ההעברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית - חלק 1 הקליינט כאדם שלם במידיות של המציאות האמיתית

הניסיון לתפוס את האדם האחר במלואו, כפי שהוא באמת קיים, מבלי לקחת שום דבר כמובן מעליו, דורש מצד אחד מהמטפל לנתק את דפוסי ההנחות המוקדמות לגבי השקפת עולמו או מצבו של האחר ומצד שני, את מחויבותו של הקליינט להבין את חייו ואת קיומו (Strickland, 2001). ההנחה היא, שסך התנסותו האנושית של האינדיבידואל כאדם, פתוחה למודעות הערה וישנה השאיפה להרחיב את המודעות העצמית על ידי הבהרתה (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). מצד שני, ישנה הימנעות מפרשנות תהליכיה. פרשנות זו, מעצם השייכות שבדברים, תמיד תהיה חלקית ולא ודאית (Spinelli, 2007).

המטרה במפגש אינה לחשוף או לאבחן במדויק את מצבו של הקליינט, אלא לאפשר לו לראות את עצמו באופן בהיר יותר ובכך, לאפשר לו להגיב באופן מלא יותר לדבר שכבר מוצג בהתנהגותו, אולם לא הוערך במידה מספקת (Lieberman, & Havens, 2002). המטרה אינה להסביר, אלא לחקור ולתאר את מצבו של הקליינט וזאת, בפתיחות ומוכנות להתבונן בגלוי בדרכי הביטוי הרבגוניות של הנפש (Van Deurzen - Smith, 2004). המטרה היא להבהיר את אותו הדבר שהקליינט מביא למפגש וליצור מרחב, אליו יוכל הקליינט ליצוק כל דבר אותו הוא חפץ לחשוף (Cohn, 1997).

מבחינת המטפל האקזיסטנציאליסטי, זו הדרך המסוימת של הקליינט להיות עם הקיום, עם הסתעפויותיו, השלכותיו ועומקו, שהיא תחת המבט הבוחן (Van Deurzen - Smith, 2002). יתרה מזאת, המטפל מכיר בכך שהקליינט לא ימצא דבר במידה וילך בעקבות מערכת העקרונות אותן הוא (המטפל) מציג, אלא רק במידה וייתן לעצמו להיות מאותגר על ידי התנסויותיו החדשות, כפי שהן מתרחשות בכאן ועכשיו שבטיפול ובחייו (Van Deurzen - Smith, 2004). מכאן, שהתמקדותו של המטפל במפגש תהיה מכוונת לחקירה המיידית של התנסות האינדיבידואל (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

חשוב להדגיש, שהמפגש מבטא דיאלוג ולא מונולוג המנוהל על ידי המטפל או הקליינט (Boeree, 2006). מערכת יחסים זו הדדית וכפי שיוצג בהמשך, ישנה חשיבות גם להבהרת התנסותו של המטפל. עם זאת, תרומתם שונה והדגש הינו על הבהרת סיפורו של הקליינט (Cohn, 1997). נאמר שאופייה ההדדי, הרגעי והישיר של מערכת היחסים הטיפולית, מאפשר לקליינט להגיע לעימות עם הדאגות המהותיות של הקיום ומעורר אותו למצוא את עצמו ביחס לשאלות הקיומיות הגדולות שבחיים (Jacobsen, 2008).

אם כך, תפקידו של המטפל יהיה להקשיב עד כמה שאפשר, להאזין באופן שאינו בררני ולהגיב על ידי שאלות והערות, בכדי להבהיר את התכנים אותם מביא הקליינט וליצור את המרחב בו יישמע סיפורו של הקליינט (Cohn, 1997). על ידי כך שהוא יימנע מכפיית עולמו על הקליינט, הוא יאפשר לו להרגיש מובן ושמקבלים אותו. באופן זה, תיאורו האוטנטי והמפורט את התנסות חייו יוביל אותו לפתוח את עצמו ולהיות נוכח בהווה כפי שהוא באמת (Jacobsen, 2008).

המטפל בשדה ההתייחסות של הקליינט

בכדי לאפשר זאת, המטפל האקזיסטנציאליסטי משתמש בטכניקות של החלפות רגשיות, אמפתיה ושיקוף פרסונאלי עמוק את מצבו של הקליינט בעולם, את קיומו, גבולותיו ואפשרויותיו (Yalom, 1980). הוא צולל לתוך הקשר כשבליבו האמונה שהתהוות חיבתו, אמונתו והבנתו את הזולת, יובילו לתהליך משמעותי. הוא אינו נכנס לקשר כאיש מקצוע שיכול לאבחן נכונה או לעזור, אלא כאדם הנכנס לקשר אישי (מיי, 1983). באופן זה, הקליינט חווה העמקה והגברה של רגשותיו והמטפל, חווה הדהוד שהוא משלים או דומה. ההצלחה, תחווה כחמימות משותפת גם מבחינת ההיבטים השליליים וגם מבחינת החיוביים (Lieberman, & Havens, 2002).

יחד עם זאת, חשוב שלא לבלבל גישה זו של פתיחות ומתירנות לאחת של אהדה מוחלטת או אחת שעושה את העבודה בשביל הקליינט. התרפיה אינה תחליף לידידות אנושית (Cooper, 2003). אמנם ברקע של היחסים חייב להיות, ללא ספק, קשר חזק של חמלה לאנושיותו הבסיסית של הקליינט, אולם זו הנחישות להתעמת עם מצוקות החיים היא השולטת במפגש ולא הערכה הרגשית של הקשיים המעורבים (Van Deurzen - Smith, 2002).

עמדתו של המטפל כלפי הקליינט, תהיה אחת של לדלג קדימה יותר מאשר לדלג פנימה. הכוונה בכך, היא בזיהוי המוקדם של פוטנציאל אפשרויות הקיום של הקליינט והגשמתם במרחב שנוצר (Condrau, 1998 מתוך Cooper, 2003). המטפל אינו מתנגד או קורא תיגר על הקליינט וגם לא מסכים עימו או מוחל לו, הוא פשוט מאפשר לו לבחון את גישתו ואת השלכותיה ועוזר לו לתרגם תחושות אלו להבנה קונקרטית (Van Deurzen - Smith, 2002). זאת, אגב ההקפדה על ההימנעות מלקפוץ לעזרה, להרגיע או לתת תשובות. צורה זו של התייחסות, ממעיטה בערכם של החופש והאחריות של הקליינט (Cooper, 2003).

זהו תהליך בו הוא עצמו משתתף כשהוא שוקע לעולמו של הקליינט ונמצא לצידו או עימו כשהוא ממלא את תפקידו בעולם (Strickland, 2001). נוכחותו והשתתפותו במפגש הכרחיים ואינטנסיביים והוא נפגש עם המציאות הגסה של הקליינט במלוא הבהירות לה הוא מסוגל (Van Deurzen - Smith, 2002). מנקודת המבט האקזיסטנציאליסטית, רק במידה והמטפל השתתף בעולמו של הקליינט באופן חי ואקטיבי, הוא יוכל לראותו באמת. מבחן המפתח לכך, הינו בביטוי חיזוק הקשר וההדהוד הרגשי שביניהם (Lieberman, & Havens, 2002).

מכיוון שעומקו ומורכבותו של האדם הינם אינסופיים, משימה זו אינה קלה והסיכוי להבנה אמיתית של עולמו של הקליינט מועט. עם זאת, מאותה הסיבה אין המטפל צריך לדאוג שהוא יימשך פנימה או קרוב מידי לקליינט, אולם עליו תמיד להבטיח שהוא יוכל לחזור לנקודת מבטו האישית. עליו להיות מסוגל לעמוד במתח הנוצר בין תפיסת המציאות של האחר ותפיסת המציאות שלו עצמו (Deurzen - Smith, 2004). בכניסה למרחב המשותף, כשהוא פתוח לחוויית האחר כחדש בכל רגע ורגע, הוא מסתכן באיבוד העצמי שלו. למעשה, גם הוא וגם הקליינט נמצאים במאבק האם להיפתח ולקחת סיכון או להקים מחיצה ולהישאר במרחב המוכר והמוגן (מיי, 1983).

יתרה מזאת, באופן מסוים כל קליינט יאתגר וימתח את גבולות התנסותו של המטפל. על ידי כך שהמטפל ישמור על יושרו ועל מרחק המאפשר להישאר בתוך גבולות הטיפול, הוא יגן על עצמו. הכוונה בכך, היא ליכולתו להיות עם הקליינט בעוד הוא נשאר נאמן לעצמו ולא נסחף בתהליך ההקשבה והתגובה האמפאטית. למעשה, המטפל יהיה בעל היכולת להקשיב באמת רק עד לגבול בו הוא חזק עם עצמו ולא מאבד את עצמו (Van Deurzen - Smith, 2002). ההימנעות מההכרעה או העיצוב של האחר, מאפשרים לו את השתקפות חווית האחר בהתרחבות של העצמי, בעוד שבאותו הזמן אין נטישה, מזעור או וויתור על נוכחותו העצמית (Buber, 2002 מתוך Spinelli, 2007).

כשעולמו של הקליינט נחשף בפניו, הוא מבין את יחסו של הקליינט כלפי מצבו. הדבר, פותח בפניו העולם רחב וחדש של דינאמיקות היכולות לשפוך אור על מצבו של הקליינט ולרמז על משאביו הפנימיים ועל אופן התמודדותו (מיי, 1983). כשהוא נעשה פתוח ובעל יכולת הסתגלות להחלפה דינאמית ובלתי פוסקת של נקודות מבט חדשות ולהכרה בטעויותיו שלו, כשהוא נהיה בעל מוכנות ומסוגלות לפקפק ברעיונותיו, תובנותיו ונקודות מבטו, יחד עם אלו של הקליינט, הוא יוכל להגן על עצמו מלהיהפך ליהיר ולהרצות לקליינט (Van Deurzen - Smith, 2002).

ההעברה והעברה נגדית במפגש האקזיסטנציאליסטי

טבעה האמיתי של העברה הרגשית במפגש העכשווי

ניתן להגיד, שמנקודת המבט של השייכות, באופן בלתי נמנע, כל אדם נעשה מעורב עם האדם שמולו. מפגש זה עם הווייתו של אדם אחר, יש בכוחו לזעזע עמוקות ולעורר רגשות חזקים מכל סוג שהוא (מיי, 1983). יתרה מזאת, במערכת היחסים הטיפולית עצמה, ישנה דרישה ועידוד לאינטראקציה רגשית חזקה וספונטאנית (Lieberman, & Havens, 2002) והתמקדות אינטנסיבית ביחסים המידיים המתרחשים. לכן, הדבר אינו מפתיע שלעיתים ישנה תחושה של רגשות עמוקים המתפתחת בין הקליינט למטפל (Spinelli, 2007).

התנסויות רגשיות אלו, מוסברות על ידי רבות מהגישות העכשוויות בפסיכותרפיה, כתהליכי העברה והעברה נגדית (Spinelli, 2007). למרות שישנן הגדרות והתייחסויות שונות למונח זה ולמידה בה התופעה נוכחת במפגש הטיפולי, לכולם משותפת ההסכמה שהעברה והעברה נגדית הינם העתקה של רגשות אותם יש לקליינט כלפי אדם או אובייקט מסוים מעברו, אל המטפל ולהיפך מהמטפל אל הקליינט. הדוגמאות הקלאסיות לכך, הינן התנהלותו של הקליינט כלפי המטפל כאילו הוא ההורה והתנהלותו של המטפל כלפי הקליינט כשהוא חש משיכה ארוטית אליו (Van Deurzen & Kenward, 2005).

עם זאת, מבחינת השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית, הגדרת ההתנסויות הרגשיות כתהליכי העברה הינה בעלת ערך מועט (Spinelli, 2007). ההכרה בתהליכים אלו, מרמזת שבני האדם יכולים להיות בעלי יחסים שהם ניטראליים והדבר סותר את ההנחה הפנומנולוגית שבני האדם תמיד ובאופן בלתי נמנע קשורים לאחרים בעולמם (Cooper, 2003). כשיוצאים מנקודת הנחה זו, שאנו מתקיימים בלבד ובאופן בלתי נמנע במצב של יחסיות, הדבר מאבד את משמעותו להבחין בין יחסים אמיתיים ויחסי העברה. מערכת היחסים היא תמיד אמיתית, היא תמיד מה שהיא (Cohn, 1997).

בהתבסס על העמדה הפנומנולוגית, האנליזה של הקיום דוחה את הרעיון של מבנים נפשיים פנימיים, כך שבהתחשב בכך גם לא ניתן להתייחס למונח השלכה או העתקה, מכיוון שהם מניחים מראש את הימצאותם של מערכות היפותטיות ואת האפשרות של מעבר התכנים ביניהם (Boss, 1963, 1979 מתוך Cooper, 2003). מבחינת האקזיסטנציאליזם, הרעיון שישנה האפשרות שהקליינט יעתיק אל המטפל רגשות או רעיונות הנובעים מדמויות בעברו, הינו רעיון מעוות שנכשל לעלות בקנה מידה אחת עם המציאות הפנומנולוגית של ההתנסות הנחווית שבמפגש (Spinelli, 2007).

בנוסף, נטען שההתמקדות בקונפליקטים של העבר, יכולה ליצור הזנחה של קונפליקטים של ההווה (Van Deurzen & Kenward, 2005). ההתייחסות למצב מסוים כהעברה, מונע מהמטפל להיות קשוב באופן הנכון לדילמה בה נמצא הקליינט באותו הרגע וכל פרשנות המשקפת תהליכים אלו, למעשה ממעיטה בערכה של הסיטואציה (Deurzen - Smith, 2004). הערכים המוסברים, מערפלים את הדבר שישנה האפשרות, שיהיה בעל ערך בכדי להבין את הרגשות הנחווים באותו הרגע כשלעצמם ואת קישרם האפשרי, להשקפת עולמו של הקליינט כפי שהוא מבוטאת בתרפיה (Spinelli, 2007).

יתרה מזאת, נאמר שלמידה בה התנהלותו של הקליינט מפורשת כהעברה, המטפל יכול להתנער מהשפעתו הממשית שלו על התנסות המטופל. כשלקליינט יש כעס על אימו, אין הדבר אומר שלא קיים בו כעס אמיתי וברור גם כלפי המטפל (Van Deurzen & Kenward, 2005). השימוש בהגדרות מקצועיות כסיבה מספקת בכדי לנפה תכנים שכביכול לא קשורים להתנסות המיידית, מביא לאיבוד ההוויה שבקיום של הרגע והופך את הקליינט לאובייקט, המשרת את חרדת המטפל מפני חופש הבחירה והשינוי. למעשה, ההעברה יכולה לשמש כהגנה נוחה ומועילה מאחוריה מסתתרים גם המטפל וגם הקליינט, בכדי להתגונן מפני החרדה שמתעוררת במפגש האמיתי ובעימות הישיר (מיי, 1983).

מנקודת מבט זו, הסברת המפגש כהעברה מסביר הכל מלבד את המתרחש באמת בין שני האנשים והשפעת צמצום ההתנסות, יכולה להיראות גם במחיר עיוות המציאות לגבי הדבר האמיתי המתרחש (מיי, 1983). כפיית אלמנט זה של אי המציאות לגבי ההתנסויות, מעכב גם הוא את הניסיון להישאר עם הדבר אשר חושף את עצמו במידיות של המפגש (Spinelli, 2007). ישנה האפשרות שהתייחסות שכזו, כשלעצמה, היא לא מספקת ומצומצמת ויש לה את הפוטנציאל לסגור קליינט אף יותר לתוך עולמו (Boss, 1963 מתוך Cooper, 2003).

מבחינת העמדה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית, הקליינט אינו באמת מעביר אל המטפל רגשות שהיו לו כלפי אביו או אימו. מושג זה במובן של התקת רגשות ברי העברה מאובייקט לאובייקט מאבד את נחיצותו וההתייחסות לתופעה נתפסת במונחים של תפיסת העולם וההתייחסות כלפיו (מיי, 1983). כל התנסויותיו של הקליינט הינם היבטים של קיומו כאדם וכאדם, הוא פשוט מכוון לעולמו. הבנה זו, מביאה לזניחת ההגדרה הקלאסית לתופעה, לטובת הגדרתה כמפגש או מערכת יחסים אמיתית, כנה וטבעית (Van Deurzen & Kenward, 2005).

העתקת תהליכי ההעברה לכאן ועכשיו המיידי

אין הדבר אומר שהפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית אינה מכירה בחשיבות העבר. עברו של הקליינט הוא חלק מהאדם ובני האדם תמיד ביחסים. איננו יכולים להתיר קשרים אלו ואנו תמיד נושאים את מערכות היחסים עימנו אל חיינו העתידיים (Jacobsen, 2008). התנסותם של הקליינט והמטפל אחד את השני, תהיה תמיד מושפעת גם מהתנסותם עם הדמויות המשמעותיות מעברם, אולם מבחינת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, אין הדבר עושה את המפגש לפחות אמיתי, למרות שהדבר יכול להפוך אותו לפחות בהיר (Cohn, 1997).

הצטלבות קיומם, לעולם לא תתמצה בדבר שקרה בעברו של אחד מהם. כשהמטפל אומר לעצמו שהוא מותש מכיוון שהקליינט נוהג כלפיו כפי שהיה כלפי אביו, הדבר יכול להיות עובדתית נכון, אולם הדבר האמיתי הוא שמעבר לשיקולים של הלא מודע שיכולים להיות נכונים בהקשרם החלקי, הוא עושה זאת למטפל, כרגע, ברגע נתון זה (מיי, 1983). זו היכולת הרגעית של הקליינט לחוות את האדם המסוים שמולו, שנבחנת. הקליינט אינו מעביר את עברו הרגשי אל המטפל, אלא הדרך בה התנסה הקליינט עם הדמויות מעברו, חודרת אל האופן בו הוא מתנסה עם המטפל (Cohn, 1997). מכך, שהאנליזה האקזיסטנציאליסטית כוללת את העבר וכמו כן את העתיד, כפי שהם נוכחים בהווה (Van Deurzen & Kenward, 2005).

חשוב לציין שהמטפל אינו נמנע מבחינתם של משמעויות העבר, ההיפך הוא הנכון. הוא מעודד את החקירה של משמעויות אלו, אולם היא מכיר בכך שאת התשובה לשאלה מהם המהויות העמוקות והעיקריות של קיומי ברגע זה, לא ניתן לקבל מההתנסות הקודמת, אלא רק מההתרחשות הנחווית (Yalom, 1980). הוא גם יהיה מעוניין להבין מהם תפיסותיו והתנהגותו של הקליינט כלפיו ואת האופן בו אלו משקפות את דרכו בעולם, אולם כעת במקום שאלו יפורשו כהשלכות רגשיות ששורשן בעברו, הן מובנות במונחים של פתיחות או סגירות כלפי האחר בהווה (Cooper, 2003).

הכוונה בכך, היא שבהווה הקליינט פתוח להיבטים מסוימים של קיומו של המטפל ולאחרים לא. הדבר שנבחן הינו האם תבנית זו של פתיחות או סגירות מתרחבת אל מעבר ליחסים הטיפוליים, כלומר האופן בו הקליינט נכנס לסיטואציות שונות ולמערכות יחסים (Cooper, 2003). מבחינות שונות, הקליינט נתפס כאדם שלא התפתח מעבר לצורות התנסות מוגבלות ומצומצמות. לכן, בהווה הוא תופס את המטפל מבעד למשקפיים מעוותים או מוגבלים (מיי, 1983). ההתייחסות לקליינט אינה כאילו יש לו טעות או קלקול וההעברה, פשוט נתפסת כתופעה ככל התופעות, שאין צורך לטפל בה באופן שונה מאשר בחקירה פנומנולוגית (Van Deurzen & Kenward, 2005). ההעברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית - חלק 3