותו, לא נצליח.

וכך בשתי הקצוות יש את עניין המוות בצד האחד ואת עניין החיים הנצחיים בצד השני. ולכאורה שני אלה מנוגדים זה לזה בתכלית.

אך אם נחקור היטב נגלה כי קיים כאן פרדוכס מיוחד במינו. והוא כי כדי לחיות חיים נצחיים יש לאפשר לעצמך למות. מדוע? כי יש משהו בשינוי בתפיסת המוות שמאפשר לך לחיות לנצח. ונסביר -

כל דבר ודבר בעולם יש לו שורש שממנו הוא יונק את חיותו, אך אם הדבר מרגיש את עצמו כיישות נבדלת ובעלת כוח עצמאי, דינה נחרץ מראש להעלם, וזאת משום שאינו ממשיך לינוק את חיותו מהשורש אליו הוא קשור.

ונמשיל זאת לעץ גדול ורב מימדים שענפיו מסתעפים והנה ענף אחד יחליט שהוא מסוגל לחיות כיחידה נבדלת ואינו צריך לשום חיות מן הגזע והשורשים, מה יקרה? ברגע שיתנתק מן השרש אזי אט אט יצטמק ויחדל ללבלב כמקודם עד שכלל לא תישאר לחלוחית בתוכו.

כך גם בעולם שלנו, קיימת תפיסה של מציאות מוגבלת שהיא לכאורה חיה וקיימת כיחידה נבדלת ומבודדת, שבה לא מורגשת החיות שמוזרמת מן השורש של המציאות. כלומר, האדם חי כאן בעולם הזה וחושב כיצד יוכל להשאר חי חיים נצחיים, אך בעצם המחשבה הזו הוא כבר מבדיל את עצמו מן השורש של המציאות כי מבחינתו חיים נצחיים הם חיים שדינם להיגמר בשלב כזה או אחר., ואז התשובות החלקיות שעונה לעצמו אינן נותנות לו תשובה אמיתית והדבר אינו נותן לו מנוח. כי כל דבר שיעשה האדם בעולם כדי להנציח עצמו, לא באמת ינציח את חיו. כי כל הממון שברשותו, היום הוא כאן ומחר הוא אבד לגמרי, וגם הילדים ממשיכים את חייהם ואינם זוכרים אותו כל העת. וכן האנשים שעשה עימם חסדים ברגע שאינם זקוקים לו עוד, יעזבוהו וישכחוהו, וגופו הולך וכלה מיום ליום, וכל ההשגים שלו אינם משמעותיים מעבר לתקופת זמן מוגבלת.

יוצא איפה, שהאדם מועד למוות. וכל עוד לא ימצא פתרון אמיתי לשאלת הנצחיות אליה הוא שואף כל חייו, אזי הוא רק מתקדם כל יום אל מותו הודאי.

והנה יש תשובה אחת ויחידה שיכולה לעזור לאדם להגיע אל חיי הנצח אליהם הוא שואף.

והיא להבין מהו השורש האמיתי של האדם, ושל המציאות כולה. וברגע שהאדם יבין בשכלו מהו השורש, אזי יתחבר אל השורש הזה ויכלל בו. ורק כאשר יהיה נכלל בתוך אותו שורש, מובטח לו שיחיה לעד

כי חיים אמיתיים אינם כאלה שמתחילים בגיל אפס ומסתיימים בגיל 80-90 החיים שאדם שואף אליהם הינם חיים בלתי פוסקים, חיים מלאי תענוג ואושר נשגב

אך כיצד ניתן למצוא מהו השורש של האדם?

כדי להבין ולהכלל בתוך השורש, חשוב לדעת שזו פעולה עצמאית שעל כל אחד ואדם לפעול בנפשו. ודבר זה נוצר בעיקר על ידי השכל של האדם, ועל ידי התבוננות במציאות, על ידי חקירה אמיתית של האדם את עצמו:

מה באמת חשוב לי בחיים?

למה אני פוחד מן המוות?

מה יקרה לי אחרי המוות?

מה הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה?

וכל שאלה ושאלה לענות עליה ולהמשיך לחקור עוד ועוד, על ידי השאלה הבאה"ומה הסיבה לתשובה הזו"?

ואם האדם יתמיד בשאלות הללו, ומוטב לעשות זאת במקום שקט (בטבע) שאין בו אנשים שמפריעים לחשיבה שלו. או אז יגיע האדם לתובנות מיוחדות, ואם יעמיק עד הסוף באמת בשאלות הללו, אזי יגיע למצב שבו אין לו ביטחון בשום דבר שבעולם, ואפילו לא בעצמו, וכאשר יבין בשכלו שאפילו קיומו שלו עומד בסימן שאלה, אזי יזכה להכלל בתוך שורש המציאות ואז יגיע לחיים נצחיים ממש.

לסיכום - כדי לחיות לנצח יש לדעת למות, פרושו של דבר להעמיד בסימן שאלה וחקירה עצמית כל דבר ודבר שהאדם מסופק בחשיבותו ובנצחיותו, ואז כאשר האדם יהיה ערום מכל וכל ואף מתפיסת עצמיותו, אזי יזכה להכלל בתוך מקור החיים הנצחיים של המציאות כולה, ודבר זה יביא מרגוע לנפשו בידיעה כי הוא לא יכול להעלם וכי נכונו לו חיי נצח על ידי חיבור דעתו לשורשו.