חוקי הומיאופתיה הוגדרו ונוסחו לאחר ניסיון מעשי רב והתבוננות מעמיקה על ידי ד"ר סמואל האנמן (1755-1843).

גילוי חוק הדמיון

עוד היפוקרטס - אבי הרפואה - טען שישנן בעצם שתי שיטות טיפול עיקריות: הטיפול בנוגד (בו דוגלת הרפואה הקונוונציונלית) והריפוי בדומה. הוא הראשון שדיבר על חוק הדמיון כמקור לכל שיטת ריפוי אמיתית המבוססת על גירוי של כוחות הריפוי הטבעיים. למעלה מאלפיים שנה מאוחר יותר האנמן טוען "דומה בדומה מרפא". הוא הראשון שהפך את עיקרון הדומה לשיטת ריפוי חדשה.

רופא, כימאי ורוקח מחונן, האנמן פרש מהעיסוק ברפואה משנוכח באוזלת ידה ובנזקיה.

הוא גילה את עיקרון ההומיאופתיה בטבע במקרה. ב - 1790 עסק בתרגום מאנגלית לגרמנית ספר רפואי הדן בסיבות ליעילות כינין לטיפול במלריה. העובדה שתוארה בספר כי פועלים שהכינו תרופה כנגד מלריה (כינין) מעץ צ'ינצ'ונה והגיעו במגע עם קליפת העץ

פיתחו בעצמם תופעות וסימפטומים דמוי מלריה, דחפה את האנמן לערוך ניסוי על עצמו. כדי לבדוק את הממצא המעניין הוא נטל מנה של כינין וחווה סימפטומים דמויי מלריה!!!

כיצד יתכן שמי שהורעל בכינין פיתח סימפטומים הדומים למלריה?

האם יתכן שסיבת יעילות של כינין בריפוי מלריה טמונה דווקא ביכולתו לעורר תופעות של מלריה? השערה שהעלה האנמן היא שמא כוחה של תרופה לרפא מחלה טמון ביכולתה לעורר באדם בריא מצב מחלתי דומה. את ההשערה הזו התחיל לבדוק על עצמו ועל בני משפחתו תוך שימוש בתרופות שהיו בשימוש, ובכל ניסוי שערך העלו ממצאיו מסקנה אחת החוזרת על עצמה. בעקבות הניסוי פרסם ב - 1796 מאמר בו ניסח את חוק הריפוי בדומה ("דומה בדומה ירפא") שהינו העיקרון הראשי עליו מתבססת הומיאופתיה.

חוק זה טוען, שאם חומר מסוים מסוגל לגרום לאדם בריא שורה של סימפטומים ותופעות, הוא יוכל לרפא את אותם הסימפטומים והתופעות אם יינתן לאדם חולה במינון מזערי.

אגב, באותה שנת 1796 ג'נר - אבי תורת החיסונים - הגיע באופן ניסיוני לרעיון החיסון (שגם מבוסס על עיקרון הטיפול בדומה) וביצע את החיסון הראשון.

דוגמאות לשימוש של חוק הריפוי בדומה

* מהו טיפול לנדודי שינה? הטיפול ב"נוגד" הוא מתן תרופה שתשרה שינה מלאכותית. לשם כך יש צורך בכמויות הולכות וגדלות של תרופה כימית, שלעתים יוצרת תלות פיזית ותופעות לוואי. בהומיאופתיה (שיטת "הדומה") ניתנת לאדם מנה מזערית של אחד מחומרים, שבמינון גדול גורמים לאדם בריא דווקא לנדודי שינה, לדוגמא - קפה.

* דוגמה נוספת - טיפול בקדחת השחת.

בצל בר "מייבש" וכתגובה גורם לדמוע רב והפרשה מימית מהאף.

אי לכך כתרופה הומיאופתית יתאים בצל למצב של קדחת השחת עם עיניים דומעות ונזלת עם הפרשה מימית וחריפה. טשטוש רב, ערפול חשיבה, קהות חושים וישנוניות מלווים את המצב. בהיותו תמונת ראי של קדחת השחת, מיץ בצל חודר למוח ומטשטש את החושים והחשיבה. הידעתם שאכילת יתר של בצל עלולה לגרום לקהות חושים וקלקול כושר החשיבה עד לטרוף דעת? לא במקרה שטיפות בצל שימשו כתרופת סבתא להרדמת תינוקות.

חוק המינון המזערי והפוטנץ

בסדרת הניסויים שערך ראה האנמן הרעה ראשונית במצב בריאות של נסיינים. על מנת לסלק את האפקט הרעיל של החומר, מקטין האנמן את המנה של החומר ע"י דילול סדרתי במים או אלכוהול עם ניעור בין כל דילול (תהליך זה נקרא פוטנטיזציה).

בדרך זו מגיע לרעיון הפוטנץ ("כוח, עוצמה, דינאמיות"). ככל שמתרחקים מהחומר כך השפעת רעילותו קטנה, בעוד תכונות החומר המקורי נשמרות ב"זיכרונו" של החומר המדלל.

חומר מסוגל לרפא תופעות הדומות לאלה שהוא מעורר אם ניתן לחולה במינון מזערי.

לרוב התרופה ההומיאופתית מהולה כל כך, עד שלא מכילה אף מולקולה אחת של החומר.

הממצא המפתיע של דר' האנמן שגם בפוטנץ גבוה - כשאין למעשה אפילו מולקולה אחת של חומר - מסוגלת תרופה הומיאופתית לגרות ולהפעיל את כוחות הריפוי כנגדה. ואף יותר מכך!!! ככל שתהליך הדילול והניעור ממושך יותר, הרמדי בעצם פוטנטית ועוצמתית יותר ויכולה להשפיע על קשת תופעות רחבה יותר ועל רמות רוחניות גבוהות יותר (אשר מהוות בעצם את שורש הבעיה או הקלקול העמוק ביותר), כגון רמת הרצון, רמת האינטלקט והשכל, רמת הרגש. אפשר אף לומר שתרופה הומיאופתית מכילה את ה"רוח" של ה"חומר".

לדוגמה, חלב דל - שומן שעבר תהליך הכנה הומיאופתי הינו אחת התרופות לבעיות תזונה לקויה, תשישות, אנמיה, אי סבילות של חלב וכן חוסר חלב באישה מניקה. הוא גם אחת התרופות הבולטות לכאבי ראש אלימים, במיוחד על רקע הורמונלי (כאבי ראש בזמן המחזור, באל - ווסת, בזמן היריון).

אך לא רק! אותו חלב דל - שומן כתרופה הומיאופתית בפוטנץ גבוה מתאים גם למצבי דיכאון קשים ביותר עם מחשבות אובדניות, כשמטופל חושב על מוות ללא הפחד, מהרהר על הדרך הקלה ביותר למות ומנבא את שעת מותו. כיצד חלב יכול להשפיע על רמה רוחנית כה שורשית ועמוקה? זה קורה אך ורק בזכות תהליך המיהול ודינמיזציה בעקבותיו כוח הריפוי של התרופה גדל ואתו יכולת החדירה והשפעה על רבדים העמוקים ביותר באדם.

עיקרון הטיפול האינדיווידואלי והטיפול במכלול

הרפואה הקונוונציונלית אינה מייחסת חשיבות לביטויים אישיים בהופעת סימפטומים של אותה המחלה. בין אם שיעול מוחמר או מקל משתייה חמה או קרה, בשכיבה או בישיבה, בכיפוף כלפי קדימה או אחורה; בין אם נזלת מחמירה או מוטבת באוויר פתוח, בחורף או בקיץ - ייתן רופא קונוונציונלי ברוב המקרים אותה תרופה כימית לכל מצב. הומיאופת קלאסי לעומתו יחפש תמיד ייחודיות של המטופל עצמו במחלה ממנה סובל. ללא קשר ישיר לאבחנה אתה בא לטיפול, יקבל כל מטופל רמדי אחרת מזו שקיבל ידידו הסובל מ"בדיוק אותה הבעיה". כל אדם אינו אלא "פאזל" המורכב מהרבה חלקים והיחיד במינו, ומטרת ההומיאופת הינה לזהות את החלקים ואת התמונה המיוחדת כולה על מנת ולהתאים לה תמונה דומה בעולם התרופות ההומיאופתיות.

נכון להיום מטריה מדיקה הומיאופתית ממנה למעלה מארבעת אלפים רמדי'ס הומאופתיות, כך שיש אפשרות לאינדיבידואליות רבה בבחירת התרופה. הומיאופתיה מטפלת באדם השלם ולא בשם מחלתו.

חשבו לדוגמה על שני ילדים שהוגדרה אצלם אותה הבעיה של הפרעת קשב וריכוז. נגיד, אחד מהם תוקפן, אלים, טורק דלתות ומרביץ לחבריי - ואילו השני עדין הליכות, ביישן, מתנהג כפי שמצפים ממנו, הוא רק אינו מסוגל להתרכז. יש לצערי סיכוי גדול ששניהם ייכללו תחת אותה אבחנה של הפרעות קשב וריכוז וקרוב לודאי יקבלו את אותה תרופת הפלא ריטלין כשלמעשה שני ילדים אלה שונים לחלוטין. זה לא קורה בהומיאופתיה.

תקציר

עוד היפוקרטס - אבי הרפואה - טען שישנן רק שתי שיטות טיפול עיקריות: הטיפול בנוגד והריפוי בדומה. מהי סיבת יעילות של כינין בריפוי מלריה? ההשערה של האנמן היא שמא כוחה של תרופה לרפא מחלה טמון ביכולתה לעורר באדם בריא מצב מחלתי דומה. אם חומר מסוגל לגרום לאדם בריא שורה של סימפטומים ותופעות, הוא יוכל לרפא את אותם הסימפטומים והתופעות אם יינתן לאדם חולה.

על מנת לסלק את האפקט הרעיל של החומר, מקטין האנמן את המנה של החומר עד להיעלמותו ורואה שגם כשלא נשאר בה למעשה אף מולקולה אחת של החומר, מסוגלת תרופה הומיאופתית לגרות ולהפעיל את כוחות הריפוי כנגדה.