הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=4615613
זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 3

* זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית - חלק 2.

תודעת אשמה הלכה והתפשטה בעם היהודי, עד שאחד מבני העם, פאולוס, שהיה שליחו של ישוע, למרות שלא הכיר אותו כלל, מצא בגזר דין מוות של תועמלן דתי קודם, ישוע, דרך לנתק את הדת החדשה, הנצרות, מהדת היהודית. החטא הקדמון, פשע נגד האל, כופר. פנטזיה חדשה של גאולה, שבן אלוהים חף מפשע קיבל על עצמו את אשמת כולם. זה היה מוכרח להיות בן, כי זה היה רצח אב. בן שיכפר על האשמה לעולם.

המושיע לא יכול היה להיות אלא האשם העיקרי, מנהיגה של קבוצת אחים שהכריעה את האב. בין אם היה ובין אם הוא פנטזיה הרי זו חזרה של מציאות שנשתכחה. הגיבור המתמרד נגד האב.

לכאורה היה רצון לפייס את האל האב, הנצרות הייתה לדת הבן. היהדות הייתה דת האב.

ברמה מסוימת הדת החדשה הייתה נסיגה תרבותית. שוב לא הייתה מונותאיסטית מוחלטת. היא קלטה סמלים מעמי הסביבה, כוננה מחדש את אלוהות האם ובמסווה מצאה מקום לאלי הסביבה.

החרטה על רצח משה הייתה מניע למשאלה לשובו של משיח שיביא גאולה. אם משה היה המשיח הראשון, כריסטוס צריך להיות השני, לכן יש מקבילות בסיפור חייו, ולכן יכול פאולוס לקרוא "ראו, המשיח באמת בא, הוא נרצח לעיניכם" העם היהודי הכחיש את רצח האב והנוצרים הטיחו בו, אתם הרגתם את אלוהינו.

את האנטישמיות בימינו מסביר פרויד כפעולה מהלא מודע של העמים. אותם אלו שלא התגברו עד היום שהיהודים הכריזו על עצמם כ" בן הבכור" ילדו האהוב של אלוהים. נוסף לכך, מנהג המילה עשה עליהם רושם מבעית והזכיר להם את פעולת הסירוס הקמאית. ולבסוף צריך לזכור שכל העמים האחרים קיבלו את הנצרות מהיהודים הרבה יותר מאוחר. למעשה לרוב אולצו לכך. מתחת לטיח הם עדין עובדי אלים רבים. למעשה הם שונאים את הנוצרים אלה שעשו הסטה לכיוון היהודים, מכיוון שהדת החדשה שלהם מוצאה ביהדות.

האיסלם, אומר פרויד, נוסד כחיקוי לדת היהודית, ונראה כחזרה מקוצרת שלה. דומה שמטרתו של הנביא הייתה לאמץ את הדת היהודית בשלמותה. הערבים שבו וזכו באב קדמון. עד מהרה נעצרה התפתחותה של הדת החדשה.

כדי להבהיר את האפשרות של התיאוריה על משה המצרי, עובר פרויד להסביר את התפתחות הפסיכולוגיה של הפרט ולהרחיב אותה לפסיכולוגיית המון. לעם הנמצא בחיתוליו. זה שזה עתה נוצר.

עקבות זיכרון של מה שחווה הפרט. האירוע מודחק. מה שנשכח איננו נכחד. עקבות הזיכרון שלו נוכחות. המודחק מנסה לעלות לתודעה.

כאן מביא פרויד בקיצור את העובדות על הולדת הזיכרון, ההדחקה, האוניברסאליות של הסמלים בשפה. כיצד יודע ילד את מה שלא לימדו אותו. המדובר בידיעה מקורית שהמבוגר שכח אחר כך. עקבות זיכרון במורשת הארכאית.

בני אדם ידעו תמיד באופן ידיעה מיוחד שפעם היה להם אב קדמון והם הרגו אותו. חזרה של האירוע היה רצח משה, אחריו כריסטוס.

היהודים מחשיבים את עצמם למיוחסים, נאצלים ועדיפים על האחרים. הם מתנהגים כאילו יש בידם אוצר נסתר. האדוקים מכנים זאת אמונה באלוהים.

לפי ידיעות הם נהגו כך כבר בתקופה ההלניסטית. היהודי כבר היה מוגמר. ההיסטוריה הצדיקה לכאורה את השחצנות היהודית.

כשאלוהים רצה לשלוח לעולם גואל חדש, שוב בחר אותו מבין היהודים. אלא שדווקא אותה גאולה הביאה לשנאת היהודים, שסירבו להכיר במשיח החדש.

משה הוא זה שטבע את קו האופי הזה. הוא נתן להם את חוש הכבוד המיוחד. את ההתקדשות. הוא נטע את הכבוד העצמי הלאומי בתוך הדת.

איזה כוח צריך ה"איש הגדול"? ברור שלא כוח פיזי. גם כישרון מובחן אחד איננו עושה אדם לגדול. דה ווינצ'י או בטהובן אינם נקראים איש גדול.

לאיש גדול יחשב בדרך כלל מנהיג. מצביא או שליט. אך גם זה איננו מספיק. איש גדול יחשב כזה שהשפיע על בני דורו. אדם בעל אישיות יוצאת דופן ובעל רעיון שעליו הוא לוחם.

לבני אדם יש צורך בסמכות. זו הכמיהה לאב. משם שכל התכונות שאנו מייחסים לאיש הגדול הן למעשה תכונותיו של האב. ההחלטיות, המחשבות חוזק הרצון. לא פלא שדמותו של איש גדול צמחה לממדי אלוהות.

גם לאב היה אב קדמון משלו, למשה היה איחנאתון. אדם שייסד דת חדשה מוכרת. זרע המונותיאיזם נזרע. אך היהודים נטו להתנער מהדת המכבידה. הנביאים שקמו חזרו ורעננו את המסורת. חידשו את תביעותיו של משה.

שתי רפורמות התרחשו בעם. האחת לפני גלות בבל והשנייה אחריה. יהוה הפך לאל היהודים. האל קיבל דימוי של אל חזק. האיסור לעשות תמונה של האל הכריחה את העם לעבוד אל בלתי נראה. עובדה שמנעה הולדת טקסים אליליים.

מהפכת המעבר מהסדר המטריארכאלי לסדר הפטריארכאלי סימן מעבר לא רק מהאם לאב אלא גם עליית הרוחניות על פני החושיות. איסור התמונה רומם את האל לרוחניות, שלילת חומריותו העניקה מעמד של עם נעלה ובעל רגש עליונות על עובדי הפסלים.

האב הפך לסמל הערכיות. לכן צריך הילד לשאת את שם האב ולרשת אותו. או - אלוהינו הוא הגדול והחזק באלים, אף על פי שאינו נראה, כמו רוח הסערה והנפש. בשום מקום בכתובים לא מוזכרים רגשות שליליים אל האל. מונצחים רק הרגשות החיוביים מן הרגע הראשון. את שנאת האב והרצון להרגו הדחיקו.

הדת, שראשיתה איסור על עשיית תמונת האל, מתפתחת עם השנים לדת של ויתור על הדחף. אין היא תובעת התנזרות מינית, אלא מסתפקת בהצרה ניכרת של החירות המינית, אך את אלוהים היא מנתקת מהמין לחלוטין ומרוממת אותו לשלמות מוסרית.

מוסר פירושו הגבלת הדחף. מכאן כוחו של האב וסמכותו לתבוע מהילד ויתורים. לקבוע עבורו מה מותר מה אסור. מהו ילד טוב ומהו רע. פרויד מסביר כמובן את התפתחות הדחף בתינוק בבהירות רבה.

הרוח האלוהית, היא אידיאל ובו בזמן לחץ להידמות אליה. הדתיים חשים מה נעלה ונאצל. חיי הרגש שלהם מכוונים בהתאם למרחק שלהם מהאידיאל. כשהם קרובים הם חשים סיפוק. כשמתרחקים הם נענשים באי עונג וכאב.

האדם הפרימיטיבי היה צריך אל להבנת העולם ולהגנה. גם תינוק צריך הגנה. האל הייחודי הגן על העם, אך ככל שהפך לאוניברסאלי יותר היה עליו לדאוג גם לעמים אחרים. הפיצוי בא בשמירה על הגדרת הייחודיות הראשונית.

שנאת האב לא הייתה יכולה להתממש ברצח האל שהתקבל כבר, אך את המסמל שהביא אותו, את משה הרגו.

פאולוס כשעוד היה שמעון התרסי היה יכול לומר בהבחנה ראשונית "אנחנו אומללים כל כך כי הרגנו את האל האב. נגאלנו מכל אשמה אחרי שאחד מאתנו הקריב את עצמו כדי לכפר על עווננו.

תהליך שאפשר לעקוב אחריו ולהבין ממנו את הולדת הדתות.

פרויד ראה לראשונה את פסל משה של מיכלאנג'לו בספטמבר 1901. כבר אז הפסל משך את התעניינותו והוא חזר אליו בכל אחד מביקוריו ברומא. רק ב1913 אחרי שבמשך שלושה שבועות הלך יום יום לפסל, רשם רישומים ובדק כל סנטימטר ממנו כתב מאמר מנתח של הפסל. מאמר המופיע בסוף הספר. בתחילה פרסם את המאמר בעילום שם. רק ב 1924 אזר אומץ וחזר לפרסם אותו בשמו. מותר לחשוב אם כך שהעניין במשה החל שנים רבות לפני שכתב את שלושת המאמרים.

צורת הכתיבה של פרויד מפתיעה. הוא כותב בצורה בהירה מאוד. שתהייה ברורה לכל קורא. הוא איננו משתמש במונחים "תיאורטיים מקצועיים" ואם כן הוא מסביר אותם לעומק. אפשר להסכים ואפשר לדחות את מה שאמר כאן בספר, אך אין ספק שגם אלו שידחו יצטרכו לעמוד בפני כמה שאלות ולחפש תשובות. בכל מקרה ההנאה שבקריאה מובטחת.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן