/ גאיה אריאל

"חוסר הוודאות שאתה מרגיש בקרבך הוא השער לחוכמה. " דיפאק צ'ופרה

הטיול שלי כאן על הכדור הזה מרתק ומגוון. לא תמיד הייתי טיילת מוכשרת. בהתחלה הייתי צריכה לשפר את הכושר שלי - הגופני, הנפשי ובעיקר הרוחני. אח"כ רכשתי הרבה כלים וידע כי כך האמנתי שמתקדמים בדרך.

ומעניין, הדרך היא ישות חיה. משתנה במהותה ובאנרגיה שלה בכל רגע. מתקילה אותי. כשאני כבר ממש בטוחה שיש באמתחתי את הכלים וה"חוכמה" הנדרשים כדי לצלוח את הנהר שלפני, בדיוק אז, הידע הנפלא שצברתי לא משרת אותי כאן.

כאילו דא?!

למדתי, התכוננתי, החכמתי, עליתי, ירדתי, נשמתי, הפנמתי... ו... פאף.

הבלון מתפוצץ.

ואני בספירה שאין לי כל ידע איך להתנהל בתוכה... (הרגע חבר מהאתר כתב לי משהו ובו הביטוי "החיים עגולים". בול - עגולים)...

מאד נבהלתי כשזה היה קורה לי. המיינד שלי לא יודע להתנהל בלי ידע, חוקים וסיפור ברור. הוא נכנס ל"דרך ללא מוצא" ואילו נשמתי האדוקה והנשואה לאלוהים, הולכת בדרך, והוא נשרך אחריה, נפצע מהקוצים והאבנים שעל השביל ומיילל נואשות...

אחת המתנות שבאו לעזרי בנושא הזה הייתה "העבודה" של ביירון קייטי.

למה? כי זו עבורי דרך ממש מעמיקה וחזקה לפוצץ את בלון הידע והחשיבות העצמית, מאפשר לתשובות האמיתיות והכנות לצוץ מתוך הבטן פנימה ולוותר על הוודאות.

הוויתור על הוודאות הוא פריצת הדרך המאפשרת לחוכמה מסוג חדש להגיע. חוכמה נושמת, חופשייה, גמישה, לא כזו המקובעת, אקסיומטית המבוססת על ידיעה אבסולוטית של דברים, דעות קדומות, שיפוט... על ניסיון העבר.

בדיוק ההיפך.

וכאן טמון החופש. כאן מתחילים הסדקים בחומת הידע של המיינד, והרוח חודרת בינות לחרכים ומתחילה הרכות לחדור לחיים, ולעגלם, להגמישם...

זו המטרה. לא לדעת בוודאות. לא להביא את העבר לרגע הזה. כל מה שהמיינד יודע זה לחיות בעבר ולהיות חרד מן העתיד...

החלק שלנו החי בעכשיו, הנוכחות, אינה שוכנת במיינד, לה אין לה כל צורך בידע שצבר. שם שוכנת החוכמה האחרת, הרוחנית, הפנימית, המלאכית. וכאשר אני חווה אותה, זו הארה עבורי.

יש חשיבות כמובן לניסיון העבר, אך לא כאינפורמציה, אלא, מתוך החוויות שאנו עוברים אנו צומחים ולומדים ומשתנים. ואז, למעשה, לעולם איננו חווים שוב את אותם הדברים כי אנו כבר שונים בחוויה העכשווית, לעומת מי שהיינו קודם לכן. זה היופי, הכל בתנועה, אין רגע אחד הדומה למשנהו.

קיימות דרכים רבות להגיע לתובנה הפנימית הזו, לאי הוודאות הזה, לאי הזה של השמחה. הדרך אינה משמעותית, היא כלי, גם איתה אין צורך להזדהות. לכל אדם מגיעים הכלים הנכונים לו ברגע מסוים. אין צורך להיצמד אל הכלים, הם ממלאים את תפקידם ומתחלפים, זו הזרימה של החיים.

ההיצמדות - לכל דבר שהוא: קורות חיים, ידע, כלים, אנשים, מקומות, רעיונות (בעיקר רעיונות) - היא שורש התקיעות וחוסר הצמיחה.

הרעיונות שאנו מאמצים, האמונות המנהלות אותנו, יכולות להתפוצץ ברגע אחד, ויחד עם הפחד מפני חוסר הוודאות, (מפני "מי אהיה בלי הסיפור שלי?! ") נוצרת תחושת חופש ושמחה אדירה, כמו יציאה לחופשי לאחר שהייה בכלא שנים רבות...

וזה מה שזה בעיני - יציאה לחופשי מהכלא של המיינד. ואז מתחילים החיים.

"כדי לחיות חיים מלאים עליך להיות מת כלפי העבר". דיפאק צ'ופרה

הכותבת: גאיה אריאל - מנטורית רוחנית ועסקית

* www.newac.co.il/articles/589-למה-אתם-רוצים-לאמן-אותי-מאמר-גאיה