ההעברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית - חלק 2.

מקומם של תהליכי ההעברה כנוכחים בהתנסות

לא ניתן לעקור מהשורש או להשמיד רגשות שעולים בטיפול. אסטרטגיה מסוג זה לרוב נכשלת ובמקום מעוררת את הפעולה ההפוכה (Spinelli, 1994 מתוך Spinelli, 2007). במידה והמטפל והקליינט לעולם לא יכלו להיות דבר אחר מאשר חלק אינטגראלי של מערכת היחסים דו כיוונית שהיא ייחודית ומורכבת, הדבר בכלל חסר משמעות להציע שצריך או אפשר להחזיק בעמדה שהיא ניטראלית (Cooper, 2003). המודעות לכך הינה חלק חיוני לטיפול והיא מצביע על הדרישה להבהרת הדינאמיקה שביחסים הטיפוליים. הדבר מדגיש את החשיבות שבהבנת אופני הקשר שבין שני האנשים השותפים למפגש (Van Deurzen & Kenward, 2005).

מכיוון שתפיסת האדם היא אישית ומעוותת, על המטפל לבחון ולהבהיר את דעותיו שלו כפי שאת אלו של הקליינט. חווייתו את הקשר, לעיתים תהיה מבוססת על התנסותו הקודמת, לעיתים על אירועים סמוכים או מצויים ולעיתים תבטא תגובה ישירה לדבר אותו עורר או חשף הקליינט (Van Deurzen & Kenward, 2005). מודעות זו הכרחית, מכיוון שזהו התחום בו יש למטפל את היכולת והכוח לשהות לפני שיגיב. זהו התחום בו הוא יצור אנוש ולא סתם אוסף של דחפים או צורות התנהגות. ללא המודעות למקום זה, תגובתו תהיה אוטומטית, מצומצמת וללא חופש בחירה והתמקדות פעולתו, תופנה כלפי צרכיו העצמיים ולא כלפי האדם שנמצא מולו (מיי, 1983).

הדרך של המטפל להתמודד עם הרגשות שעולים בטיפול, אינה על ידי הכחשתם, הפיכתם לדבר אחר או צמצומם לידי הגדרות כהעברה או העברה נגדית, אלא על ידי ההכרה בהם כנוכחים בהתנסותו ובמערכת היחסים עם הקליינט (Spinelli, 1994 מתוך Spinelli, 2007). במידה ולמשל הוא חש משיכה ארוטית כלפי המטופל, הוא חייב להתמודד בכנות עם רגשותיו. במידה ולא יעשה זאת, צרכיו יפורקו בדמיונו עם הקליינט. במידה ולא יקבל את הדרך הארוטית כאחת מדרכי ההתקשרות, הוא לא יאזין באופן מלא ויאבד את אחד האמצעים לשינוי בתרפיה (מיי, 1983).

למעשה, בפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית הדבר אותו המטפל מרגיש בתוכו, הינו אחד מהכלים הטובים ביותר בכדי לדעת מה מרגיש הקליינט (מיי, 1983). לכן, המטפל ישקול את חשיפת הדבר המתרחש ואת חקירת תגובתו הרגשית שלו, עם הקליינט. המחשבה היא, שכך יכול להתגלות דבר מה חשוב לגבי הקליינט, לגבי מערכת היחסים או לגבי דעתו הקדומה שלו ולכל אלו, ישנו צורך להתייחס. כמובן שדיון לגבי הדעה הקדומה אישית של המטפל יילקח אל המדריך או המנחה שלו (Van Deurzen & Kenward, 2005).

מתוך דברים אלו, עולה השאלה האם החשיפה העצמית מועילה או לא. התשובה היא שהדבר תלוי בדבר אותו המטפל מנסה לקדם או להשיג באמצעותה. במידה והחשיפה נשארת במסגרת מטרת הניסיון להביא למיקוד ולגלות את נטיותיו המרומזות של השקפת עולמו של הקליינט, כשזו משפיעה ומתחזקת את המשקעים והניתוקים (היעדר הפתיחות), זו ברת תוקף. בבחירה להכרה בדבר אשר נמצא וחשיפתו, המטפל יכול לראות ולחלץ היבטים רלוונטיים לגבי השקפת עולמו של הקליינט, שבמקרה ההפוך הוזנחו (Spinelli, 2007).

ההכרה בדבר המתרחש כחלק מהשייכות, גם מאפשרת למטפל להניח היבט מסוים זה של התנסותו במסגרת התנאים הנחווים בתרפיה (מיי, 1983). כשהמטפל כולל התנסויות אלו בהבהרה הנמשכת ועושה בהם שימוש בכדי לאתגר את השקפת עולמו של הקליינט הוא יכול להימנע מתחושות של הצפה, המומות או דיכאון שהיו יכולות לעלות במקרה ההפוך. הדבר דורש את שינוי תפיסת החוויה כבעייתית, לא רצויה או אסורה, לכיוון הפתיחות לממשיות. עמדה זו של קבלה הופכת את ההתנסות להולמת ולמועילה לתהליך הטיפולי (Spinelli, 2007).

המפגש האקזיסטנציאליסטי, מאפשר לקליינט לגלות את מגוון אפשרויותיו לחשיפה אל מול הדמויות עימן הוא נפגש בעולם. מטרתו הינה ליצור מרחב ניסיוני בו הקליינט יכול להתחיל להתנסות בקיום שהוא יותר פתוח (Boss, 1963 מתוך Cooper, 2003). יתרה מזאת, בניסיון לאמץ פתיחות כלפי אותו הדבר שבמקרה ההפוך הייתה הימנעות או התרחקות ממנו, המטפל יכול להמחיש את התיאוריה ובאופן זה להפוך לדוגמא חיה של להיות בקיום ובכך, לאפשר לקליינט להתנסות בכך או לפחות להחשיב זאת (Spinelli, 2007).

העברה והעברה נגדית מנקודת המבט הפסיכואנליטית

התהליכים העברתיים מתוך העמדה האינטר סובייקטיבית ההתייחסותית

כפי שהוצג מלפני, השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית מעצם היותה פנומנולוגית, מציגה ביקורת רבה כלפי יחסה של הגישה הפסיכואנליטית להתנסויות ההעברה וההעברה הנגדית. יחד עם זאת, חשוב לציין שביקורת זו אינה עומדת בקנה מידה אחד עם המשגתן ותפיסתן של הגישות העכשוויות בפסיכואנליזה, אלא מתאימה יותר לגישה הפסיכואנליטית הקלאסית של פסיכולוגיית האדם האחד ולתקופות המוקדמות של פסיכולוגיית שני האנשים.

הפסיכואנליזה הקלאסית, הבינה את יחסי ההעברה כהשלכה או העתקה של רגשות הקשורים למערכות היחסים המוקדמות שלנו אל ההתנסויות במערכות היחסים בהווה והיא מיקדה את הטיפול על בחינת השפעת עברו של הקליינט על מערכות יחסיו הבין אישיות בהווה (Marcus, 2002). זאת, אגב ההנחה שהמטפל יכול להחזיק נקודת מבט ניטראלית וההקפדה, לא להדגיש מידי או בכלל את תרומתו האפשרית של המטפל לאינטראקציה הבין אישית (מיטשל ובלאק, 2006). גישה זו סותרת במהותה את העקרונות הבסיסיים של השייכות וניתן להבין את הביקורת שהופנתה כלפיה.

בשלב מאוחר יותר, התהליכים העברתיים הובנו במונחים של קשר בין אישי וההתנסות עצמה עברה למרכז ההתמקדות של הטיפול ולא הפרשנות שלה (Summers, 2002). תפיסת התהליכים העברתיים התרחבה מעבר להשלכה של עברו של הקליינט על המטפל, לכלול גם את תרומתו של המטפל וגם את הדבר החדש אותו יוצר הקליינט עימו (מיטשל ובלאק, 2006), ההתבוננות על מערכות היחסים הופנתה מהעולם הפנימי, אל השפעותיה על הסביבה והתהליכים העברתיים הובנו ככאלו שיש להם נגיעה ישירה לתהליך הטיפולי (פרלוב, 2009). אולם יחד עם זאת, גם בשלב זה הביקורת האקזיסטנציאליסטית עדיין הייתה הולמת.

אמנם, תקופה זו שיקפה את ההבנה של האדם במונחים שהם בין אישיים, אולם היא עדיין דמתה לקודמתה מבחינה זו שהיא הציעה שהמטפל יכול לשמור את חווייתו הסובייקטיבית מלזהם את ההעברה של הקליינט (פרלוב, 2009). נקודת מבט זו משתנה בפסיכואנליזה ההתייחסותית. התייחסותה לתהליכים העברתיים אינם עוד כאל רגשות המועתקים מדמויות עבר אל המטפל, הקליינט או הסיטואציה האנליטית ולא עוד, כאל מצב בו רגשותיו המודחקים של הקליינט מושלכים אל מטפל שהופך לכלי הכלה להיבטים המנותקים של התנסותו של הקליינט. הם מומשגים כמטריקס של העברה והעברה נגדית, כאמת המשקפת את השייכות ואת ההתרחשות של הכאן ועכשיו של הרגע ושהיא שייכת גם לקליינט וגם למטפל באופן שהוא בלתי נמנע (Orfanos, 2002)

הפסיכואנליזה ההתייחסותית, מבינה את המפגש הטיפולי ואת יחסי ההעברה במונחים של הדדיות ואינטר סובייקטיביות. היא מבינה את מערכת היחסים ככזו בה נמצאים שני סובייקטים ולא רק סובייקט אחד, שהוא הקליינט והאובייקט שלו, שהוא המטפל (פרלוב, 2009). התהליכים העברתיים נתפסים כתוצאה למפגש ביניהם. הם מובנים כתורמים באופן בלתי נמנע והדדי להתפתחות התהליך הטיפולי, בו מטשטש הגבול בין ההעברה להעברה הנגדית לטובת המרחב שנוצר (מיטשל ובלאק, 2006). בני האדם נתפסים כבלתי נפרדים מהשדה הבין אישי וההתמקדות באינדיבידואל מבלי לקחת בחשבון את מערכות היחסים של ההווה, בנוסף לעבר, נחשבת כמוטעית (Orfanos, 2002).

ההתמקדות בטיפול מופנית לכאן ועכשיו של האינטראקציה והבנת המתרחש בשדה הבין אישי הנוכחי, מותנית בכך שהמטפל יקבל תחושה ברורה של הקליינט. השלכות הקליינט, מובנות ככאלו שאינן נקלטות בנפרד מהחרדות, הכמיהות והקונפליקטים של המטפל, אלא דרכם והשתתפותו של המטפל בתהליך הטיפולי מובנת כבלתי נמנעת (מיטשל ובלאק, 2006). מנקודת מבט זו, תהליכים העברתיים נתפסים כמערבים את סובייקטיביות המטפל בתהליך של יצירה הדדית עם הקליינט. זהו תהליך דיאלקטי, בו שני הצדדים יוצרים, מידעים, משמרים ושוללים את האחר (Orfanos, 2002).

למרות שהמטפל והקליינט נתפסים כמשתתפים, כמווסתים וכמשפיעים אחד על השני בתהליך האנליטי, מודגשת החשיבות של להחזיק במתח שבין ההתייחסות לאחר כאובייקט לבין ההתייחסות לאחר כסובייקט נפרד. ההכרה הדדית מובנת כהיבט מהותי בהתפתחות העצמי (Orfanos, 2002). יתרה מזאת, החשיבות לכך שהמטפל ישמור על תחושת הסובייקטיביות שלו עצמו ושהקליינט יבוא במגע עימה מודגשת (פרלוב, 2009). הפסיכואנליזה, הופכת לזירה בה נאבקים שני אנשים בכדי לארגן ולהעניק משמעות לחייו הרגשיים של הקליינט והמטפל נשאב פנימה באופן בלתי נמנע ואם זאת, מועיל. הוא נאבק בדינאמיקות דומות לאלו של הקליינט והוא נטוע בתהליך ומשום כך, הוא יכול להזדהות עם השלכות אלו לצורך הבנת הקליינט (מיטשל ובלאק, 2006).

ההכרה שאנו נחדרים רגשית על ידי האחר ובו זמנית חודרים אליו, מתגלית בהבנה שאין טעם לחשוב על האקלים הרגשי שבין שני אנשים במונחים של גורם ומגיב נפרדים, אלא יש להתרכז באופן בו נפרשת האינטראקציה ויוצרת איכות ייחודית המאפיינת את שני הנוכחים (מיטשל ובלאק, 2006). המשמעות לכך שהאדם כבר אינו יכול להיחשב כיחידה נפרדת, הינה שהגישה של המטפל למניעים שלו עצמו אינה מלאה ומכיוון שכך הוא אינו יכול לדעת באופן מוחלט מה הדבר הטוב לקליינט. לכן, הוא מחויב לקחת את תפיסתו העצמית את הקליינט בחשבון וכמו כן, להבין את תפיסת הקליינט את הסובייקטיביות שלו, של המטפל (Orfanos, 2002).

האינטראקציה שנוצרת, יכולה לקחת את המטפל למקומות קשים ולשקף לו דמויות שהוא אינו רוצה להכיר בהם כשלו. אולם, מכיוון שהדבר מתרחש ממילא והתכנים העולים אינם בשליטתו של המטפל, מודגש הצורך לאפשר לדבר לקרות, להתבונן בו ולאפשר גם לקליינט להתייחס לכך (פרלוב, 2009). הדרישה מהמטפל היא למחויבות ותגובתיות כנה ולשימוש בעימותים אוטנטיים וגילויי לב. הדרישה היא גם מהמטפל וגם מהקליינט לבחון כיצד ומדוע הם בקונפליקט ולתת משא ומתן בקשר לקונפליקט באופן הטוב ביותר שהם יכולים (Orfanos, 2002).

העמדה האינטר סובייקטיבית של הפסיכואנליזה ההתייחסותית הופכת את מערכת היחסים לדומיננטית מבחינת ערכה לתראפיה והיא מציבה אותה במרכז המוטיבציה לטיפול ולפסיכופתולוגיה. משמעותה היא, שמלבד לסובייקטיביות הקליינט, גם סובייקטיביות המטפל והתערבותו האישית נלקחים בחשבון. הכל נמצא תחת התחשבות בוחנת, כשהדבר כולל גם את הסיבוכים הנוצרים (Orfanos, 2002). הבנה זו דורשת מהמטפל להיות פתוח יותר לכל תגובותיו הרגשיות והאישיות. הגבול שבין אישיותו המקצועית ובין כלל אישיותו הסובייקטיבית נהיה מעורפל והקליינט, מוזמן לפגוש אותו באמת, עם כל האמת הרגשית הגלומה במפגש זה (פרלוב, 2009).

סיכום ודיון

נקודת המוצא של הגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית להבנת המפגש הטיפולי, הינה בהבנת הקיום מנקודת המבט של השייכות. הכוונה בשייכות, הינה שהנפרדות והניטראליות אינם אפשריים ושתמיד ישנה מעורבות ואינטראקציה שהיא בלתי נמנעת עם כל אשר קיים. כלומר, שהסובייקטיביות אינה מתרחשת בנפרד מהמפגש. המפגש עצמו, ללא קשר לתוכן המקצועי שבו, מעורר ומשפיע בדרכים רבות ובאופן בלתי נמנע. להבנה זו השלכה מהותית על אופן ההבנה והיישום של הקשר הבין אישי במפגש הטיפולי. הגישה רואה את הצורך לגשת אל האחר מנקודת המבט המשותפת והיא מתמקדת בהבנת המשמעויות והאפשרויות ההדדיות המתגלות במפגש.

בנוסף, הגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית מכירה בכך שלעולם לא נוכל להבין את האדם שמולנו באופן מלא על ידי המשגה תיאורטית. לכן, במפגש הטיפולי ישנו ניסיון להימנעות מאבחון מדויק ומפרשנות המסתמכת על הנחות וקביעות שהם ידועות מראש. המטרה אינה להסביר את המתרחש, אלא לאפשר מרחב של התנסות ולהבהיר את כל אשר נחשף בו. המטפל, נמנע מהצגת מערכות של עקרונות ובמקום, הוא מכוון לחקירה של המיידיות בא מתרחשות ההתנסויות בכאן ועכשיו. היבט זה, יחד עם הבנת המפגש מנקודת המבט של השייכות, משליך להבנה שישנו צורך למטפל לרתום את כל מכלול אישיותו שגבולותיה מתפרשים בהכרח מעבר להכשרתו המקצועית.

התהליך הטיפולי מתואר ככזה בו נוכחותו המלאה של המטפל היא הכרחית ואינטנסיבית. הוא נכנס לקשר כאדם שנכנס לקשר אישי והוא שוקע לעולמו של הקליינט כשהוא משתתף בתהליך באופן המלא ביותר לו הוא מסוגל. הוא צולל לתוך הקשר, מאפשר לקליינט לבחון את עצמו ועוזר לו לתרגם להבנה קונקרטית את גישתו ותחושותיו והשלכותיהם. יחד עם זאת, הוא נזהר שלא לאבד את עצמו לתוך תפיסת המציאות של האחר והוא מעגן את נקודת מבטו האישית, בכדי להבטיח שיוכל לחזור אליה.

התהליכים העברתיים מתוארים כהתנסויות בלתי נמנעות המבטאות את השייכות והבין יחסיות ושהן משקפות את הפתיחות והסגירות של המטפל והקליינט בכאן ועכשיו של המפגש הטיפולי. מודגש, שלא ניתן להימנע מההדדיות שבמפגש, שההימנעות מהרגשות שעולים בטיפול היא בלתי אפשרית ושהדבר מצביע על הצורך להבהרת היחסים. מצוין שבכדי להתמודד עם הרגשות, ישנו צורך להכיר בהם כנוכחים ואמיתיים במסגרת התנאים הנחווים בערכת היחסים בתרפיה. הכרה בהם מאפשרת לקבלם כהתנסות הולמת ומועילה והדבר משקף מודל לדרכי קיום של היענות ופתיחות לעולם.

השקפת עולם זו, מציגה ביקורת כלפי התייחסותה של הגישה הפסיכואנליטית לתהליכים העברתיים. היא מציגה טענות כגון שההתייחסות למטפל כבעל יכולת להיות ניטראלי סותרת את השייכות הבלתי נמנעת שבקיום האדם, שפרשנות התנסויות אלו כהעברה מאפשרת את התנערותו של המטפל מהשפעתו הממשית וההתמקדות בעבר, מזניחה את המתרחש בהווה באמת, מונעת קשב אמיתי וממעיטה בערכה של הסיטואציה, או שמלבד לכך שהערכים המוסברים מסתירים את הדבר שמתרחש באותו הרגע כשלעצמו ואת קישרו האפשרי להשקפת עולמו של הקליינט, אלא שגם שהכפייה שבהגדרות תהליכי ההעברה מונעות את הניסיון להישאר עם אותו הדבר שמראה את עצמו.

אמנם, בתקופות שונות של הזרם הפסיכואנליטי, התהליכים העברתיים תוארו כהשלכה של רגשות מדמויות משמעותיות בעבר כלפי דמויות בהווה, ההתמקדות הייתה בפרשנות העבר על מערכות היחסים בהווה והדעה שרווחה, הייתה שלמטפל ישנה היכולת לניטראליות במערכת היחסים ותרומתו לאינטראקציה לא הודגשה. ובתקופות אחרות, למרות שהקשר הובן במונחים בין אישיים ותהליכי ההעברה הורחבו בכדי לכלול את תרומתו של המטפל למפגש, המטפל עדיין נתפס כבעל יכולת להכיל היבטים מתוך התנסותו של הקליינט באופן שהוא מנותק ושהוא אינו מעורב בהעברה של הקליינט. עם זאת, נראה שביקורת זו אינה בהלימה עם גישות עכשוויות בפסיכואנליזה.

הגישה הפסיכואנליטית ההתייחסותית מבינה באופן דומה לפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית את התהליכים העברתיים במונחים של הדדיות ואינטר סובייקטיביות. כאמת המשקפת את השייכות ואת ההתרחשות של הכאן ועכשיו של הרגע ושהיא שייכת גם לקליינט וגם למטפל באופן שהוא בלתי נמנע ושבו, נמצאת תרומתם של שניהם לתהליך הטיפולי. שתי הגישות רואות את המפגש הטיפולי כשדה בו נמצאים גם הקליינט וגם המטפל ושבו, נמצאת התרומה של שניהם. מכיוון שכך, מופנית ההתמקדות בשתי הגישות לכאן ועכשיו המשקף את הנוכחות האמיתית של האינטראקציה.

בשתי הגישות, התהליכים העברתיים נתפסים כמערבים את סובייקטיביות המטפל ואת השתתפותו הבלתי נמנעת בתהליך הטיפולי. ישנה הדגשה על החשיבות שבשמירת תחושת הסובייקטיביות והחזקת המתח שבין תפיסת העצמי לאחר, של החשיבות שבהשתתפות המטפל בתהליך שנוצר ובצורך של המטפל לבחון את עצמו בנוסף לקליינט. הן מכירות בכך שלמרות שלעיתים המטפל יכול לחוות את עצמו, או את הקשר, באופן קשה, ישנו הצורך לאפשר לדברים לקרות ולהכיר בכל ההתנסויות כנוכחות במערכת היחסים.

בשתיהן נאמר שהגבול בין ההעברה להעברה הנגדית מטשטש לטובת המרחב שנוצר בין הקליינט למטפל והן מדגישות את הצורך שהקליינט יבוא במגע עם מכלול אישיותו של המטפל. מבחינת שתי הגישות על המטפל להשתתף באופן מלא, חי ואקטיבי בעולמו של הקליינט. הדרישה מהמטפל היא להיות כן ואוטנטי. הוא נדרש להיות פתוח לתגובותיו הרגשיות והאישיות ולשקף פתיחות זו למערכת היחסים. זהו מפגש בא נעשה הניסיון לראות את האחר כשותף בין ייחוסי ולא מנקודת המבט בא האחר נחווה כנפרד. יחסי העברה מובנים כהתנסויות הנמצאות בתלות של גומלין והדדיות ושהן מעוצבות גם על ידי המטפל וגם על ידי הקליינט. ההעברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית - חלק 4