* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 14 - ד.

את פרק יד הקודם הקדשנו לשני המונחים:

אלהים: תודעה אנושית.

יהוה: תמונה שלמה - ממנה נגזרת התודעה האנושית.

מכאן, משמעות המשפט - "ויאמר אלהים אל משה": משה הכיר בדבר מה דרך התודעה שלו - הוא הדבר אשר אמר. (הוא הדבר אשר גיבש משה בתודעתו)

"ויאמר יהוה אל משה": משה ובאמצעות התודעה שלו זיהה דבר מה מתוך התמונה השלמה (הטבע) - והוא הדבר אשר אמר.

אם כן, ובשני המקרים המילה היא של התודעה של משה; היא אשר מזהה את הדברים ומבטא אותם. מכאן אני מגיע למסקנה העקרונית: לכל אדם יש אלהים, אך לא לכל אדם יש יהוה, כלומר לא כל אדם מזהה דרך האלהים שלו את התמונה השלמה המכונה בתורה - יהוה.

התורה לימדה אותנו דרך הפרק הראשון שלה שהתודעה האנושית המקורית מזהה את התמונה השלמה כדבר מובן מאליו, ולכן לא היה מקום להזכיר את קיום התמונה השלמה - יהוה - על פני הפרק הראשון של התורה, בו זיהתה תודעת האדם את כל הסובב אותה בארץ וביקום. ציון קיום התמונה השלמה בא מתוך הצורך גרידא, כאשר התנתקה התודעה האנושית מהתמונה השלמה, והיה הצורך בלהזכיר לאדם את טבע הדברים ומקורם, ולהחזירו שוב אל תודעתו המקורית: "יהוה הוא האלהים", "אני יהוה אלהכם", או כמו שביטא הפרק השני שוב את טבע הדברים ותולדותם בתודעה: "ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים", "וייצר יהוה אלהים את האדם", "ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם"...

לא במקרה נצרב בתודעתינו הפסוק "שמע ישראל" שכל יהודי משנן מזה אלפי השנים... זה מעין חוט דק שמקשר אותנו עם עברינו ומסרב להכרת...

"שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד" - שלושה מסרים ברורים ישנם כאן, וכל אחד משלושת המסרים קשור בחברו גם לא יתקיים בלעדיו:

שמע ישראל: בחמישה חושים הצטייד האדם לבחון את סביבתו וליצור עימה קשר: חוש הראייה, השמיעה, המישוש, הריח והטעם.

גם לחיה אותם החושים שמשמשים אותה לבחינת סביבתה ויצירת הקשר עם הסובב אותה... אולם ובכל הנוגע לסימני ההכר שמבטאים את - "מותר האדם מן הבהמה" - חוש השמיעה הוא שעושה את התפנית...

אני יכול לבטא ולהעביר את הדברים שבתודעתי רק אם יש מישהו שיכול לשמוע אותי... ולבטח גם החיה שומעת אותי ועושה שימוש באותות שמגיעות לאוזנה, אך רק האדם יכול לקלוט באוזנו את התדר האנושי האינטלקטואלי ששידרתי לו ולעבד אותו... אני יכול כמובן לשדר תדרים "אנושיים" גם לעיני האדם, לאפו, לפיו... אך את התדר המורכב המעובד שמבטא את מכלול האדם החושב - ניתן לקלוט דרך חוש השמיעה. אני מזמין בזאת את עמיתי האדם לקלוט את השדר המעובד שלי, לעבדו בהתאם ולהחזירו באותה הדרך. את זאת ניתן לעשות אך דרך חוש השמיעה האנושי.

האדם בוחן דרך חושיו את סביבתו ויוצר עימה קשר; כמוהו כחיה וככל יצור עלי אדמות... הוא משדר וקולט תדרים דרך החושים האלה; אך את התדרים האנושים המעובדים שמבדילים אותו מיתר היצורים - רק האוזן האנושית קולטת. אותם התדרים אחראים למסלול התפתחותו המיוחד שנעשה על במה רבת משתתפים.

שמע ישראל: כשאתה בא לבחון את הסביבה שלך - בחן אותה דרך אוזנך; שמע אותה; עלה אל הרמה האנושית; קלוט את התדרים ברמתם המקורית; ברמה שאוזנך נועדה לקלוט; שמע אותם.

ואת זאת אוזנך תקלוט; כאשר תגיע אל הרמה האנושית הנעלה:

יהוה אלהינו: התודעה האנושית נגזרת מטבעה מהתודעה השלמה, מהתמונה השלמה.

כי...

יהוה אחד: כי יהוה הוא אחד - הוא התמונה השלמה שחלקיה מתחברים להם ברצף מתוך מקשה אחת.

יורשה לי להדגיש שוב את שני הנתונים האלה:

אלהים: תודעת האדם ומנהיגתו.

יהוה: תודעת האדם הרחבה והמקורית המזהה את חלקי התמונה השלמה שנגזרו ממנה. כלומר כאשר מזהה האדם חלקים מתמונת האחד ומשייכם למקומם המקורי; כאשר מגיעה תודעת האדם לרמת מודעות כזו.

זוהי המשמעות המקורית והיחידה עבור כל אחד משני המונחים בכל התורה. דבר שמביא אותנו להתבוננות זו: בכל התורה לא נזכרה ישות - העל ולו ברמז; ואני מדבר על המונח הקדום השגור בפינו "אלהים", לישות העל הזו אין זכר בתורה. במקום זאת נותר לנו להגיע דרך הנתונים שבידינו אל שאלת קיום ישות העל, וכאילו הונחינו ע"י התורה לסווג את השאלה הזאת עם אחותיה המובנים מאליהם... התודעה המקורית זיהתה את תמונת האחד כדבר מובן מאליו; על זאת יעיד הפרק הראשון של בראשית, ואותה התודעה אמורה לזהות או לשלול את קיום ישות העל - כעוד דבר מובן מאליו.

התורה הושיטה יד נדיבה וסובלנית לאדם הנבוך שאיבד את סימני הדרך של תמונת האחד, בעוד לא התייחסה ולו ברמז למבוכת האדם השנייה: האם קיימת ישות - על או לא? האם התורה נכתבה ע"י הישות הזאת - היא היא בעלת תמונת האחד, או שנכתבה ע"י חייזר שרמת האינטלגנציה שלו עברה את האדם במאות המונים, באופן שיכל להשקיף על תמונת האחד של האדם ולציירה מתוך היציע הגבוה שלו?

אישית, הירהרתי במלוא כובד הראש בשאלה השנייה - שאלת קיום ישות העל, ואלה הממצאים שרשמתי לי:

אילו התורה היתה מסתכמת בפרק הראשון של בראשית, היה לי קשה לשלול את קיום החייזר שביכולתו לצייר את תמונת האחד שלי מתוך היציע הגבוה שלו. דווקא הבנתי השטחית לתוכן הפרק הראשון והתעקשותי הטפשית בעקבות זאת לשייך את חלקי התמונה שנקלטו אצלי באקראי אל התמונה השלמה - הוא זה שעזר לי בנבכי השאלה השנייה... טפשותי עמדה לי והתורה ענתה לא מן השורה על שאלתי הבלתי חוקית בעליל. היא שירטטה עבורי את הדרך בה אחבר את שברי המידע שבידי אל התמונה השלמה. או אז נגלה לעיני מופע ששום חייזר לא יכול לביים, הגם ותבונתו עולה עלי במליוני שנות אור...

עליתי על הדרך ששירטטה עבורי התורה, ויכלתי בעזרת המידע החלקי שבידי להכנס אל התמונה השלמה ולטייל בה כאוות נפשי. את התמונה השלמה לא ראיתי, אך עשיתי בה כראות עיני כבן בית אשר שולט בכל פינה בביתו, ורק הוא יכול לקבוע את מימדיו, את גודלו, את עוצמתו, לכן נדבק לבית הזה שיעור האין - סוף ומכאן נגזר מונח האין - סוף בתודעת האדם, כי הלכה למעשה אין סוף לדמיון האדם הזה, אין סוף לגדרות דמיונו... זהו המופע המוזר שחייזר לא יכל לביים: הוא יכול לשרטט תמונה אדירת מימדים שהוא שולט במימדיה, אך לא יתכן לתת לישות אחרת שליטה בתמונה - שאותה הישות תקבע את מימדיה.

זו התמונה שנכנסתי אליה בעזרתה האדיבה של התורה. זהו הגן שנסלל לפני, גן ירוק אין - סופי; זהו גן העדן.

מכאן אני עובר כמתוכנן אל היום השני ומשם בחזרה אל עקדת יצחק ואל הפסוק הראשון של הפרשה שממאן להתסיים... נא לזכור, היגענו לאן שהגענו רק בגלל מונח אחד שנזכר בפסוק הראשון והיה עלינו לבארו כהלכה...

ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...

היום השני (ב - שנית):

ו ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלהים את - הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי - כן. ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שני. (בראשית, א)

הקדמה קטנה: התורה נכתבה במטרה מוגדרת מראש: להחזיר את האדם אל אפיקי תודעתו המקורית - דרכה יכול לגלוש ביקום וליהנות ממנו. היקום הוא אין סופי גם הגלישה בו אין סופית וההנאה ממנו אין סופית וגם האדם באמצעות התודעה שלו יכול לגלוש ביקום הזה וליהנות ממנו עד אין סוף כי לתודעה האנושית אין סוף; אין סוף לדמיון האנושי... אולם כולנו יודעים (עד עכשיו) שהחיים האנושיים ביקום הזה הם דווקא סופיים, אין אדם שבא לעולם והתנחל בו לעד... כמו שאומר דוד המלך בתהלים: מי גבר יחיה ולא יראה מוות... (תהלים פט)

כאן בנקודה הזאת נולדה התורה (נולד הצורך בתורה) וביקשה מכל אדם פסק זמן: כמוך כתודעה שלך, וכפי שלתודעה מעצם הגדרתה אין סוף גם לעצם קיומך אין סוף; כי הרי לא יתכן קיום אדם ללא תודעה לרגע אחד גם לא תיתכן קיום התודעה האנושית ללא אדם לרגע אחד, האדם ותודעתו חד הם, מכאן האדם בעל התודעה יכול ורוצה ועתיד לחיות לעד אך מסיבה מסויימת עצר לאחר רגע קט את גלישתו ביקום! נעצר... מת, כך אנחנו מכנים את הרגע הזה; אך אין זה אלא רגע העצירה הפיתאומי התמוה בפני עצמו. מדוע נעצרת אם אתה רוצה ועתיד ומסוגל להמשיך לעד... בנקודה התמוהה הזאת נכנסה התורה לתמונה וביקשה להפנות את תשומת ליבנו למקור התמיהה: מדוע נעצרנו... מדוע האדם נעצר על המסלול כעבור רגע קט והחיים מפסיקים.

אתה נעצר, פנתה התורה אל האדם, כי התודעה שלך עוצרת ובלעדה אין המשך, אין קיום.

נשאלת איפוא השאלה: ומדוע היא נעצרת? מה מונע מהתודעה להמשיך?

על זאת עונה התורה - בו ברגע שנולדה (שנולד הצורך בה): התודעה נעצרת או עוצרת את המשך דרכה, כי מאבדת מגע עם הדלק שלה - עם "מסגרת החשיבה" היא חומר הגלם שלה.

"מסגרת החשיבה" היא זאת שעושה את האדם ליודע, לא המידע ולא הנתונים שנקלטו במוחו ואף לא האינטלגנציה שלו. אני יכול להיות בעל אינטלגנציה גבוהה ולקלוט מידע רב, אך במה יעזרו לי הנתונים שקלטתי אם לא אעבדם ואפיק מהם תועלת, ובשביל לבחור בנתונים הנכונים ולעבדם כראוי אני צריך מסגרת חשיבה שתחבר בינם לבין רצוני.

האדם, פונה התורה אל האדם ביום היוולדה, איבד קשר עין עם המקור שמייצר מסגרות חשיבה. הוא חשב שהמוח שלו מייצר מסגרות חשיבה ואין כך הדבר; המוח קולט נתונים מעבד אותם ואף מאחסן אותם אך התודעה האנושית היא זו שמשתמשת בחומר האדיר שהמוח קלט ומייצרת ממנו מסגרות חשיבה למיניהן. כלומר עבודת אדם בעל התודעה מתחילה דווקא לאחר קליטת הנתונים המעובדים ע"י המוח.

למעשה גם החיה קולטת ומעבדת נתונים וגם המחשב קולט נתונים ואף מעבד אותם, אך לא החיה ולא המחשב מגיעים לרמה של עשיית מסגרות חשיבה, כי רק התודעה האנושית עוסקת בזאת, ואת זאת היא עושה מרגע קבלת הנתונים המעובדים שנקלטו ועובדו במוח; היינו ברמה הזאת מתחילה התודעה האנושית לפעול, ואל הרמה הזו רק אדם בעל תודעה תקינה יכול להגיע.

תודעה תקינה היא המטה התקין האמיתי של כל בן אנוש שזורם בעורקיו דם אנושי; כאן מטה הפיקוד בפועל; כאן מתגבשות ההנחיות ומכאן יוצאות אל אוויר העולם, ואת המטה הזה כינתה התורה "אלהים"; המנחה, המורה, התודעה.

אנחנו צריכים לחזור אל אלהים המקורי שלנו - אל תודעתינו האין סופית המקורית, כך בישרה לנו התורה, אם ברצונינו לגלוש ביקום האין סופי ולהמשיך עימו... תודעתינו האין סופית ערבה לזאת כל עוד מייצרת מסגרות חשיבה להמשיך לגלוש דרכן... זהו קו הייצור של התודעה שחייב לפעול כל הזמן ולייצר את חומר הגלם: "מסגרות חשיבה".

אל "האלהים" המקורי הזה שאיבדנו קשר עין איתו - בחרה התורה להדריכנו להגיע מהדלת האחורית של קו היצור שלו, היינו ממסגרות החשיבה שכבר נוצרו בקו הזה. במילים אחרות, אם אינך מכיר את אלהים שלך - הכר את המוצרים המוגמרים שלו, דרכם תוכל להגיע אליו ולהתאפס עליו, והמוצרים שלו כאמור הם "מסגרות חשיבה".

את המוצר המוגמר הראשון והבסיסי ביותר הציגה התורה על פני השער הראשון שלה: "הארץ". זוהי "מסגרת החשיבה" המושלמת והבסיסית ביותר הטמועה בכל תודעה אנושית. וכך היא פתחה:

בראשית (שער ראשון)

ברא אלהים (נוצר בקו היצור של התודעה)

את השמים (את היקום האין סופי)

ואת הארץ (ולידו את מסגרת החשיבה הנחוצה לגלוש בו).

בשער הראשון הזה סיכמה התורה למעשה את כל מה שיש לה; האדם שאליו הופנו הדברים - קרא, הינהן בעיניו כמבין אך לא חזר אל תודעתו. והתורה קלטה את מבוכתו... וכך נולד השער השני שמבאר בהרחבה את המסר הראשון:

והארץ היתה תֶהוּ ובֶהוּ, וחשך על - פני תהום...

על השער הזה עמדנו בפרק הקודם, וגם אותו קרא האדם והינהן במבוכה את עיניו...

וכך יצאנו מהשער הראשון להכנס הפעם אל השיעור השני, אל היום השני -

(ב - שנית):

ו ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלהים את - הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי - כן. ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שני. (בראשית, א)

וכאמור, לא ידע האדם לזהות את המוצר הראשון הבסיסי שהציגה לו התורה בשער הראשון במטרה להגיע דרכו אל אלהים... המוצר הראשון היה "הארץ". זוהי "מסגרת החשיבה" הבסיסית הטמועה עמוק בכל תודעה אנושית; אך האדם וכאמור לא ידע לרדת אל העומק הזה... והיה צורך להתחיל את השיעור מכיתה א', מהי בעיקרה "מסגרת חשיבה", זו ההגדרה שהיתה חסרה לאדם ובזאת עוסק השיעור השני (היום השני).

מהי בעצם "מסגרת חשיבה"? בשאלה הזאת התלבטתי על פני הפרק הקודם, ולמסקנה הזו היגעתי:

היקום מלא במידע; אוקיאנוס אין סופי של מידע... וכאשר אתה נקלע אל תוך ים אדיר של מידע וקשה לך לתפוס את מימדיו ולקלוט את המידע שבו, להשתמש בו... או אז אתה רוקע לך מסגרת קטנה וקבועה בתוך הים הזה - דרכה תוכל למיין את המידע ולקטלג אותו ע"פ הסטנדרטים שלך, ובעזרת המסגרת הזו ניתן לשוטט בתוך הים אדיר המימדים ולעשות שימוש במידע שבו מבלי לטבוע. מסגרת כזו יכולה להיות חוק או עיקרון או קבוע, כמו חוק הכבידה, הקבוע הקוסמולוגי, עיקרון המילטון, תורת הקוונטים... אולם ולפני שנולד הקבוע והעיקרון והתורה, נולד הצורך במסגרת חשיבה; הצורך בלסדר את מחשבותינו אחרת נלך לאיבוד. זהו סיפורו של האדם עם היקום.

כך מתארת התורה את האופן של רקיעת "מסגרת החשיבה" בתודעה האנושית, החל מהשלב המקדים את יצירתה ועד לשלב שאחרי גיבושה.

כך; אך במילים יותר מדוייקות...

ו ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלהים את - הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי - כן. ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שני.

כפי שהזכרנו בפרק הקודם - אדם קולט מידע בחושיו ומעבד אותו, וכך גם קלט את כדור הארץ: כדור של מידע שרובו מכוסה במים, לכן הוא ראה במים כמקור המידע וכך גם נטמע הקוד של המידע בתודעתו: מים.

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים: הצורך במסגרת כלשהי שתעשה סדר במידע הרב שטבע בו האדם - צורך זה צעק ממעמקי האדם; ממעמקי תודעתו אמר: תהי מסגרת להתהלך באמצעותה בתוך המים...

ויהי מבדיל בין מים למים: באופן שבאמצעות מסגרת כזו יתאפשר לי להבדיל, פשוטו כמשמעו, בין מידע זה לאחר... בין סוג מידע כזה לאחר, בין משפחת מידע כזה או אחר; המידע השרוע לפני אדיר מימדים הוא ויש לשלוט בו; להתהלך בין שביליו...

יש פתגם בערבית שאומר: הצורך הוא האבא של ההמצאה... ובעברית תנכית:

ויעש אלהים את - הרקיע: זה המוצר הראשון שיצא מקו היצור של התודעה. זו העשייה הראשונה של התודעה: רקיעת מסגרת חשיבה בתוך ים המידע. זה הקבוע והחוק והתורה והעיקרון והתיאוריה... כל אלה יצאו מקו היצור הזה.

ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע: ואגב העשייה הזאת זיהתה התודעה האנושית את מימדי המסגרות שזה עתה יצאו מקו היצור שלה - (החוקים והתורות והעקרונות)...: הם בתוקף מרגע לידתן ועד להודעה בה ישתנה או יבוטל תוקפן.

הינני מודע לקיומו של מידע אשר קדם למסגרת החשיבה שהניבה את החוק או העיקרון שלי (המים אשר מתחת לרקיע), בו בזמן אני מודע לזאת שקיים עוד מידע במרחב האין סופי שעוד לא נגלה לעיני (המים אשר מעל לרקיע) - מידע שעלול לסתור את התורה או הקבוע שזה עתה הגעתי אליהם; אלה הם למעשה גבולות המסגרת שנבנו להם בתודעה שלי.

ויהי - כן: מסגרת החשיבה נבנתה ונספגה בתודעה האנושית ע"פ יסודות ברזל אלה; ויהי כן! בניגוד לשיעור הראשון שהסתיים בנוסח: ויהי אור; זאת כי את מסגרת החשיבה הראשונה - בנתה התודעה מתוך ההתבוננות גרידא, בניגוד למסגרות הקיימות שנבנו מתוך העשייה גרידא; האדם ניסח את החוקים ועמל על העקרונות; הוא עשה אותם... וכאשר האדם אומר - הוא עושה, והדבר נעשה: יהי כן; זו עוד מסגרת חשיבה שתעמוד במרכז אחד השיעורים של הפרק הראשון.

ויקרא אלהים לרקיע שמים: הלכה למעשה אלה הן מידותיה של כל מסגרת אנושית בהן היא בתוקף: השמים. זהו מרחב המידע אליו הגיע האדם.

דוגמה: תיאורית המפץ הגדול המקובלת כיום קובעת שהיקום התחיל בנקודה מסויימת ואם כך ניתן להגדיר את גיל היקום כזמן שחלף מאז המפץ ועד היום שע"פ ההערכות גיל היקום מגיע ל - 13. 7 מליארד שנות אור - הערכות המבוססות על ניתוח קרינת הרקע הקוסמית. זה היקום הנצפה; אלה הם "השמים" שצופה בהם האדם דרך תיאורית המפץ הגדול. האם מעבר ל - 13. 7 מליארד שנות אור אין עוד מידע? כמובן שיש, אולם מימדי המידע שבידינו הם בני 13. 7 מליארד שנות אור; אלה הן מידות מסגרת החשיבה שלנו; אלה הן מידות "השמים" שמסגרת החשיבה שלנו בתוכם בתוקף. כנ"ל לגבי כל חוק תורה או קבוע שמגדיר האדם: הם בתוקף אך ורק בתוך המערכת המוכרת לנו ו - או בשמים הנצפים על ידינו.

ויקרא אלהים לרקיע: "שמים"; עד כאן נועצים את סיכת ה - נ. צ. במפה האנושית ומסגרות החשיבה שלה.

ויהי - ערב ויהי - בקר: ראה הערתי ביום הראשון.

יום שני: יום אחד ושלם בשנית. רעיון אחד ושלם בשנית. מסגרת חשיבה אחת ושלמה בשנית. (ראה הערתי אודות המונח "אחד" בפרק הקודם).

וכך אני מקיים את דברי וחוזר בשעה טובה אל עקדת יצחק:

ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם... עכשיו יודעים מי ניסה את אברהם. בפרק הבא נעבור אל החלק השני של הפסוק, ואל דאגה - משם נתחיל כבר לזרום.