* להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 1.

בין פרויד לבודהה

פרויד

אם הטיפול הפסיכולוגי מוגדר כעזרה לשינוי, וכולו מתקיים מול אדם אחר דרך דיבורים, בבודהיזם ההפך הוא הנכון: פרקטיקת השינוי נעשית לבד - בשתיקה, בדרך המדיטציה. האימון במדיטציה עומד במרכזו של הבודהיזם. מדיטציה, תפקידה להגביר את המודעות. היא תובעת ריכוז ותשומת לב.

בתחילת הדרך, המתרגל לומד להתגבר על כאבי הגוף והסחות הדעת של הסביבה. מדיטציה נועדה לאימון המודעות הפנימית. במיטבה, המדיטציה מגיעה לשליטה מנטאלית. יותר מפיתוח "שרירי הגוף" המערביים, המדיטציה מפתחת את "שרירי התודעה" להגיע לריכוז מלא, לערוך תצפית פנימית מלאה על תהליכי הגוף והנפש. בשפת המערב, לבדוק את ה"אני". המדיטציה מאפשרת שחרור מהתניות קודמות ומכוננת למעשה מקום אליו שואף להגיע הטיפול הפסיכולוגי.

ההיאחזות בדברים היא הסבל; מדיטציה תעזור בשחרור ההיאחזות ותאפשר לנטוש את הסבל. הבודהיזם פיתח כיוונים שונים של מדיטציה אך הן מכוונות למקום דומה, למקום בו יכיר המתרגל את בסיס הדימוי שלו, זה המכיל בתוכו את כל ה"תמונות" המהוות את הכרת עולמו. מדיטציה מנקה את העולם הפנימי מטעויות, מהנחות שגויות וממה שחוסם את הדרך לשקט ובהירות פנימית.

לפי פרויד, אותה אסופה של דברים היא ה"אני", "אני" שהוא בלדר מטעם הייצר. השליח הוא המכיר את הדברים. רק מאוחר יותר, לומד התינוק להגיד "רוצה" או "לא רוצה". המלים מהוות בסיס עמוק בחייו. גם הבודהיזם מכיר ב"אני" ככלי - שרת בידי התשוקה. אנו רוצים להאמין שאני אדון לרצונותיי אך כולנו מכירים את המקום בו אנו עושים את מה שאיננו אמורים לעשות, מתחמקים ממה שאנו צריכים לעשות, נמשכים אל מה שצריכים להתרחק ממנו.

דרוש אומץ כדי להיפטר מהרגל השולט בך. הרגלים מקורם בפחד. ופחד אינו אלא סוג של תשוקה. כל הרגל מנטאלי, סאמסקארה, מקורו בתשוקה ואחת מצורות התשוקה היא הפחד: פחד לאבד אהבה. כאן יש קירבה בין הבודהיזם והפסיכולוגיה. גם זו טוענת שחלק מההתנהגויות הבעייתיות מקורן בפחד לאבד אהבה. בודהיסט ירחיב ויגיד שבמקור הפחד עומדת אשליה, אשליה שהכל יישאר באותה צורה לעולם. אשליית הקביעות טבועה עמוק בטבע האנושי. השפה בה משתמשים היא חלק מאשליית הקביעות. המילה לתיאור שולחן תישאר תמיד שולחן, גם אם למעשה לא תמיד מתכוונים לאותו שולחן. המלה חתול למשל מתארת "חתול", אך השאלה היא איזה חתול. ואם אנו חושבים על חתול משנה צורה, מתכווץ, סומר, מתמתח, האם כל המצבים האלה משקפים חתול? ובהשאלה ממקום אחר: כש - אליס בארץ הפלאות מתארכת ומתקצרת ועוברת שינויים אין סוף, האם היא אותה אליס? הבודהיזם מדבר על הקביעות והתשוקה להיאחז בקביעות. מקור הסבל הוא הניסיון להיאחז. תשוקה לביטחון, מניעת תסכול וצמצום עוגמת הנפש. כך, בניגוד למה שחושבים, הבודהיזם איננו מנגד צבירת נכסים. הוא יוצא נגד תלות בנכסים, נגד היאחזות בהם.

תפישת ה"אני" בבודהיזם

האשליה לעיל תקפה גם לתפישת ה"אני". אנחנו לא תופשים את ה"אני" שלנו כמשתנה. הבודהיזם מעמיד לבדיקה הנחה זאת. בהינתן שה"אני" אינו משתנה וקבוע מלבד השפעת השינויים הביולוגיים, ומשום שה"אני" משתנה כל העת ומושפע ממהלך החיים, הרי שהמסקנה היא שה"אני" אינו משתנה לעולם, ובמקביל משתנה כל הזמן בהיותו מושפע ממהלך החיים. "אני" שאינו משתנה - משתנה.

מורה זן בודהיסטי יבקש: "אמור לי מי אתה לפני שנולדו אביך ואמך". ה"אני" ככל דבר אחר בעולם, אינו אלא אשליה של קביעות בעולם שאין בו דבר קבוע. אין דבר העומד כשלעצמו ללא תלות בדברים אחרים. אם היית "אני" מסוים ואכלת בינתיים סטייק, הרי שכעת אתה "אני" המכיל חלק מפרה בתוך עצמך. אך גם מחשבה על חשבון שלא שילמת או על פגישה שנקבעה לך מאוחר יותר היא חלק מסך דברים אשר מהווים חלק מה"אני"; אלא שהם חלק מ"אני" של רגע מסוים אחד כשלא יהיה אותו "אני" ברגע אחר. הפרה תישאר בך זמן רב יותר מאשר החשבון שישולם והפגישה שתתקיים, וה"אני" שלך יפנה מקום במחסן שלו לפרטים חדשים. נגרג'ונה, הוגה בודהיסטי, אמר שאין דבר הקיים לעצמו, בנפרד מדברים אחרים, גם האני נכלל בתוך המכלול.

מכאן עולות שאלות לוגיות שונות: האם ה"אני" זהה לעצמי בלבד ואין דומה לי? ירוק הוא ירוק, חתול הוא חתול ואינו יכול להיות כלב. חלב אינו יכול להיות גבינה. כי בתפישה זו, חלב יכול להיות רק הוא עצמו. כיצד יכול להפוך דבר לדבר אחר שהוא איננו הוא עצמו?

ילד שנולד, האם הוא זהה לאמו? לא, אך אי אפשר שלא להכיר בתהליך מייצר. חלב בתהליך מסוים הופך לגבינה כשהחלב הוא הסיבה לקיום הגבינה והתהליך מהווה התנאים. הגבינה היא תוצאה. אך מה התשובה לשאלה מניין הגבינה? האם היא באה מהתהליך? שהרי החלב הוא הסיבה ההכרחית ולא התהליך. אם כך, הגבינה נמצאת באיזה מקום בתוך החלב. היכן נמצאת הגבינה? שום דבר אינו נוצר מעצמו אלא מדברים אחרים. אך אם לחלב ולגבינה אין שום דבר זהה, הרי שגבינה לא יכולה להיווצר מחלב.

מובן שהמעקב אחרי ההסתברויות הללו הולך ומתמשך בספר. האבסורד שהולך ומתפתח מביא להבנה שאין דבר שאינו נובע מהאחר. בסופו של תהליך ארוך, מגיע הבודהיזם לאמירה שקשה מאוד לקבל אותה ולהתמודד אתה בכלים מערביים: אין "אני".

הבודהיסט יגיד שאדם חייב להתייחס אל האחר כמו שהיה מתייחס לעצמו שהרי דבר מותנה בדבר והכל מותנה באחר. אין דבר, מלה או מעשה, העומד בפני עצמו. כל דבר יוליד תגובה שתוליד בהמשך תגובה נוספת. דברים אינם מסתיימים במקום מסוים ויש לנו אחריות לעשייה שתלך ותתרחב ותשפיע במקומות שלא ישוערו.

בתרבות המערבית, המונח "תלות" מבטאת חולשה. הבודהיזם מכיר אך ורק בתלות הדדית. בודהיסט יסביר שאנו זקוקים לגבינה. כדי לקבל גבינה אנו זקוקים לחלב; בשביל חלב אנו צריכים פרה; הפרה תלויה בעשב התלוי בשמש ובמים, ואז באדם שישמור ויחלוב וכך עד לאינסוף. זוהי תלות מוחלטת. הבודהיזם מכיר בתלות הדדית ובתלות גומלין. המערב איננו מקבל כמובן מאליו את המחשבה שהקיום תלוי באחרים.

מורה זן בודהיסטי ישאל תלמיד בתחילת הדרך "מי אתה? ". התלמיד יענה, "אני אביו של... ", "אני נשוי ל... ", "אני עובד ב... ". "וזהו? ", ישאל המורה. "לא אני גם ביישן", יענה התלמיד, ויוסיף: "אוהב לאכול, אוהב סרטים".

"זהו? ", יקשה המורה.

"לא יש לי חברים... יש לי טעם בלבוש... אני קורא... ", יענה התלמיד.

"זה כל מה שמגדיר אותך? כל זה ביחד וגם שום דבר מזה? אז מי אתה? מיהו ה'אני שלך'? "

ה"אני" הוא אינסופי ויש אין סוף דרכים לתאר אותו: כל מה שצברנו בהליך חיים ארוך, כל הזיכרונות, כל ההשפעות המודעות והלא מודעות. העניין הזן בודהיסטי איננו לתת לך תשובה אלא להשאיר אותך בתוך השאלה, בקושי לענות עליה, כדי שנראה את אין סוף התשובות. אלא שכל התשובות שניתנו קשורות בסביבה. אתה נשוי ואב מול מישהו אחר; ביישן רק אם יש מי שאיננו ביישן, לדוגמה. וכך הלאה. אין שום דבר שאיננו תלוי סביבה.

* להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 3.