בושה היא תחושה או רגש שלילי חזק המתעורר אצל אדם שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות.

תוכן עניינים:

1 בתנ"ך

2 מקורות הבושה

3 היבטים שונים בבושה

4 הבושה כמנגנון ענישה

5 בושה במקורות היהדות

בתנ"ך:

חווה מכסה את גופה הערום ומרכינה ראשה בבושה; בפיסלו של אוגוסט רודן, "אחרי הנפילה מגן עדן"

לפי התנ"ך, אדם וחווה, טרום אכילת פרי עץ הדעת, הסתובבו בגן העדן ערומים - "וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (ספר בראשית ג' ח'). מיד לאחר אכילת הפרי הם לא רק יכלו להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם - בושה על עצם היותם ערומים. מאז מלווה הבושה כמנגנון בין - אישי וחברתי חשוב את המין האנושי.

מקורות הבושה:

לפי האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות רות בנדיקט, הבושה מוגדרת כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים. פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מהרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב - 2007 בושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה"אני" מתפצל כדי לדמיין את ה"עצמי" דרך עיניו של ה"אחר". דוקטור ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי "המחקר שלי הוביל אותי מהר מאוד להבנה שכל מה שמעניק משמעות לחיים הוא חיבור. קשר אנושי. היכולת להתחבר לאחרים היא הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מחווטים נוירולוגית באופן שכולו מתוכנן ליצירת קשר". התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים - בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: "כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, שלא אחת אנחנו מתביישים בו. אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה".

היבטים שונים בבושה:

הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים, ולכן הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב.

אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין תיאר כבר ב - 1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים. דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".

לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד; להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם - אנא, אל תפגעו בי".

במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב - 2009. לפי מסקנתה, כשרואים שהאדם מתבייש - סולחים לו, והוא כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשה. על כן על האדם לחוש בושה כדי שהיא תחלוף.

על פי ז'אן - פול סארטר, הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט

. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ - הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים.

פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, מסביר כי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה

ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית".

הבושה כמנגנון ענישה:

רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד.

בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה המביישת את החוטאים. עמוד הקלון או לשים חוטא בסד הם דוגמאות אופייניות. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים, היה לבייש אותם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.

בושה במקורות היהדות:

יחס חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד הם אמרו "לא הביישן למד" ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להראות מביישות. בהיבט זה אמרו "הווי עז כנמר" ומצד שני הם אמרו "בושת פנים לגן עדן". עוד כתוב כי "הווי מתבייש מכל אדם" צריך מידה של ביישנות, כי כאשר אדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח, ואמרו שעדיף שהאדם יפיל את עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים. בספר אורחות צדיקים משתבחת מעלת הבושה: "אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל... מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל עבירות".

לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק, ריפוי, שֶבֶת (=ימי מחלה) וצער הם תשלומי בושת. בהמשך לכלל שנקבע במשנה - "בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש" (מסכת בבא קמא, פרק ח'), עוסק הרמב"ם ב"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: "כיצד משערין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה".

בברייתא נקבעו סנקציות כנגד המבייש באמצעות כינויי גנאי, מהכבד אל הקל:

"הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי (רש"י: 'מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו') ; ממזר - סופג את הארבעים (רש"י: 'קונסין מכות מרדות') ; רשע - יורד עמו לחייו (רש"י: 'כלומר לזו אין ב"ד נזקקים, אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו)."