"אלוהים נתן לי זכות בחירה", טען יקי בפני השטן.

"נכון", אמר השטן, "אבל על בחירה ברע, נענשים".

"אם כך, אין באמת חופש בחירה. אם נותנים לי שתי מציאויות, אחת של טוב ואחת של רע, היכן חופש הבחירה? במקרה שבחרתי בטוב, בחרתי לקבל את דעתו של נותן הזכות, ובמקרה שבחרתי ברע, בחרתי לא לקבל את דעתו של נותן הזכות. אין זאת בחירה בטוב וברע עצמם. אם ניתנות לי שתי מציאויות בלתי מוגדרות, וניתנת לי זכות הבחירה, ובחרתי באחת מהן, לא יוכל נותן הזכות להגיד לי שבחרתי בחירה רעה, שכן הבחירה שבחרתי טובה בעיני, אך רעה בעיני נותן הזכות, שהוא אלוהים. והוא אינו יכול לטעון דבר נגדי, שכן ניתנה לי הזכות לבחור ללא ידיעה מוקדמת.

לפי הדת, אלוהים ברא שתי מציאויות, אחת של טוב ואחת של רע, כדי לתת לנו את חופש הבחירה. מדוע? מפני שאם היה בורא רק מציאות של טוב, היה לנו לחם ביזיון. למה הדבר דומה? לעני שמקבל נדבה מאיש ברחוב ומתבייש בכך. אך אם הוא עמל עבור האיש, הוא זכאי לשכר, ולא היה מתבייש לקבל את הכסף".

"זו שטות והבל ורעות רוח", אמר השטן.

"שטות זו מתבססת על חשיבת בני האדם, המבוססת על שכר ועונש כתגמול לטוב ולרע. בני האדם לא מתביישים לקבל הטבות מאלוהים, משום שאיננו חושבים שכדי לקבל הטבה צריך להצדיק אותה. ולכן, אין במצב כזה תוקף לקישור שאנו עושים בין טוב ורע לבין שכר ועונש. כמו כן, ידוע שאנו מורכבים מגוף ונשמה (החיות החסרה במת היא הנשמה). על פי הדת, הנשמה היא חלק אלוהי, והגוף הוא גשמי. התפיסה הדתית גורסת שעיקר האדם היא נשמתו, ושהגוף מחטיא את האדם. לאחר המוות, הגוף שב לאדמה ונפסד כדרך הטבע, ואילו הנשמה עולה למעלה, ואלוהים בא איתה דין וחשבון על מעשיה, על בחירותיה בטוב או ברע. נראה ששיטה זו לוקה בחסר. אתה, אלוהים, נתת לי גוף שיחטיא אותי, ועכשיו אתה בא לפרוע ממני את החשבון?

"למה הדבר דומה? לילד קטן שעבריין גדול נותן אקדח בידו, מחזיק בידו השנייה אקדח שצמוד לרקתו של הילד, ופוקד עליו: הרוג את האיש העומד מולך! הילד יורה והורג את האיש העומד מולו. השוטר שעומד בסמוך תופס את הילד, ומשחרר את העבריין. הילד עומד למשפט ונותן את הדין על מעשיו, ובעבריין לא נוגעים לרעה. השופט אומר לילד: היה בידך אקדח, יכולת לבחור לירות בעבריין ולנצח אותו, ומשום שלא בחרת כך, הינך נידון לגיהינום, סליחה, לכלא.

כלום נעשה כאן משפט צדק? כאשר מדובר באדם, הילד הוא הנשמה, והעבריין הוא הגוף. ולפי הדת לאדם ניתנה זכות בחירה, כלומר, הוא יכול להתגבר על הגוף. ובמציאות הדברים חמורים יותר מאשר במשל, כי מי שמציב את העבריין (הגוף) בפני הילד (האדם), הוא השופט עצמו (אלוהים) ".

פניו של השטן נפלו. ניכר בו שלא מוצא חן בעיניו שיקי מצליח לחמוק מציפורניו.

"וכדי לחגוג את ניצחוני, אסיים במשל", אמר יקי, זורה מלח על פצעיו של השטן, "מעשה באב אחד שהיו לו שני בנים, והעמיד לבניו את המורים הטובים ביותר שבנמצא. בן אחד הלך בתלם שהתווה לו אביו, וכל ימיו הסב נחת רוח לאביו, גדל והיה לפרופסור. ואילו בנו השני האכילו מרורים, נכשל בבית הספר, הסתבך עם החוק, והיה גונב לפרנסתו. והנה הגיעה שעתו של האב למות, ובידו ירושה גדולה להשאיר אחריו, והוא מתלבט כיצד יוריש את אשר לו. מצד אחד הוא רוצה להוריש את כל רכושו לבן שממנו שבע נחת בחייו, אבל צעד זה יהווה הודאה בכישלון חינוך בנו האחר. ובנוסף לכך, עולה במוחו המחשבה: הלא בני המוצלח, מוצלח הוא ואינו זקוק לכספי, ואילו בני הלא מוצלח גונב לפרנסתו, ואם אתן לו את רכושי, ייתכן שצרכיו יסופקו והוא יסור מדרכיו הנלוזות, ומה שלא הצלחתי בחינוכו בחיי, אצליח במותי. אך מצד שני, האם מגיע לו כל רכושי, שכן בחיי האכילני מרורים? ואיפה כאן הצדק כלפי בני האחר? ראה האב שמאזני הצדק נוטים כל פעם לכיוון אחר, והחליט לחלק את הירושה לשני חלקים שווים. וגם הבן הפוחז וגם הבן הטוב זכו באותה ירושה מאביהם (שבשמים).

"אתה זכאי", אמר השטן באי רצון.

"אני חופשי ללכת מכאן? "

"כן".

יקי ידע שהוא מרמה קצת, אבל לא היה לו אכפת. הרי ברור ש"יש" ו"אין" יכולים להתיישב זה עם זה, וכמו שטען שאין חופש בחירה, יכול היה לטעון שיש חופש בחירה. אך יקי האמין שהאדם נשפט על פי אמונתו, ואם על פי אמונתו אין חופש בחירה, לא ניתן לשפוט אותו כאילו יש לו חופש בחירה.

יקי ידע גם שעל האדם להכיר בכך שחייו הם גיהינום עלי אדמות. הכרה במציאות זו נותנת בידיו את המפתח לגן עדן. ואם חשבתם שהמפתח עשוי זהב, טועים אתם, המפתח הוא מטאטא פשוט, וכל אשר נותר לו לאדם לעשות הוא לחזור לגיהינום ולטאטא את האבק והלכלוך שצבר שם במשך השנים, עד שמתגלה לו שמתחת לגיהינום הפרטי שלו, תמיד היה ונשאר לו גן העדן הפרטי שלו.

וכשיגלה האדם שגן עדן וגיהינום חד הם, כל שתיוותר לו היא המודעות לכך שעליו להשתמש במפתח כדי לשמור על גן העדן נקי.