כבוד. הערכה עצמית. מי שמחפש כבוד הוא מסכן בדיוק כמו אדם עני שמחפש נדבות, כי שניהם תלויים באנשים. מי שחשוב לו מה שאנשים חושבים ואמרים עליו הוא די מסכן, כי הדימוי העצמי שלו קשור לצורה שבה אנשים תופסים אותו, הוא בעצם אדם שנזקק לבריות, בדיוק כמו אותו עני שמבקש נדבות מאנשים.

האמת היא שמצבו גרוע בהרבה יותר מאשר אותו עני, כי אותו עני צריך את הבריות בשביל גופו ולא בשביל נפשו. אותו עני חסר לו ממון שאותו הוא מבקש מאנשים אך נפשו יכולה להיות שלמה, לעומת זאת מי שמחפש כבוד, מלבד זה שחיפוש כבוד נובע מחוסר היגיון, מלבד זה אותו אדם חסר בנפשו ותלוי בנפשו באנשים אחרים. כי תכונת ההזדקקות לכבוד, כמוה כתכונת הקבצנות.

עליך כאדם להיות בעל הערכה עצמית שאינה תלויה באחרים. עליך להעריך את עצמך ביחס לקנה מידה שאתה מציב לעצמך בלי שום קשר למה אחרים חושבים עליך. המחויבות שלך היא אך ורק כלפי עצמך. אחרי שאתה מת אתה נקבר לבד, בלי שותפים. בסופו של התהליך כדאי לך לתת דין וחשבון לעצמך האם היית טוב ושלם עם עצמך ביחס לפוטנציאל של עצמך בלי שום קשר למה אחרים חשבו או אמרו עליך.

אם אתה שלם עם עצמך מה זה בכלל משנה מה אחרים חושבים עליך. אדרבה להם יש בעיה עם עצמם. אם הם מוטרדים מכך שמישהו אחר חושב שונה מהם או מכך שלא מפריע לך מה הם חושבים עליך, צריך רק לרחם עליהם על כך שהם כל כך מסכנים שמטריד אותם שאתה לא מוטרד מהם. חכמים ומאושרים הם בטוח לא.

אתה אל תהיה כמוהם. אתה תבדוק את עצמך ביחס לקנה מידה שלך, אם אתה חושב שאתה יכול להשתפר עשה זאת, אם אתה חושב שאתה יכול להיות טוב יותר תעשה את זה בשביל עצמך בלי שום קשר לאחרים. אבל שההערכה העצמית שלך תפגע בגלל אנשים אחרים, מה פתאום? הדימוי העצמי שלך צריך להיות בגלל ההכרה שלך את עצמך בלבד.

זה כמובן לא אומר שאתה צריך לאבד את חוש הביקורת שלך ולהתעלם לחלוטין מביקורת אמיתית שמעבירים עליך, אדרבה כדאי לך ללמוד לקבל את האמת ממי שאמרה. לא משנה מי אמר לך הערה, אם היא נכונה קבל אותה. לא משנה איך העבירו עליך ביקורת, לא משנה למה התכוון אותו אחד שהעביר עליך את הביקורת, לא משנה כלום. אם הביקורת נכונה קבל אותה ואל תושפע בשום צורה מהצורה שבה היא נאמרה או כל כיו"ב. אך מצד שני כנ"ל אם הביקורת לא נכונה, אז מה אכפת לך מה חושבים עליך. תעריך את עצמך ביחס לקנה מידה שלך.

אך מניין נובע העניין זה שהאדם חשוב לו מה יגידו עליו? העניין הזה נובע מחוסר הבטחון העצמי של האנשים שנמצאים בסביבה של האדם בעצמם, שמערער גם את הביטחון העצמי של האדם ביחס לעצמו. למה הכוונה? הכוונה היא כי באמת הדבר הטוב ביותר שיכול לעשות האדם עבור עצמו, הוא לאהוב את עצמו מבפנים.

דהיינו שהאהבה עצמית של האדם לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים אלא אך ורק בעצמו ובנפשו. אך מה קורה כאשר האדם מחמת חוסר ישוב הדעת לא אוהב את עצמו מספיק מבפנים?

במקרה כזה הוא צריך להתחיל לקבל תשומת לב והערכה מבחוץ. ואז מה הוא עושה? ואז הוא מתחיל לבדוק במה הוא טוב יותר חיצונית מאשר אנשים אחרים, כגון לדוגמא יש לו רכב חדש יותר מאשר לשכן שלו. ואז מה הוא עושה? ואז הוא מתחיל ללכת ברחוב (כמשל לכל דרך אחרת) ולנסות למשוך תשומת לב בגלל הרכב החדש שיש לו.

דהיינו הוא מנסה לגרום לכך שיאהבו אותו, בגלל הרכב החדש שיש לו.

ז"א הוא מנסה לייצר אהבה פנימית שלו לעצמו, דרך הסביבה החיצונית, בעקבות דברים חיצוניים שיש לו, במקום לנסות לעשות את זה מבפנים, על ידי התבוננות ויצירת שמחה פנימית וכולי.

והפעולה הזאת שבה אדם מנסה לגרום לאחרים לאהוב אותו בגלל דברים חיצוניים, דהיינו בעצם חיפוש כבוד שהוא הרי תועלת חיצונית ולא פנימית, הדבר הזה גורם לתת מודע של האנשים שסביבו להתחיל לחשוב כאילו זה באמת חשוב החיצוני יותר מהפנימי, כי הרי יש כאן מישהו שנראה חכם וכולי, שאומר שצריך לכבד ולהעריך אותו בגלל משהו חיצוני. ואז הדבר הזה לאט לאט מחלחל לתת הכרה של הסביבה וגורם לאנשים להאמין כאילו באמת הסיבה שבגללה האדם צריך להעריך את עצמו היא חיצונית.

ואז כמובן התופעה מתפשטת, דהיינו יותר ויותר אנשים מתחילים להעביר את מוקד היצירה של האהבה העצמית מבפנים לבחוץ.

דהיינו במקום שכאשר חסר לאדם מצב רוח, במקום שהוא ילך לקרוא איזה ספר / לעשות חשבון נפש ולהירגע, כי באמת הכל בסדר, במקום זה האדם מתחיל להתרגל לכך שכאשר הוא מרגיש חוסר מצב רוח, אז הדרך הזולה והמהירה ביותר להשיג את זה היא על ידי זה שהוא יקנה איזה משהו חדש לעצמו (שופינג), ודרך זה הוא בצורה מהירה יעשה מניפולציה על התת מודע שלו, דהיינו הוא יגרום לתת מודע שלו לחשוב שהכל בסדר על ידי פעולה חיצונית במקום פנימית.

ועל כל זה נוסיף את חלקן של הפרסומות שהאדם רואה סביבו כל היום. שכל מטרתן של רוב ככל הפרסומות שיש סביבו של האדם היא אחת, והיא לקחת את הנפש של האדם ולהכניס אותה לתוך בית כלא. הדבר דומה לאדם שמבקשים ממנו להיכנס מרצונו לבית כלא ולאיזה צינוק קטן, כי הצינוק הזה נראה מאוד נחמד, והוא מסכים מרצונו החופשי להיכנס לבית הכלא. ולמה בית כלא?

כי באמת ה"תועלת" הגדולה ביותר שנותנות הפרסומות לאדם, היא בכך שהוא מתחיל להיות תלוי רגשית בכל מיני דברים. האדם יושב בביתו והחיים שלו טובים. אבל מה פתאום שהם יהיו טובים אם אפשר לעשות אותם לפחות טובים?! ואז מה עושים? ואז במקום שהאדם יחפש מה יש לי ושאני יכול להיות שמח ממנו, מה שכחתי שיש לי (בריאות / משפחה וכולי) ואני לא נהנה ממנו ולא מעריך אותו מספיק, במקום זה האדם הולך לבדוק מה "חסר" לו ומה הוא "צריך" ובכלל "חייב" שיהיה לו.

כי הרי מהי החוויה שיש לאדם בסוף מקבץ פרסומות, האם הפרסומות יוצרות אצל האדם את תחושת ה"יש" ואת תחושת השמחה, או שמא הן יוצרות אצל האדם את תחושת ה"אין" ואת תחושת החסר? והתשובה כמובן ברורה. מטרתן של רוב ככל הפרסומות היא לגרום לך להיות פחות מאושר ממה שיש לך כרגע ולגרום לך להאמין שאם רק תקנה... ורק יהיה לך... החיים יהיו טובים יותר, מבחוץ כמובן! לא שאתה תאהב את עצמך יותר מבפנים, אלא שהשכנים שלך יעריכו אותך יותר, כי לך יש ולהם אין. או לחלופין, איך בכלל אתה מעיז שלא יהיה לך משהו שיש לשכנים שלך. אתה חייב שיהיה את זה גם לך!

ומפה לשם ומשם לפה, כל הדברים האלו שהם כמובן הסביבה והתקשורת שבהן האדם מוקף, כל הדברים האלו גורמים לו לאדם להתחיל לחפש כבוד.

דהיינו הם עוזרים לאדם לשכוח להיות מסוגל לאהוב את עצמו כפי שהוא, כי הרי הם כל הזמן מספרים לך שרק אם יהיה לך, רק אז תוכל באמת ליהנות מהחיים.

וכל הדברים האלו מטשטשים את דעתו של האדם והופכים אותו מאדם חופשי, לאדם ששבוי תחת ידם של כל מיני מפרסמים למיניהם. האדם פשוט נהיה שפוט של הפרסומות, חייו אינם חיים, הוא מרגיש שהוא חייב שתהיה לו כל שטות חדשה שקיימת. בקיצור האדם הפך מאדם חופשי בדעתו לאדם שבוי ואומלל, כל אחד כפי הרמה שבה הוא שקוע במה שחסר לו ובמה שיש לאחרים.

אז מה בעצם עושים? כיצד יכול האדם להתגבר על המבול השוטף שיש לו על התת מודע שלו? תשובה: באמצעות השכל של האדם הוא יכול להתגבר על הכל. כי העיקר שיכול להציל את האדם ממה שקורה סביבו והדבר היחיד שיכול באמת להפוך את חייו של האדם לטובים יותר הוא השכל שלו. ואפילו טיפה אחת מהשכל שיש לאדם, אפילו הנקודה הקטנה ביותר של השכל, יכולה לעמוד מול כל העולם כולו!

ומי שרוצה להתחיל לאהוב את עצמו יותר, עליו לעשות חשבון נפש ולהשתדל בכל כוחו לפעול מתוך ישוב הדעת ולא מתוך הרגל. כי ההרגל הוא אם כל חטאת, דהיינו שהאדם אינו חושב אלא פועל מתוך שינה תודעתית בהקיץ. והעיקר הוא שהאדם יישב את עצמו ויחשוב בצורה שכלית והגיונית מהי התכלית והמטרה של כל מה שהוא עושה / חושב / רוצה וכולי.

ואז ברגע שהאדם באמת יהיה בישוב הדעת אמיתי, אז הוא יקלוט שכל הכבוד הוא דמיון אחד גדול, כי באמת הכבוד החיצוני לאדם אינו מעלה ואינו מוריד כחוט השערה ואינו נותן לאדם מאומה ושום תועלת אמיתית. וברגע שהאדם יבין את זה, אז הוא יתחיל להיות תלוי רגשית רק בעצמו ולא במה שקורה סביבו. ואז החיים שלו יהיו טובים יותר. זכור, לעולם אל תהיה מסכן ותחפש כבוד של אנשים אחרים, לא ממש כדאי שהנפש וההערכה עצמית העצמית שלך יהיו תלויים באחרים. בהצלחה.

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

הזדקקות לכבוד מאנשים = עני שנצרך לבריות

"וְעִקַּר הָאֱמֶת הוּא, כְּשֶׁאֵין הָאָדָם נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת... וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵין נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כִּי מִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד, אוֹ בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה שֶׁל כָּבוֹד וַחֲשִׁיבוּת וְכַיּוֹצֵא נִמְצָא שֶׁהוּא נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָבוֹד וַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם"

ככל שיש פחות שכל, כך צריך יותר כבוד

"כָּל מִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לַחֲלק לוֹ כָּבוֹד בְּיוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶּׁשִּׂכְלוֹ יוֹתֵר קָטָן, הוּא יוֹתֵר חָפֵץ בְּכָבוֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁהַילדים מַקְפִּידִין מְאד עַל כְּבוֹדָם, וְרוֹצִים מְאד אֶת הַכָּבוֹד, וְזֶה מֵחֲמַת, שֶׁדַּעְתָּן קַלָּה וּקְטַנָּה מְאד"

כבוד חיצוני הוא חסר משמעות. וממילא מי שרוצה אותו הוא טיפש.

"מִי שֶׁרוֹצֶה כָּבוֹד הוּא שׁוֹטֶה"

"מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים [מהשלמות והאושר]..., הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי [יזכה להיות מאושר]... "

על ידי שימוש בשכל, אפילו במעט שכל, ניתן להתגבר על הכל

"הַשֵּׂכֶל שֶׁל הָאָדָם יָכוֹל לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הַתַּאֲווֹת... כִּי יֵשׁ לְכָל אֶחָד חָכְמָה בְּכחַ, רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיאָם מִכּחַ אֶל הַפּעַל. וּבָזֶה הַשֵּׂכֶל לְבַד שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד בְּכחַ חָכְמָתוֹ דְּהַיְנוּ מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵעֶצֶם בְּרִיאָתוֹ... בְּכחַ חָכְמָתוֹ לְבַד יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד כְּנֶגֶד הַתַּאֲווֹת.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁכְּבָר... עָבַר מַה שֶּׁעָבַר, וְנִפְגַּם שִׂכְלוֹ וְנִתְבַּלְבֵּל וְנִתְמַעֵט, אַף עַל פִּי כֵן בִּמְעַט מְעַט שֵׂכֶל הַנִּשְׁאָר יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד. וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת מִן הַשֵּׂכֶל יְכוֹלָה לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם הַתַּאֲווֹת"