מהתבוננות ניתן לראות כי גיל בקיעת השיניים אצל ילדים מתחיל בגיל 5 במקום סביב גילאי 6-7. כך גם גיל ההתבגרות מקדים את זמנו והוא היום סביב גיל 12 (במקרה הטוב) במקום גיל 13-14. אפשר לראות שהשינויים הפיזים מקדימים, ויחד עם זאת הבגרות הפסיכולוגית של הילדים היא איטית יותר. התפתחות פיזית מואצת ולצידה התפתחות פסיכולוגית רוחית מואטת יוצרת פער. בעבר היו דורשים מנערים ונערות דרישות על פי גילם הפזיולוגי, כיום הדבר כמעט בלתי אפשרי שכן גילם הפזיולוגי אינו תואם את גילם הפסיכולוגי. כיום יש לדרוש דרישות ממתבגרים על פי התפתחותם האישית, על פי הצטמצמות הפער בין גילם הפיזי לגילם הפסיכולוגי, על פי בגרות אישית של אינדוודואל, עד כמה שהוא החליט לצמצם את הפער הזה. תהליך ההתבגרות בזמנינו הפך להיות יותר של מודעות עצמית מאשר של גדילה פיזית. בגרות אישית הפכה להיות עניין של החלטה להתבגר, ופחות הולמת עם הגדילה הפיזית של הגוף הפיזי. תהליך הבגרות הפך להיות תהליך של חופש, חופש פנימי מתהליך הגדילה הפיזית. הנער/ה פחות כבולים לגוף הפיזי שלהם ומכך אני מסיקה כי יש להם, יותר מבעבר, אפשרות רחבה יותר לפעול מתוך כוח פנימי אמיתי. נערים ונערות אלה זקוקים לדבר מה חדש במערך הלימודים שלהם בבית הספר; שינוי מאוריאנטציה חשיבתית לאוריאנטציה של הרצון. על הקוריקולום לשקף יותר ויותר את פעילות הרצון של התלמידים. התמונה שבה תלמידים מגיעים לביה"ס כדי ללמוד לחשוב משתנה לתמונה בה מגיעים לביה"ס כדי ללמוד לחשוב, להרגיש ולעבוד. אך מה הסיבה שנכון להתרכז בעבודה ועשייה, ברצון ולא רק בחשיבה? שטיינר מעניק את התשובה שכאשר אנו מחנכים את אדם הרצון אנו מעירים את אדם הראש והחשיבה. כשנחנך את הרצון היום נבסס ונייסד יסודות עמוקים ויציבים לעתיד, בה בעת אין לשכוח את החשיבה והרגש כאשר אנו מחנכים לרצון. עבודה עם הרצון היא עבודה רוחנית לא רק על החשיבה. ניתן לאמר כי עשיה או מעשה טוב מעניק לרוח האדם יותר מאשר מחשבה טובה. בתיכון ולדורף הבינו זאת ועברו למתודיקה של עשיה. יתכן ונכון יהיה להתחיל להכניס בעדינות ובאיטיות לשיעורים הראשיים יותר עשייה גם בגילאי 12-14 (חטיבת הביניים). נתחיל בשילוב של תקופת מגלי עולם עם משימות בר / בת מצווה הכוללות עשייה וגילוי בעולם, תחילה עניינים פשוטים כמו עשיית כביסה במכונת הכביסה או החלפת גלגל במכונית, ומאוחר יותר הפעלת הרצון על ידי התנדבות לעבודה בגן ילדים, בישול ארוחת ערב משפחתית וכו'*. על המחנך לחפש ולמצוא דרכים שונות להביא את תלמידיו המתבגרים להפעלת כוחות הרצון שלהם דרך עבודה. כל מורה יכול להגיע בקלות לרשימת הצעות ורעיונות לעבודה על הרצון, עם עדיפות לפעילויות בעלות טבע פנימי אמנותי, ילדים שונים ימצאו במשימות שונות דרך אמנותית פנימית שתבוא לידי ביטוי בתוכם. על המחנך לכוון אותם לכך, שכן עבודה ללא אלמנט אמנותי תגרום לתלמיד להיות עסוק ועייף אך לא תפעיל את כוחות הרצון שלו באופן עמוק. כאן עולה שאלה גדולה בנפשו של המחנך, כיצד אוכל לפנות אל הרצון של הנער / ה?

אל הרצון ניתן לפנות בשלוש דרכים: דרך החשיבה, דרך הרגש ודרך הרצון. בהדרכתו למורים הדגיש שטיינר את חשיבתם של שלושת הנתיבים הללו לנפשו של הילד.

בגיל ההתבגרות אי סדירות בשלושת נתיבי חינוך אלה באים לידי ביטוי באופנים שונים. ראשית דרך חיי החשיבה. חיי החשיבה בוקעים ועולים מתוך הגוף האסטרלי כשהוא נולד בגיל 12-14. היכן ניתן לראות את כוחו של הרצון עובד בחשיבה? בכל מקום בו רעיון עובר טרנספורמציה והופך לאידאל אפשר לחוות את התממשותו של הרצון בנער / ה. על פי שטינר כל רעיון שנכשל בהפיכתו לאידאל מחליש את נפש הנער / ה, לעומת זאת כל רעיון שהופך לאידיאל יוצר בנפש הנער/ה כוח חיים. כאשר כמחנכים איננו מעניקים לנער/ה אידיאלים, המקום בנפש בו האידיאלים תופשים את מקומם אינו נשאר ריק, חלל זה מתמלא ונמזגים לתוכו מבני חשיבה אחרים. שני מבני חשיבה אפשריים ומוכרים בגיל זה הם ציניות ופנטזיה. הציניות היא העדר אידיאליזם (והבעת אי אמון בטוב שבאדם ובעולם) והפנטזיה היא אידיאליזם מזוייף.

כיצד יוכל המחנך לחזק את האידיאלים בנערים והנערות? על ידי עבודה מדיטטיבית פנימית של המורה.

הרצון בא לידי ביטוי גם בחיי הרגש. הרצון בא לידי ביטוי ברגש דרך תרגול הדמיון האנושי. דמיון שהוא קוגניטיבי ולא דמיון המעודד חלימה בהקיץ או פנטזיות המושכות את הנער/ה לחלימה לא פעילה. יש לתרגל חיי רגש ודמיון ערים הקשורים לחיי המעשה בעולם. במידה ודמיון כזה חסר בחיי הרגש, אל החלל שלתוכו היה אמור להכנס הדמיון חודר במקומו אפתיה הנובעת ממחסור בדמיון. לחלל זה עשוי לחדור אלמנט נוסף בלתי רצוי: סמלים מתים של מציאות או חלקי מציאות. הנער/ה מבלבלים בין הדימוי של הדבר לבין המציאות של הדבר. הם חווים את הסמל של המציאות, את הנוצר במקום את היוצר. זוהי טעות מטראליסטית טרגית שבני אדם רבים בתקופתנו (לא רק בני נוער) נסחפים לתוכה.

כיצד יעורר המחנך את חיי הדמיון הנכונים בנפש תלמידיו? דרך עבודה עשירה באומנויות. עבודה זו מחזקת את חיי הרגש של התלמיד והמורה גם יחד. על המחנך לעבוד יחד עם תלמידיו עבודה אמנותית. כאשר מבקש המורה מתלמידיו לכתוב סיפור קצר או שיר עליו להכנס לספרה הפיזית שלהם, לשבת עימם, ולכתוב גם הוא יצירה משלו. כאשר מבקש המחנך מתלמידיו להקריא בכתה את יצירותיהם יהיה זה נכון, אחת לזמן מה, אם יקריא גם הוא מיצירותיו. במידה והמחנך עסוק בעניינים אחרים בשעה שהוא דורש מתלמידיו להפעיל את הדמיון הקוגנטיבי שלהם, כלומר את כוחות הרצון בחיי הנפש, שלא יתפלא אם התלמידים לא יהיו מסוגלים לעשות זאת או לא ירצו לעשות זאת. רק מתוך דוגמא אישית ומאמץ של המחנך לעבודה בחיי הרגש יהיו התלמידים מסוגלים לעבוד על הרצון בחיי הנפש שלהם.

דרך אחרונה של פניה אל הרצון בגיל ההתבגרות היא דרך הרצון עצמו. זוהי הדרך הברורה יותר, אך עם זאת לעיתים קרובות היא נשכחת. בכדי שתלמידי יפעילו את כוחות הרצון שלהם, עלי להפעיל כוחות אלה ראשית בתוכי. עניין זה קשור קשר ישיר למשאלה שהחינוך הבסיסי ביותר בביס ולדורף יהיה חינוכם של המחנכים את עצמם.

כח רצון מובהק הוא כוח ההתלהבות וההתפעמות. מחנך שרוצה להפעיל את כוחות הרצון ברצון של תלמידיו ימלא את עצמו בהתלהבות אמיתית, אלוהית ממש. במידה ולא יקבלו תלמידים בגיל ההתבגרות ממחנכם כוחות של התלהבות תחדור לחלל זה בנפשם אפתיה ברמת הרצון עצמו. ניתן לזהות נערים ונערות שהפכו אפתיים, הם מחפשים בדרך כלל בידור הכולל בעיקר ישיבה מול מסכים בשעה שהמבוגר האחראי חש חוסר אונים. מול חולשה זו ברצון והאפתיה של הנער/ה עומדות בקשות חוזרות ונשנות של המבוגר מהנער/ה לעשיה בעולם, אך לשווא. ישנם נערים ונערות שכוחות הרצון שלהם אינם מסוגלים לעמוד במהותה של האפתיה המבקשת חוסר מעש ולכן החלל הנוצר בתוכם שואב אליו מעשים מסוג אחר: אלימות קהת חושים, אלימות עליה אנו שומעים לעיתים קרובות באמצעי התקשורת. לאלימות זו נראה שאין סיבה: נער פוגש נער אחר ברחוב ופוצע או הורג אותו בהשתוללות אלימה קהת חושים.

כדי להצית את אש ההתלהבות וההתפעמות על המחנך להתאמן במסירות על דרכים פנימיות בהן הוא יוביל את תלמידיו המתבגרים למקום בו הם צרכים להיות בחיי הרצון שלהם. התמסרותו של המחנך יוצרת יציבות בחיי רצונו, הוא זקוק ליציבות זו בכדי לנווט ולבנות עבור תלמידיו מקומות של חסד ואהבה בין גלי התרדמת האפתית ולמולם גלי האפשרות לאלימות המטלטלים את הנער/ה במסע של גיל ההתבגרות.

שלושת כוחות הריפוי של המחנך הם: אידאליזם בחשיבה, דמיון ברגש והתלהבות והתפעמות ברצון. התלמיד, המחנך ובית הספר כולו מעוצבים דרכם.

*תודה לתמר חביב על הדרכתה הטובה בשנה הראשונה בה הייתי מחנכת.

נכתב בהשראת ובסיוע מאמרים של Douglas Gerwin.