בכל פעם אני נדהם מחדש עד כמה שהחיים הם האוניברסיטה המתקדמת והמשוכללת ביותר בעולם. מעבר לעובדה שמדובר באוניברסיטה המונה את המספר הגדול ביותר של סטודנטים, לפעמים זה נראה כי החיים נותנים לכל אדם בכל העולם בדיוק (אבל בדיוק!) את השיעור שהוא צריך לקבל, בדיוק מתי שהוא צריך לקבלו, ובכל דרך אפשרית שזמינה באותו הרגע. הבעיה היא שבחיים, כמו בכל אוניברסיטה, יש מי שבא ללמוד ויש מי שבא כי כולם באים, כלומר האחריות על למידת השיעור תמיד חלה על התלמיד. נסתרות הן דרכי החיים להעביר לנו את השיעורים שאנחנו צריכים לקבל. האם אתם מזהים את השיעורים שהחיים נותנים לכם? האם אתם מזהים את המורים? האם אתם באמת לומדים? והאם אתם מכינים את שיעורי הבית שהחיים נותנים?

מדובר באוניברסיטה הגדולה בעולם, היא מונה את המספר הגדול ביותר של סטודנטים, את הכמות הגדולה ביותר של מורים, היא מעבירה שיעורים בכל הרמות של ההתפתחות האנושית ו"תופרת" תוכנית לימוד ייחודית ומותאמת לכל אדם בעולם. היא מאפשרת לכל אדם ללמוד לפי הקצב שלו ולפי סגנון הלמידה הדומיננטי שלו, כמו גם לפי החושים המפותחים ביותר שלו. זה שאוהב לראות את הדברים, יזכה לראות את השיעור שהוא צריך לקבל. זה שאוהב לשמוע את הדברים, יזכה לשמוע את השיעור שהוא צריך לקבל (אך האחריות להקשיב היא בידו)..., זה שאוהב להרגיש ולחוש את הדברים, יזכה לגעת בהם ולחוש אותם. וזה שאינו אוהב ללמוד ואינו מבין שלמידה היא תכלית החיים, יזכה להישאר כיתה.

בחיים האלה, כל מורה הוא גם תלמיד וכל תלמיד הוא גם מורה וכולם תלמידים של הטבע שהוא אחד המורים הגדולים והמוערכים באוניברסיטה הזו. כל אדם מצויד במסרים שהוא צריך להעביר למישהו וכן כל אדם צריך להיות פתוח ועירני למסרים שהוא צריך לקבל ממישהו. כל האירועים, המקרים והנסיבות אשר מתרחשים בחיים שלנו, הם דרכו של אלוהים להראות לנו שהלמידה האפקטיבית ביותר היא הלמידה היישומית. זה כלל לא אומר שאין באוניברסיטה הזו תיאוריות, ההיפך הוא הנכון - יש המון תיאוריות ואם נדע לזהות את התיאוריה שמאחורי כל אירוע, מקרה או התרחשות, נבין עד כמה מייסד האוניברסיטה הזו הוא מתוחכם ומדויק להפליא.

מדי פעם יש אסיפת הורים או חלוקת ציונים, דברים שבשגרה כמו גם עבודות ומבחנים. לפעמים אלה שנשארו כיתה מבינים שתקופת הלימוד ממילא אינה מסתיימת אף פעם, אז הם מעדיפים כבר ללמוד ולהשקיע כי מי שלא משקיע שוקע.

מייסד האוניברסיטה הוא גם במאי מוכשר אשר מעבר ליכולתו המופלאה לביים סרטים ולהפיק אותם תוך שימוש באנשים, באירועים, בחפצים, במשאבים בטבע ובכל אשר רצונו חפץ, הוא מצליח איכשהו ליצור בנו את ההרגשה שהכל זה רק צירוף מקרים למרות שלא כך הדבר בפועל. אנחנו נותרים פעורי פה בהסתכלות אחורה על השרשרת המסתורית של המקרים, מנסים כחוקרים לפענח איך דבר גרר דבר בצורה בלתי הגיונית ולא שגרתית.

איך הוא עשה את זה אנחנו שואלים? האדם הנכון הגיע בזמן הנכון להגיד לי את הדבר הנכון שהייתי חייב אבל פשוט חייב לשמוע! האם אני אקשיב למה ששמעתי זה עתה? מה אני אעשה עם מה ששמעתי? זה כבר האחריות שלי. וכשקורה דבר נורא, מה אבחר לעשות? האם אבחר להיות קורבן של התסריט או שאקח יוזמה ואציע לבמאי תסריט אחר, אופטימי הרבה יותר, תסריט שבו הסוף הוא טוב.

ומי הם התלמידים הטובים ביותר? האם זה אלה שזוכים לציונים הטובים ביותר? לא בהכרח, אומר המייסד. הוא טוען שהתלמידים הטובים ביותר הם אלה הסקרנים, אלה שצמאים לידע ומחפשים אותו בשקדנות (ולכן ידע חושף את עצמו להם כמעט בכל מקום), אלה שרוצים, אלה ששואפים, אלה שמשקיעים, אלה שיוזמים ויוצרים הצעות שונות לתסריטים חדשים, אלה שמבקשים מהמייסד להיות שותפים ליצירת התסריטים של חייהם, אלה שקמים וחוזרים ללמוד גם לאחר שקיבלו ציון גרוע, אלה שנהנים מהשיעורים של החיים!