הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=4413371
פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות / מרישה פסל

הוצאת מודן, 2009

הוריה של מרישה פסל נפרדו כשהייתה בת שלוש. היא גדלה אצל אמה שלימדה אותה וחינכה אותה לקרוא. היא למדה ספרות אך עבדה כיועצת פיננסית. עד שהתעורר בה הצורך לכתוב.

היא שלחה את כתב היד לסוכנת של יונתן פרנזן וזו מכרה את כתב היד. שהתפרסם וזכה להצלחה גדולה באמריקה.

בהקדמה לספר מתארת גיבורת הספר את הרגעים בהם החליטה לכתוב את סיפורה, שאיננו סיפור חייה של פסל.

כבר דפדוף בדף הראשון שולח את הקורא למסע מסקרן. כל פרק בספר נושא שם של יצירה ספרותית נחשבת. מתחיל באותלו ועובר דרך יחסים מסוכנים, מאה שנים של בדידות, מאדם בובארי המשפט, שלושים ושישה פרקים, שלושים ושישה ספרים.. מסקרן איך ישתקפו כל הספרים הללו בכתיבתה של פסל.

כבר בתחילת הספר אנו יודעים שהאנה מתה. לקורא אין עדיין מושג בינתיים מי זו האנה. האנה נמצאה תלויה..

בלו בת החמש, גיבורת הספר התייתמה כשאמה נהרגה בתאונת דרכים ונשארה לחיות עם אביה.

הוא מרצה מפורסם במדעי המדינה שסירב לעבוד באחת האוניברסיטאות הנחשבות ובחר מיני מקומות נידחים בהם אין הרבה סיכויים לתלמידים. הוא, יתום שוויצרי שהגיע לאמריקה, פגש את נטשה העשירה שהעדיפה לנדוד אתו במקום לחיות עם הוריה בדירת חמש הקומות. אמה של נטשה לא סבלה את גארת ון מיר, בשל המבטא הגרמני שהזכיר להם את הנאצים.

נטשה הפכה להיות חוקרת פרפרים, בעיקר סוג אחד של פרפרים, קסיוס בלו. לכן נתנה לבתה את השם בלו. בכל פעם שבלו הייתה מתמרמרת על שמה אביה היה אומר שיש לה מזל שאמה לא התענינה בפרפר הביצתן הקוצן או הנקודן הכסוף.

במשך שנים בסופי סמסטרים נסעו ממקום למקום. נסיעות הן החינוך המעולה ביותר אמר לה. היא חשבה שהוא בורח מזכר אמה.

בדרכים מעיר לעיר, שלוש ערים בשנה הוא לימד אותה ספרות. היא שייננה את ארץ הישימון. היא שחקה סצנות מחשיבותה של רצינות כשאביה מביים את קריאתה ומסבר. בין לבין הם מאזינים להקלטות של שחקנים גדולים קוראים שירה עד גיל שש עשרה למדה בעשרים וארבע בתי ספר, חטיבות ביניים ותיכונים. אביה התבדח שהיא יכולה לכתוב את מחכים לגודו בחיפוש אחרי בית ספר ראוי באמריקה.

והנשים של אבא. חיפושיות יוני כמו שהיא קוראת להן. רומנים כאורך ימי הדגירה של ברווזון (19-21 ימים) לזמן הריון של סנאי (24-25 ימים) לה לא היו חברים - מחזרים. לא ישבה במכוניות והחזיקה ידיים של ילדים מיוזעים. היא חיכתה לאבא בבית.

הם משתקעים לשנה בסטוקטון כדי שבלו תוכל לגמור תיכון ולהתקבל להרוורד. כאן נכנסת האנה לתמונה. היא רואה אותה לראשונה בסופרמרקט.

" שחורת שיער ורזה כשוט רכיבה... ניכר שהיא אוהבת להיות לא שייכת., כמו פצצה סקסית המתגנבת לציור של רוקוול. כמו יען בודדה בתוך עדר תאו. נדפה ממנה שביעות רצון ומודעות האופיינית לנשים יפות רגילות למבטים"

בעקרון אין לה הערכה לאנשים שרואים את עצמם נושא ל"שוט מכונן" שוט עילי, שוט תגובה, צילום תקריב. כנראה מכיוון שהתקשיתי לדמיין את עצמי מופיע בסטורי בורד של מישהו" הא אומרת

כך שלא רק ציטוטי ספרים והתייחסויות. גם עולם הקולנוע לא זר לה. דימויי האנשים שלה נסמך על מדריכי חיות דמויות מספרים. עולם הרמשים ושחקני קולנוע. וכך זורמת כתיבתה בתוך הסיפור. מפה ומשם. אי אפשר להגיד שזה לא מרשים באיזו צורה של ניסיון זיהוי או נדידת העין להערות בשולי הדף. ובינתיים זה אפילו מבדר ולא פלצני מדי אלא הולם לדמות.

היא מחליטה להיות תלמידה מצטיינת. כיוון שהכתיב לה אביה., חשבתי שאני רוצה, אם כי לפעמים מה שאבא רצה פלש בגסות לתוך מה שאני רוצה, בלי לעבור במכס.

מהר היא מגלה שהאנה מורה בבית הספר. כמה מהתלמידים מזמינים אותה להצטרף לקבוצה של האנה. בעיקר צ'רלס, הנער הנחשק ביותר בבית הספר. אלא שבלו שמאחוריה התנסויות בבתי ספר רבים אינה ששה להצטרף. היא לא בטוחה שאנה לא רוצה לטפס עליה כדי להגיע לאביה. את המערכת הזו עברה כבר בעבר.

בלו מתמקמת לה בכיתה בה הבנות חושבות שהחמר רוז' הוא צבע איפור והבנים מאמינים שלוחמת גרילה היא מריבה בין קופים. אבל כן, היא מתקרבת סוף סוף לקבוצה של האנה. אותה מורה שכל כך ראויה לצפייה. כל כך ממכרת, עד כדי אשמה. לורין בקול, או דמות משושלת.

ומכאן הספר הופך להיות דומה בצורה מסוימת לספר "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט שעסק גם הוא בקבוצת סטודנטים ללימודים קלאסיים וכמו אצל טארט גם אצל פסל, אנחנו מחכים שתופיע סוף סוף הגופה. והיא אכן מופיעה בעמוד 197. וזו עדיין לא גופתה המוטחת של האנה. יש גבול לסבלנות.

וכך הולך ונמשך ספר ההתבגרות של בלו. חוויות בית ספר, עיר קטנה ידידים וידידות עד עמוד 387. דף בו מתגלה האנה התלויה. שם הוא מתהפך והופך להיות ספר שונה. מותח מרתק.

כשבלו מתחילה להבין מה קרה ומנסה לשתף את אביה המזלזל בתובנותיה הוא אומר לה שעשתה דייסה מהתשוקות של פייטון פלייס, התסכולים של יוקנאפטאופה (המחוז שהמציא פוקנר) ומקונדו (העיר הדמיונית ממאה ששנים של בדידות)

אני חייב להודות שבהתחלה נהניתי יותר, לאט לאט התעייפתי מהחידון, הנחתי את הספר בצד וחזרתי אליו שוב מאוחר יותר.

מכאן משנה הספר את מתכונתו. הוא מסיר את מסכת ספר ההתבגרות והופך לספר מתח.

ואכן, קצב הכתיבה עולה ציטטות המתח עולה. והספר משנה כיוון.

קוראים המכירים טריוויה ספרותית, ייהנו מהציטטות הרבות. פרשנויות היסטוריות חלקן אמיתיות וחלקן מעוותות, ייהנו גם הם. למעשה הספר הוא לקורא הנבון הרגיל. עמוס תרגילים תרבותיים אינטלקטואליים אך חסר לחלולחית רגשית שאת מקומה ממלא החידון האינטלקטואלי. למי שלא מכיר הספר יכול לשמש מדריך לצפייה בסרטים ישנים. לקריאת ספרות מופת מכל התקופות, או לסמוך על פסל ולקבל את הציטטות בלי להיכנס לעמקן ועדיין ליהנות.

. כנאמר זה איננו ספר סוחף אך כתרגיל תרבותי של טריוויה הוא מבדר.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן