הטיעון הקוסמולוגי הוא טיעון להוכחת קיום האל. ידוע גם בשם טיעון הסיבה הראשונית. לטיעון שלוש גרסאות: הטיעון הסיבתי לקיום (in esse), הטיעון התלוי ועומד (in fieri) והטיעון על פי ההיתכנות.

תומאס מאקווינאס, פילוסוף של ימי הביניים אימץ טיעון שמצא בכתבי אריסטו בדבר "הסיבה שאין לה סיבה" וטען כי היקום היה חייב להגרם (להיווצר) על ידי משהו שהוא עצמו לא נגרם (נוצר) וזהו האל. תומאס מאקווינאס גם בחן את האפשרות שהיקום התקיים מאז ומעולם (אפשרות שאותה פסל מנימוקים שונים), אך גרס כי הדבר אינו משנה את העקרון או השאלה מדוע היקום קיים מאז ומעולם.

אבן סינא, פילוסוף אסלאמי של ימי הביניים השתמש גם הוא בטיעון הקוסמולוגי, אך בצורה שונה מזו של אקווינס. לשם ההוכחה חוקר אבן סינא את מושג הקיום. הוא מחלק בתוך מושג הקיום בין שני מושגים: אפשרי המציאות והכרחי המציאות. אובייקטים הם אפשרי המציאות אם יש הפרדה בין מהותם לבין קיומם - אם אפשר לתפוש אותם גם בלי שיהיו קיימים (לדוגמה: חד - קרן). לעומת זאת, הכרח המציאות הוא אובייקט שעצם מהותו היא קיומו. לכל אחד מהאובייקטים שהם אפשרי המציאות, אם הם קיימים, היה דבר מה שהוציא אותם מן הכוח אל הפועל, מן האפשרי אל הנמצא. אבל חייב להיות אובייקט אחד שהוא הכרח המציאות כי אחרת תתקבל שרשרת אין סופית של סיבות, מבלי שתהיה סיבה ראשונה שתוציא את אפשרי המציאות מן הכוח אל הפועל מלכתחילה. אבן - סינא מזהה את אותו הכרח המציאות כאלוהים. הוא מבטל את האפשרות שקיים יותר מהכרח המציאות בעזרת הטיעון שבמצב כזה של כפילות אחד מהם חייב להיות סיבת האחר.

גוטפריד לייבניץ, פילוסוף גרמני, העלה טיעון דומה ב"עקרון הסיבה המספקת" שלו משנת 1714: "אין בנמצא עובדה נכונה או קיימת, או הנחה נכונה, בלי שתהיה סיבה מספקת להיותה כך ולא אחרת, על אף שאיננו יכולים לדעת סיבות אלו ברוב המקרים." הוא תמצת את הטיעון הקוסמולוגי כך: "מדוע יש משהו במקום לא כלום? הסיבה המספיקה... נמצאת במהות אשר... היא ישות הכרחית שסיבת קיומה מוכלת בתוך עצמה."

הטיעון של תומאס מאקווינאס אינו מבקש להוכיח דבר מעבר לעצם קיום האל, אך פילוסופים סכולסטיים ניסו להרחיבו כדי להוכיח לוגית תכונות כמו היותו כל יכול, היותו פשוט (כלומר, לא מורכב מחלקים בסיסיים יותר), ועוד. לא ניתן היה לדעתם להקיש דברים נוספים אודות האל באמצעות ההיגיון אלא רק באמצעות התגלות אלוהית, כמו האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש.

הטיעון

מבחינה לוגית, טיעון הסיבה הראשונית הוא בעל המבנה הבא:

1.דברים מסוימים נגרמים.

2.אין דבר היכול לגרום את עצמו.

3.על כן, כל דבר נגרם חייב להגרם על ידי משהו אחר.

4.לא ניתן למתוח שרשרת סיבתית באופן אינסופי לאחור.

5.מכיוון שכך, חייבת להיות סיבה ראשונית.

6.המילה "אל" משמעותה סיבה ראשונית שאינה נגרמת.

7.מכאן, שאלוהים קיים.

מבחינה לוגית, הנחת ה"ציר" - זה שעליו בנויה כל ההוכחה, הוא שלקיום חייבת להיות סיבה (או מחולל, או גורם). כלומר, שהוא נוצר בנקודה כלשהי בזמן והסיבה להיווצרותו, האל או "הסיבה הראשונית", הייתה חייבת להיות קודמת לו וחיצונית לו. ויליאם ליין קרייג פיתח בעקבות תאורית המפץ הגדול גרסה עדכנית יותר של ההוכחה הקוסמולוגית:

1.לכל מה שמתחיל להתקיים חייבת להיות סיבה.

2.היקום החל להתקיים.

3.מכאן שיש ליקום סיבה, אלוהים.

מכניקת הקוואנטים נחשבת בעיני כמה כהפרכה של תקפות ההנחה הראשונית בטיעון זה, בטענה שחלקיקים תת - אטומיים מסוימים עשויים להיווצר ואף להעלם בעקבות תנודות ספונטניות באנרגיה בואקום. אך מקרים כאלו אינם מפרים את חוק שימור האנרגיה ועל כן אינם משנים את העקרון.

ביקורת הטיעון

הטיעון הקוסמולוגי מבוסס על הנחת הציר שלכל אירוע חייבת להיות סיבה ושאלוהים הוא הסיבה הראשונית. ל"אלוהים" כאן לא מיוחסות תכונות כלשהן, לבד משמו והיותו "הסיבה הראשונית", כך שלמעשה אין כאן הוכחה או אף נסיון להוכחה כי אכן קיימת אותה ישות המכונה "אלוהים" שלה התכונות המיוחסות לה בדרך כלל. ישנו דיון ער בשאלה האם הייקום התקיים מאז ומעולם או שהוא נוצר בנקודה כלשהי בזמן, כפי שטוענת תאוריית המפץ הגדול, אך ויכוח זה אינו נוגע למהות הטיעון הקוסמולוגי, אם כהפרכה ואם כהוכחה לנכונותו, במיוחד מאחר שלא ניתן לאשש או להפריך אחת משתי הטענות באופן ברור.

אם מקבלים את "עקרון הסיבה המספקת" של לייבניץ שלכל דבר יש סיבה כי אז הדבר הראשון חייב להיות:

1.סיבת עצמו. או

2.מוסבר באופן לא סיבתי, כשקיום הדבר הראשון מקובל כמובן מאליו.

3.מוסבר באופן לא סיבתי, על בסיס אמיתות מובנות מאליהן כמו אמיתות לוגיות.

רנה דקארט דבק בעקרון הראשון (causa sui), למרות הבעייתיות שבהעלאת טיעון כה אמורפי וגם בגלל בעיית הקדימות: אם דבר הוא סיבת עצמו, הדבר חייב להתקיים כדי שניתן יהיה לייחס לו את היותו סיבת עצמו - כלומר, סמטה ללא מוצא מבחינה לוגית. תומאס מאקווינס דבק בעקרון השני; ואילו חסידי הטיעון השלישי חייבים להקדים כאן את הטיעון האונטולוגי (ומכאן, יוצאים לפי שעה אל מחוץ לגבולות ההוכחה הקוסמולוגית).

ההפרכה הבסיסית ביותר של הטיעון הקוסמולוגי יכולה לבוא באמצעות דחיית "עקרון הסיבה המספקת" של לייבניץ. כלומר, טענה שאין הכרח שלכל דבר תהיה סיבה מספקת. ישנם כמה טיעונים שניתן להעלות בהקשר זה. אחד הוא טיעון לוגי הנוגע לנסיונו של לייבניץ להסביר דבר באמצעות אותו דבר עצמו. לדוגמה, אם חייבת להיות סיבה לקיומו של היקום וסיבה זו היא אלוהים, הרי שעל השאלה מהי הסיבה לקיום אלוהים יהיה לייבניץ חייב להשיב שאלוהים הוא סיבת עצמו או, בניסוח אחר, יש אל כי האל ישנו.

אמנם הפרכה זו היא רק לפי הגרסה הישנה של הטענה הקוסמולוגית שבה לכל דבר קיים חייב להיות סיבה. אבל לפי גרסתו של ויליאם ליין קרייג להוכחה הקוסמולוגית שנובעת מההוכחה שהעולם אכן התחיל לא ניתן לקשר בין סיבת האל לסיבת העולם, משום שדווקא לכל מה שמתחיל חייב להיות סיבה אך דבר אשר לא התחיל אינו נזקק לסיבת קיום.