מנגד, אני צריך את "המאור הקטן" בשביל לגדר דרכו את אזור המידע ולהאיר את נתיביו אך לא בשביל לעבוד בפועל באזור הזה "ולשחק" בנתוניו... מטרת "הארת" הנתונים באזור הזה הוא להשאירם עבורי במצב הכן באופן שאושיט את היד למחרת בבוקר ואקטוף אותם או חלק מהם; מכאן מקור תחושת "השליטה" שלי גם באזור החשוך האין - סופי המשתרע על פני הלילה. לכן "הכוכבים" מנצנצים לאור הירח - כעוד נתונים שמאירים מרחוק מתוך האזור החשוך והאין סופי הזה - אך לא כמאורות בפני עצמם... האדם עוד לא זיהה את "הכוכבים" מקרוב, לכן הם עוד לא הגיעו למעמד "מאור" שישמש את האדם בחיפושו אחר מידע אחר, ולכן נעדרה מילת התואר "מאור" מהכוכבים.

אם כן, תודעת האדם עוד לא זיהתה את המידע הנישא על גב הכוכבים, אך כן מידע זה עומד עם יתר המידע ביקום לרשות האדם, ויכול ויום בהיר אחד יזהה אותו... היינו ישתמש בו ויצרפו למחוז העשייה שלו. לכן כתב המחבר "ויעש אלהים... (גם) ואת הכוכבים", כלומר "העשייה" הזו עומדת לרשות האדם במצב הכן, ועל "האפשרות" הזו למדנו מתוך המאור הקטן. זוהי בעינה משמעות שני המונחים "גידור המידע", ו - "השליטה בערימת המידע" ע"י גידור גבולותיו.

באופן הזה ניתן להבחין שכל המונחים הקושרים את התודעה לעשייה - מתיישבים הם באופן מדוייק עם "הדוגמה" שהשתמש בה מחבר התורה - "הארץ". דוגמה זו נכונה היא ומדוייקת לגבי התודעה האנושית ויחסה למאורות הגדולים, ולכדור הארץ שני מאורות: מאור השמש העצום, המאור הצנוע של הירח, וגם הכוכבים.

באופן הזה מתחברת התודעה האנושית עם כל רעיון ועם כל שרשרת - מידע חלקית מהיקום; ולכל רעיון שני מאורות גדולים ומוגדרים ולצידם מערכת כוכבים אין סופית.

גם לגלגל שני מאורות גדולים: מאור גדול שלאורו התפתח הגלגל והרשימה שמתחתיו, ומאור קטן שהאיר לאדם את מתחם חזונו ואת יתר הרשימה שמעל לגלגל. וכאשר התודעה האנושית עובדת בפועל לאור שני המאורות האלו, או אז גם הכוכבים יבצבצו מתוך מתחם החזון ויבשרו לתודעה על קיומם: "גם אנחנו פועלים בשורותיך וחלק מחזונך האין - סופי... עוד תגיעי ותזהי אותנו ואת פועלינו בהמשך".

משה רבינו כינה את הכוכבים האלה "פטר שגר בהמה" - בכורות שאין להם דורש אך סימניהם ניכרים בשטח.

כך כל תיאוריה, תורה, עיקרון, נוסחה, שיטה, השקפה, הלכה, סברה, הנחה, רעיון, מחשבה, אמונה, הערכה, השערה, תפיסה, או דעה; לכל אחת מאלו שני מאורות גדולים וכוכבים אין ספור שפועלים בשורותיה.

- כמה כוכבים ולאן יובילו? עד לאן יגיע הגלגל שלי...

- הבט - נא השמימה וספר הכוכבים - אם - תוכל לספר אתם; ויאמר לו - כה יהיה זרעך. (בראשית טו)

[זרע: הזרע אשר זרעת - לא הפרי עצמו.. הרשימה שמתחת לגלגל]...

השאלה שנותרה בשטח היא: ואיך התודעה מתחזקת את שני המאורות באופן שימשיכו להאיר כל הזמן מבלי להתמהמה או לעצור? והרי בלעדיהם גם הכוכבים יפסיקו לבצבץ מתוך השמים וגלגלי הזמן יעצרו מלכת, כי ללא עשייה אין תוקף לזמן - דבר שיוביל בהכרח לקריסת התודעה...

וזו תשובת מחבר התורה לשאלה עקרונית זו:

ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על - הארץ, ולמשל ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החשך; וירא אלהים כי - טוב.

כאן השתמש מחבר התורה בפועל חדש "לתת" שערכו הספרותי בתורה: "למכור". הייתי רוצה לעמוד על הפועל המקורי הזה (לתת) שבאמצעותו ניתן לרדת אל עומק תשובת המחבר לשאלה העקרונית שלעיל.

ביוני 2007 עמדתי במסגרת חיבור שכתבתי - "מידע" - על שני הפועלים "לתת ולקחת", ומתוך חשיבות הפועל "לתת" בקונטקסט שלנו - אני רואה לנכון להביא מתוך החיבור את הקטע המלא שבהקשר כלהלן:

שני מונחים מקבילים ישנם בתורה - "לתת ולקחת" המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר "למכור ולקנות" שהשתמש בהם האדם הקדום "בסוחר החליפין" - שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות בין האנשים: תן לי עז וקח במקומו שק של קמח... שיטה זו השתכללה עם הזמן, כאשר גילה האדם את המטבע שעזר לו לסחור באופן יעיל יותר, זאת כי יכל באמצעות המטבע לאמוד את סחורותיו באופן יותר מדויק: תן לי שישה מטבעות אם ברצונך לקנות ממני את העז, ותמכור לי במטבע אחד בלבד שלושה קילו אורז; הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז... זהו בסיס ההתייעלות בשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר המטבע ועימו נוצרו שני פועלים חדשים: למכור ולקנות.

אולם התורה נותרה נאמנה למונחים הישנים "תן" ו "קח" כי הם ביטאו נאמנה את רצון האדם: שמואל נתן את העז שלו לראובן ולקח במקומו שק של אורז. במילים אחרות, העז היה של שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה. הוא ראה לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן, ולקחת במקום העז את שק האורז שהיה זקוק לו.

הפועלים, נתן ולקח ביטאו לעומק את התרחשות הדברים. שמואל נתן את העז שהיה ברשותו; הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן - מרצונו הטוב. במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בשני הפועלים "לתת ולקחת" אשר חייבים להתקיים על פי סדר מוסכם ומתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן רצון לתת, ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.

ובכן, באו שני המונחים החלופיים "למכור" ו "לקנות", והתיימרו להחליף את אחיהם התאומים "לתת" ו "לקחת", בתואנה כי מבטאים הם באופן יעיל יותר את "רצון" האדם: בעזרת המטבע אתה יכול לקחת ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו "לתת" כי - אם "למכור", ואל תשתמש יותר בפועל "לקחת" כי - אם באחיו המודרני "לקנות".

וכך היה. האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר היעילה שהתנהלה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף מטבעות...

וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו - מלבד התורה... שני הפועלים הטריים "לקנות ולמכור" שראו אור בחסות המטבע - נשחקו מהר מדי... קרתה נסיגה פיתאומית מהערך שהתיימרו להציג. הקניה התרחקה מערך "הלקיחה" הקדומה, והמכירה כבר לא ייצגה את "הנתינה" של פעם...

הכל הלך מהר, החלפת המטבעות, ההחלטה על קיום העיסקה... פעם היו נותנים את הלב לכל פרט בעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק קמח - הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין שעומדת לפני: האם כדאי לי לוותר על העז? האם אני זקוק לשק הקמח? ואף אם כן - האם שווה לי העיסקה? אופי המסחר שביטאה העיסקה - נעשה מתוך מחשבה תחילה ובלב שלם: החלטתי לתת את העז שלי ולקחת במקומו שק של קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה מלאה.

אולם קל היום לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל צריך לבקש עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המשני של הצורך בקמח, ואת ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול: האם שווה למכור בשמונה או בעשרה מטבעות...? אולם "הלחיצה" על כפתור ההחלטה - נהיר יותר, זמין יותר, קליל... קל יותר להחליט "למכור" את העז בעשרה שקלים, מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקל או 12...

באופן הזה אתה עלול לעמוד מול חרטה "מוזרה" כי באמת ובתמים לא "רצית" למכור את העז; פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול... או שהתמכרת לריח הכסף הממכר והעדפת לשים בכיס מצלצלין... כאן בדיוק, בנקודה הסטורית זו, חלה שחיקה במשמעות הנתינה והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת - מלבד התורה.

לציין ולהדגיש, אינני מנסה למתוח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים החדשים, ולא על האקדמיה העברית ואף לא על כניסת המטבע לשוק המסחר, וגם מחבר התורה לא ביקש להוריד את שני הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקנית, נהפוך, הוא עשה שימוש באבחנה הזאת - היינו בשני הפועלים החדשים, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני שחל בערך הנתינה והלקיחה. את האבחנה האחרונה זו אני זוקף לזכותו של בני בכורי ארז; ומעשה שהיה כך היה.

היום יום שני 04 יוני 2007. שלשום בצהרי יום שבת, בדרך חזרה הביתה לאחר תפילת שחרית, מלווה בשני ילדי ארז הבכור וגידי הקטן והבלתי נלאה.

פתח ארז ואמר: אבא תשאל אותי איזה שאלה מחיי שרה.

להבנת בקשת ארז אני חייב לספר לכם סיפור רקע... ארז לקח את התנ"ך בתקופה האחרונה כפרויקט לכל דבר... הוא החליט ללמוד את הספר המעניין הזה לעומק, בכוחות עצמו, והתחיל לפני כשבועיים... ויום אחד קם וביקש מאימו לקנות לו את התנ"ך עם תרגום לספרדית; הוא נולד, בעוונותי הרבים, בפנמה... העברית שלו טובה, בבית מדברים רק עברית, אולם וליתר בטחון - שיהיה גם תרגום לספרדית...

"בקשתו" ממני בצהרי יום שבת שעבר, רמזה לי שני דברים: "אני עדיין עם הפרויקט שלי ולוקח אותו ברצינות", וגם "היגעתי כבר עד פרשת חיי שרה; איך ההתקדמות שלי?"... הוא רוצה שאלה מחיי שרה, ובכלל רק יצאנו השבת מ - בהעלותך... מאיפה אני אביא לו שאלה מחיי שרה!?

כן, אני מודה באשמה... מפעם לפעם אני "מזריק" להם חידוש פה ושם מחידושי... וכבר מסתובב במערכת הדם שלהם הרבה מהחומר הזה... הם כבר מחוסנים למשל מהנחש הערמומי שדיבר עם חוה ופיתה אותה... לפני הרבה חודשים, כאשר עסקתי בפרק חטא אדם הראשון, שיתפתי אותם בגילוי שלי אודות הנחש, וגם זה היה ביום שבת יפה אחד... וכך, אף לגידי הקטן כבר אין ספק, שהנחש לא מנהל שיחה ולא מדבר, אלא זוהי תכונת "הנחש" שבאדם: הניחוש, הספק הערמומי - הוא הוא הנחש אליו כיוונה אותנו התורה. חוה אימנו דיברה עם עצמה בסך הכל...

מטבע הדברים, עם ארז הבכור אני "יורד" לעומק יותר מאשר גידי ושרה... וכך בכל שיחת חולין תנכית שלנו, הוא התרגל לשאול אותי: אבא, זה ההסבר "העמוק" או "הרגיל"?

מקרא: רגיל = הסבר "מקובל"; עמוק = הזרקה של "מונח" חדש... כך שיתפתי אותו בחידוש שלי אודות "מבול" נוח... אודות גן - עדן והחיים הבלתי מוגבלים במרחבו. ארז כבר מבין את מונח "החיים" הבלתי מוגבלים והקשר שלהם ל - "גן העדן" הבלתי מוגבל... הוא יודע שגן העדן נמצא כאן אצלינו על האדמה היציבה שאנו עומדים עליה בשתי רגלינו; גן העדן אינו ניצב בשמיים. הוא יודע עוד את משמעות המונחים "עץ", מידע, מים, אינפורמציה... אדם הראשון לא נענש על כי אכל פרי... לשום אדם לא מגיע עונש על אכילת פרי עץ. השורות האלה בשבילי הן מעין תיעוד לרומן מאוד יפה עם ארוזי.

ובכן ארז רצה שאלה מחיי שרה - כאן ועכשיו. ניסיתי לגייס את הזיכרון שלי מחיי שרה, והיגעתי למעט מאוד חומר... מה אשאל אותו? שאלתי אותו על המנייק המתחסד עפרון, שניצל את כנות אברהם ולקח מאיתנו ארבע מאות שקל כסף! כן מאיתנו, זה הכסף שלנו שסבא אברהם צריך היה להוריש לנו... שאלתי אותו: למה אתה חושב שעפרון התנהג לא יפה...? והוא ירה את תשובתו כחץ:

כי הוא איש שפל אבא! הוא שיחק אותה וכאילו מה זה כסף בין ידידים - ובסוף הציע את המחיר הגבוה ביותר כי ידע מראש שיקבל... ואכן הוא ביקש וקיבל. התנהגותו שפלה - לא בגלל המחיר המוגזם שביקש, אלא בגין האווירה הידידותית שהשרה לכאורה, וכאילו לא משחק בשבילו כסף... אך סוף מעשה במחשבה תחילה: הוא השרה את האווירה הידידותית הזו, אך למעשה זו היתה אווירה מלאכותית שביקש לנצלה בשביל לבקש עבור שדהו את המחיר הגבוה ביותר, וזו התנהגות בלתי אצילית בעליל ובלשון המעטה...

עד כאן תשובת ארז, והרגשתי את אכזבתו משאלתי השטחית... הרגלתי אותו לשחות עמוק ואני מציע לו כאן בריכת ילדים... הרגלתי אותו לתרבות רעה וזו התוצאה...

לפתע, פשוט לפתע באה הגאולה! והצילה את כבודי. נזכרתי בנושא האחרון שהעסיק אותי בימים האחרונים אודות "קניה - מכירה"... או אז פרשתי לפניו את הפח בצורת שאלה, וכאילו הכנתי אותה מבעוד מועד...

שים לב איתי ארז, אנו עדים כאן לתיעודה של עסקה מסחרית לכל דבר. מישהו ביקש לקנות חלקת מקרקעין, חיפש לו חלקה מתאימה ומצא. הוא הלך לבעל הבית וביקש לקנותה. בעל הבית היה ממזר, ניסה להתחכם והצליח; נכון להגיד שהקונה איפשר לו להצליח כי פשוט היה לו אינטרס לסגור את העסקה בכל מחיר, הוא התביית על החלקה הזאת וסיבותיו עימו, ופשוט הצהיר בריש גלי כי הוא מוכן לשלם עבורה כל מחיר. אברהם אבינו דווקא לא התנהג כאן כסוחר ממולח, אלא כאציל שפתח את ליבו ואת כיסו, והיה מי שינצל את האצילות הזו... אולם ושוב, זוהי עדות למסמך מקורי של קניה - מכירה, ולפנינו תיעוד אמין לנוהל קיום עסקה מסחרית תקנית של הימים ההם.

- ארז: ומה השאלה?

- אני: תן לנשום... אתה קראת את הקטע הזה לעומק לטעמך; קטע המתעד, כאמור, עסקה מסחרית לכל דבר. ובכן, האם שמת לב למשהו מוזר בקטע הזה?

- לא. מה כוונתך אבא?

- האם שמת לב שלאורך כל הדו - שיח בין אברהם ועפרון, היינו בין הקונה למוכר, אין ולא נזכרת ולו פעם, אחת משתי המילים "למכור" או "לקנות"? זה לא נראה לך מוזר - לאור תיעוד עסקה מסחרית ומסמך מסחרי של קניה - מכירה?

- נכון, הם השתמשו, עד כמה שאני זוכר בפועלים לתת ולקחת. אבל מה ההבדל?

- הבדל עצום!

כאן שרדתי לו את ההסטוריה של עסקות החליפין הקדומות, איך נכנס המטבע אל המגרש, ואיך הביא עימו את שני הפועלים החדשים היעילים - למכור ולקנות, איך חלה "השחיקה" במונחים המקוריים (לתת ולקחת) של עסקות החליפין, וגם סיפרתי לו אודות המטבע הזמין של ימינו, האחראי ללחיצה הקלה על כפתור המכירה או הקניה...

העסקה הזו שתועדה בתורה בין אברהם אבינו לעפרון החתי, המשכתי לספר, הינה עיסקה אמיתית של נתינה ולקיחה למרות ועל אף הזיג זג של עפרון המתחסד, כי הרי ובסופו של דבר - עפרון "נתן" את השדה שלו לאברהם והעביר לו בעלות מלאה לעיני כל בני עמו... הוא נתן בתום העסקה את השדה לאברהם בלב שלם ובנפש חפצה.

למיותר לציין כי גם אברהם אבינו לקח ממנו את השדה ושילם עבורה בלב שלם ובנפש חפצה... התורה ניסתה להגיד לנו, דרך הפועלים האמיתיים של "נתן - לקח" ששימשו את המחבר בפרק הזה - שהעיסקה ההדדית הזו התקיימה בפועל, מתוך רצונם המלא של שני הצדדים.

ארז היה מבסוט על שהצליח להשיג גם את "העומק" הזה, לשים בכיס ולצרפו לאוצרו...

היגענו הביתה; וכרגיל אני דוחק בהם לקדש ויש להם כתמיד את כל הזמן שבעולם, וכאילו רק אני על קיבה ריקה... וכמו שהתרגלתי - צעקה וכולם על שולחן הקידוש; אולם הפעם היה מורד אחד ושמו ארז! אני משכלל את הצעקה שלי ומקדיש אותה הפעם רק לארז, אולם הוא בשלו ומבקש בשיא השקט ארכת זמן "אבא, רק דקה; תן לי לגמור שנייה את זה..."

התקרבתי לראות את הדבר הזה שמחזיק בו ארז, השווה מרד של ממש! ועיני נפלו על התנ"ך שלו, כאשר עיניו נעוצות בפרק כג' של בראשית של תיעוד עסקת אברהם - עפרון...

- אז מה ארז, אתה בודק אם זכרונך לא בגד בך ואכן השתמשו רק בפועלים לתת ולקחת...?

- כן אבא, גם לי וגם לך מותר לטעות...

- נו, אז טעינו?

- כן! תתפלא לשמוע!

- והטעות...?

- כאן אבא! אתה אומר שהתורה "החליטה" ללכת רק על הפועלים התקניים של "לתת - לקחת", ולוותר על הפועלים "הקלים" החלופיים של "לקנות - למכור" יען אינם מבטאים את העומק הנכון של מוטיבי העיסקה... נכון?

- נכון. קלטת את הפרנציפ. עכשיו אפשר לקדש?

- אני חושב שיש כאן אי - דיוק - בלשון המעטה...

- רק לאחר האוכל ידידי...

אכלנו וקידשנו. הישר לאחר האוכל התלבש ארז על התנך שלו, ושקע בו... לאחר דקות:

- בבקשה אבא - מצביע על הסיפא של פרק כה' של בראשית:

כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן - השדה והוא עיף. ל ויאמר עשו אל - יעקב, הלעיטני נא מן - האדם האדם הזה - כי עיף אנכי; על - כן קרא - שמו אדום. לא ויאמר יעקב: מכרה כיום את - בכרתך לי. לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה - זה לי בכרה. לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את - בכרתו ליעקב. לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את - הבכרה. (בראשית, כה')

- תודה על הערתך ארז... כאן טמונה למעשה "אבחנת התורה" שדיברנו עליה... התורה עשתה שימוש גם בשני הפועלים "הקלים" במקרה הנכון ובמקום הנכון - במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך הנתינה והלקיחה שביטאו שני הפועלים החלופיים...

עשו לא חשב הרבה... גם לא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר... התורה ביקשה להדגיש לנו כי עשו מכר את הבכורה שלו - לא נתן... ואף יעקב השתמש בפועל "למכור" כאשר ביקש מעשו לוותר לו על הבכורה.

יעקב הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשו "לתת" את הבכורה, כלומר הוא לא יכל לצפות ממנו "לנתינה" בלב שלם ובנפש חפצה... הוא רק יכל לבקש ממנו למכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשו "הקלה" וידע כי עשו מסוגל לקיים אך עסקאות לאייט... עסקאות מהירות, קלות, מפתות... ואכן הוא פנה אליו בהתאם ובמדויק:

ויאמר יעקב: מכרה כיום את - בכרתך לי...

מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא יודע "למכור", אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע "לתת":

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים... הוא נתן לו בלב שלם.

לסיום, התורה לא "שכחה" לתת את דעתה על חלקו של עשו בעסקה... והיא בזה לו:

ויבז עשו את - הבכרה - וניתן במקביל לציין: וימכור עשו את - הבכרה... בזאת היא רמזה לנו, כי שני הפועלים "ויבז" ו "וימכור" - באותו הרובד פועלים.

בזאת סיימתי את תשובתי לארז, ולא שכחתי לצרף את הודאתי הכנה לפניו: "ללא אבחנתך הביקורתית לכאורה, לא הייתי מגיע אל התימוכין לאבחנת התורה בין שני זוגות המונחים... מגיע לך טפיחה על השכם, וגם זפטה על שאכלנו באיחור בגללך..."

כטווס נפוח בתקופת החיזור, התקרב ארז שוב לעברי ובידו ספר התנך הבעייתי שלו שממאן לסגור אותו...

- אבא, אני חושב שמצאתי עוד תימוכין לאבחנתך!

- כוונתך - לאבחנת התורה.

- כן לאבחנת התורה, בבקשה:

כו ויאמר יהודה אל - אחיו: מה - בצע כי נהרג את - אחינו, וכסינו את - דמו. כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל - תהי - בו, כי - אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו. כוח ויעברו אנשים מדינים סחרים, וימשכו ויעלו את - יוסף מן - הבור, וימכרו את - יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את - יוסף מצרימה. (בראשית, לז)

הם היו מפוקפקים, מעורערים, לא כל כך רצו "לתת" אותו... הוסיף ארז המנופח; ואם אני זוכר טוב, הם גם התחרטו אחר כך על "המכירה"... לכן דייקה התורה והשתמשה בפועל הנכון: וימכרו את - יוסף לישמעאלים... - לא נתנו אותו.

- וכל מילה מיותרת. תודה ארז.

עד כאן. וזה הזמן לחזור אל הסיפא של התמונה הרביעית, דרכה ביקש המחבר לענות על השאלה שהתעוררה, וזה הנוסח שלה:

איך התודעה האנושית מתחזקת את "שני המאורות" באופן שימשיכו להאיר כל הזמן מבלי להתמהמה או לעצור? והרי בלעדיהם גם הכוכבים יפסיקו לבצבץ מתוך השמים וגלגלי הזמן יעצרו מלכת, כי ללא עשייה אין תוקף לזמן - דבר שיוביל בהכרח לקריסת התודעה...

ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על - הארץ, ולמשל ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החשך. - זו תשובת המחבר.

בתשובה זו וכאמור, השתמש המחבר לראשונה בפועל "ויתן" שערכו הספרותי בתורה: "וימכור". החליף את הדבר באחר, המיר את הדבר, נתן את הדבר על מנת לקבל אחר במקומו.

ויתן אתם - את שני המאורות.

ויתן אתם אלהים ברקיע השמים - התודעה האנושית ראתה כל הזמן את מוטיב "השליטה" כדבר שילווה אותה בכל שלב וצעד, החל מהרגע הראשון כאשר חפנה את החופן הראשון שלה מערימת המידע, וביקשה למשול בכל חבילת המידע דרך גידור החבילה הזו; והינה עקב החופן הזה נוצר הרקיע ועימו נוצרו שני אזורים - עליון ותחתון. היא ראתה ברקיע שנוצר כסמל לשליטתה המתמדת בכל ערימת המידע, כי הרי חילקה באמצעות הרקיע את מלוא ערימת המידע לשני אזורים מוגדרים הנתונים לשליטתה המתמדת והמוחלטת; בכל רגע נתון יכולה לזהות רצף חוליות ולקטוף אותן מלמעלה - משמע להושיט את היד למעלה ולהוריד את החוליות למטה, אל המציאות. זו תמצית שליטתה המוחלטת בערימת המידע.

והינה הופיעה התמונה המורחבת הרביעית, וביצבצו מתוכה המאורות... ובעצם, נוכחה התודעה כי לא חופן של מידע הפקידה בשמים כי - אם מאורות! דהיינו וכאשר חפנה התודעה האנושית את החופן שלה מערימת המידע וזיהתה רצף של חוליות מידע, היא בנתה לה בעצם מאורות שימשיכו ויאירו לה את שני האזורים אשר ביקשה למשול בהם. רצף החוליות בעצמם - הם המאורות שימשיכו להאיר כל עוד והתודעה תמשיך לרצות את מאורם.

היה ותזהה עוד רצף של חוליות - אזי משמעות הדבר היא שיצטרפו לחגיגה עוד ועוד מאורות לצד המאורות הישנים שכבר נכנסו לפעולה, או אז האזור יתמלא בזרקורים שיאירו את השטח על שני אזוריו - כל עוד והתודעה תרצה במאורם.

אם כן, מילת המפתח היא "כל עוד והתודעה תרצה במאורם" - תרצה ימישכו להאיר, תרצה יפסיקו את מאורם והיא תקרוס. השאלה היא, מה היא הגדרת הפועל "תרצה"?

מחבר התורה הגדיר עבורינו במדויק את הפועל הזה: תרצה - משמע תתן; תחליף את מרכולתה; תמיר אותה בדבר אחר; תתן את הטובין של מרכולתה על מנת לקבל במקומם טובין אחרים.

מחבר התורה הקפיד להשמיע לי את ההגדרה המדוייקת - לא ההגדרה הקרובה גם לא הדומה...

תרצה - משמע תתן; תתן בלב שלם, תחליף את הסחורה בלב שלם ובנפש חפצה מבלי שמץ של היסוס... לכן הוא הקפיד לפסוח על הפועל "למכור" שנקשר למטבע עובר לסוחר, ולא תמיד הסוחר רוצה את אותו המטבע עבור מרכולתו; לפעמים הוא רוצה להחליף את מרכולתו דווקא באורז...

סיכומו של הדבר: התודעה זיהתה ברגע זה רצף של חוליות מידע, והינה זה עתה נולדה לנו שרשרת מידע חלקית בעלת חוליות רצופות שהצטרפה למציאות - אך עדיין לא הפכה למאור. רצון התודעה להחליף את השרשרת החלקית הזו שבידה במידע אחר - הוא זה שיהפוך אותה למאור.

משה רבינו כינה את הפועל שמגרה את הרצון הזה ב - "לפדות". התודעה מבקשת לפדות את המידע שבידה במידע אחר; היא מבקשת שהמידע שזיהתה בשרשרת הספציפית הזו - ישמש עבורה כמאור למידע אחר - משמע שתחליף את המידע הספציפי הזה ותקבל מידע אחר תמורתו. להמיר את המידע של הגלגל במידע אחר; לפדות את המידע. כך ראה משה רבינו את "הרצון" שיפעיל את מכונת החיים. מחבר התורה ראה את התודעה נותנת את המידע שבידה; גם מוכרת גם קונה... וכל עוד עסקת החילופין הו מתקיימת - המאור קיים על שני ערוציו: העליון והתחתון.

באופן הזה תיאר המחבר את מכונת החיים, ותוך כדי כך הפיג את החשש מעצירתה...

ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על - הארץ - אל חשש, היא לא תעצור... כל עוד והתודעה נעה בשבילי התמונה בתנועה סיבובית... כל עוד ומגיעה בתנועה סיבובית אל כל חלק בחילזון ומכל נקודה אשר עליו...

במילים יותר מפורטות לבעלי הזיכרון הקצר שבקירבנו - כל עוד ומתוך שרשרת המידע אשר זיהתה התודעה על הארץ, מייצרת את הכלים להמשך מסעה במרחב; כלים שיאירו לה את המרחב ואת הארץ כאחד.

ולמשל ביום ובלילה - אל חשש... היא לא תעצור כל עוד ושני המאורות מגוייסים לשאיפתה בלמשול בשני חלקי המידע, בתחתון ובעליון, ביום ובלילה... לשני המחוזות הללו אין סוף.

ולהבדיל בין האור ובין החשך - התודעה לא תעצור את מסעה לעולם... כל עוד ומרחב שליטתה התפשט עד לאין סוף - עד סוף העולם וכלל אף את גבולות האור והחושך; גבולות שהופיעו בתמונה המקורית ופני התודעה עוד יגיעו אליהם.

היום והלילה - מייצגים שני אזורי מידע מוגדרים בתוך המרחב הכולל. שני אזורים אלה מוכרים הם לתודעה מבעוד מועד: כל מה שמתחת לארץ וכל מה שמעל הארץ. כל מה שמתחת לגלגל, וכל מה שמעל לגלגל. אומנם אינני מכיר את פרטי הרשימה שמעל לגלגל כי עוד לא זיהיתי את החוליות שלהם, אבל יצרתי כבר את הזיקה אליהם, יש לי גישה לתוכן הדברים, יש לי מושג במה דברים אמורים...

בעוד גבולות האור והחושך הם גבולות היקום במלואו, בהם כלולים כל אזורי המידע שביקום, גם של הגלגל ושל הארץ ושל כל סוגי המידע. גם הכוכבים "הבלתי מזוהים" שקרא להם משה רבינו "שגר בהמה" - נמצאים בתוך הגבולות הללו. גבולות האור והחושך הם גבולותיה של ערימת המידע המלאה והשלמה, היא השרשרת בת מיקשה אחת אין - סופית, היא היא שרשרת האם האחת והרצופה.

ולהבדיל בין האור ובין החשך - התודעה לא תעצור את מסעה לעולם... כל עוד ופניה אל התמונה המקורית, היכן רקעה את ההבדל בין האור לבין החושך.

וירא אלהים כי - טוב. מתוך התמונה זו שהוגדלה בפעם הרביעית עבורי, ממנה צצו המאורות והמועדים והימים והבכורות והכוכבים ושגר הבהמה ופטר כל רחם... מתוך התמונה המורחבת הזאת "חשה" התודעה האנושית את תחושת החיים; כי היא פגשה את המידע ועמדה על מהותו: טוב הוא לה.

או אז...

ויהי - ערב - נוצר הערב; תכונת ההתכוננות שמעידה על השליטה המלאה נוצרה! התודעה התכוננה בערב לקטוף מהתמונה המקורית את מבוקשה.

ויהי - בקר - ובעקבותיו נוצר הבוקר; בפועל. היא קטפה את מה שהתכוננה לו בערב...

באופן הזה יצרה התודעה האנושית במרחבה את יחידת הזמן המלאה; את היום השלם המשקף את התמונה המלאה. זה היום שהוגדל והורחב עבורי בפעם המי יודע מה...