* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2.

ב. "אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שמואל - א' כ"ח 13) : חוויית האובדן בחיי מבשרים ומנהיגי דתות

השערתנו נעשית עתה ממוקדת יותר: דמות האל מתגלה לעתים קרובות כתחליף להורה, המאפשרת למאמין להמשיך אתה את היחסים שהיו עם ההורה בילדות, כפי שניתן לראות במקרה השקוף של "איש הזאבים. " אבל מה אם אבדן ההורה? הייתכן שבחוויות ההתגלות מתגלה בבואת הורה שנפטר ושהאבל עליו לא עובד כראוי? במיוחד מעניינת בהקשר זה ההתייתמות מהאב. דו - ערכיות כלפי האב היא תופעה שכיחה, במיוחד בין גברים, והיא חריפה במיוחד בחברות פטריארכאליות, שבהן הכבוד והציות לאב הם נורמות נוקשות. אם בתנאים אלה נפטר האב בתקופת הילדות, כשהקונפליקט כלפיו בעיצומו, נותר הבן במצב קשה: הרגשות העוינים המודחקים הופכים לתחושת אשמה, המקשה על עבודת האבל. לאדם השרוי במצב זה, חוויית ההתגלות הדתית עונה על צרכים נפשיים חיוניים: השכנוע בקיומו של אל, שהוא קיים לנצח ולא יעזוב אותו, נותן לאדם מעין תחליף למה שאיבד. קשר חדש זה מאפשר גם את המשך ההתמודדות עם הקונפליקט.

ואמנם, הדתות הפשוטות ביותר המוכרות לנו הן פולחני רוחות מתים: כבר האדם הניאנדרטאלי נהג לקבור את מתיו בתוספת כלים, שבאותם ימים היו יקרים לאין - ערוך, אולי אף פרחים (מערת שנידאר בעיראק), ויש מייחסים נוהג זה אף להומו ארקטוס. האתנולוגיה וההיסטוריה מראות שפע דוגמאות להפיכת אדם שאבד לדמות על - טבעית: ברוב התרבויות נתפסת רוח המת כבעלת כוח גדול יותר מאנשים חיים, דבר הרומז לנו כי זה גם מקורם הפרה - היסטורי של האלים. המילים של בעלת - האוב מעין - דור למראה רוח שמואל המת הן אופייניות לתקופה האלילית: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ! (שמואל - א' כ"ח 13). גם היהדות הרגישה בסכנה שאבל לא - תקין יוביל לנסיגה לצורות אליליות של דת, כפי שמעיד המאבק המתמיד בין ההלכה לבין מנהגי אֶבל עממיים, שאופיים המאגי נעשה לעתים צורם, הנהוגים בקהילות יהודיות שונות. כבר התורה (דברים י"ד 1) קישרה בין האבל המופרז לבין האלילות: בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

האלהת המת בולטת במיוחד בדמויות מנהיגים שהיראה וההערצה כלפיהם מקשה לקבל את אובדנם. במרבית עמי - הקדם היה המלך נעשה לאל אחרי מותו (כביטויו הקולע של אספסיאנוס על ערש דווי: "אבוי, כמדומני שאני הולך להיות אל! "). גם בדתות המונותיאיסטיות הופכים אנשי - דת לבעלי כוח מאגי אחרי מותם ("גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" - חולין ז' 2).

הגורמים השכיחים לסיבוכי האבל הם, כפי שראינו לעיל, אמביוולנציה כלפי נפטר שהיה דמות רבת - עוצמה, אובדן חוזר, אובדן בגיל רך, או כל צירוף של גורמים אלה. לכן, אם אכן נובעת גם ההתגלות הדתית מאֶבל לא - תקין, ניתן לצפות כי הגורמים לעיל יהיו שכיחים בחיי האנשים שחוו התגלות דתית.

נתחיל במקרה הקיצוני של הפסיכוזה הדתית, כי היא מסגירה קשר זה בצורה שקופה. השופט הגרמני שרבר, עליו נסבה אחת מעבודותיו החשובות של פרויד, היה אתאיסט עד שלקה בפסיכוזה פרנואידית ופרסם ספר על מערכת אמונותיו. בניתוחו לדמות האל בספר זה, הצביע פרויד על העובדה שאביו של שרבר, ואחר כך אחיו הבכור, מתו לפני פרוץ המחלה, ונידרלאנד היטיב להראות עד כמה דומים האלוהים והרופא - הרודף בדלוזיות הללו לדמויות שני הנפטרים. דוגמאות דומות מהספרות הפסיכיאטרית בת ימינו יובאו להלן בפרק ה'.

אבל לא רק חולי הנפש, גם מבשרי הדתות הידועים מההיסטוריה הפגינו מאפיינים דומים בסיפורי חייהם. קארל אבּרהם התחקה אחר פרשת חייו המופלאה של אחנאתון (1336? - 1363 לפנה"ס), אחד מפרעוני מצרים שנעשה לנביא דת מונותיאיסטית קצרת - ימים, וטען כי היחס האינטימי שהאיש קשר בבגרותו עם האל היחיד היה ניסיון לכונן מחדש את יחסיו עם אביו, שמת כשהיה בן אחת - עשרה. אברהם חשף מאפיינים ברורים של מרי ביחסו של אחנאתון אל אביו המת, מה שמסביר את כשל האבל התקין. מה שהעלתה הארכיאולוגיה רק בתקופתנו הוא שאחנאתון איבד לא רק את אביו אלא גם את אחיו הבכור, כך שהאובדן עוד הוחרף ע"י אובדן חוזר.

על ישוע (6 - 30 - ), שהתייחס לאלוהים כאל אביו הביולוגי, יש חומר היסטורי מועט מאוד, ובכל זאת מזדקרת עובדה מעניינת: בסיפור חייו כבוגר, לצד האזכורים הרבים לאמו, לדודתו (יוחנן י"ט 25), לארבעת אחיו ולאחיותיו (מתי י"ג 55) ולהתנכרותם אליו (יוחנן ז' 5) בולט מאוד היעדרו של האב, יוסף. פלוסר מבטא את הדעה הכללית לפיה נפטר יוסף בעוד בנו ילד. צ'סיק מצביע על ההתכחשויות ההדדיות בין ישוע ומשפחתו, כפי שהם מתוארים בברית החדשה, כמאפיין פסיכודינמי חשוב באישיותו. ולבסוף, בל נשכח כי ישוע עצמו נעשה לאל בעצם מותו.

המבשר הבא, מוחמד (570 - 632), גדל ללא אב. עבדאללה אבן עבד אל מוטאלב מת לפני הולדת בנו ומוחמד הילד נושל בשל כך מירושתו. בשנים שאחר כך נפטרו גם אמו וסבו. אשתו הראשונה הייתה מבוגרת ממנו ואלמנה פעמיים. חזיון הנבואה הראשון פקד אותו חמש - עשרה שנה לאחר נישואיו, פרק זמן שהוא הפרש השנים בינו לבינה. מות מוחמד עצמו שימש בידי חתנו, הכליף הראשון אבו - באכר, להמחיש פן זה במונותאיזם: "אם את מוחמד אתם עובדים, " קרא לקהל האבלים המקונן, "דעו כי מת. אבל אם את אללה אתם עובדים, דעו כי לא ימות לעולם. "

אמו של סידהארטה גאוטאמה, הלא הוא הבודהא (563 - 483 לפנה"ס), נפטרה שבוע אחרי לידתו, ומעניין לציין שמושג האלוהות בבודהיזם שונה לחלוטין מהאל הזכרי של הדתות המונותיאיסטיות: בדימויו כנשמה כוללת - כל יש הרבה יותר מדמות האם. קונפוציוס (551 - 479 לפנה"ס) התייתם מאביו בהיותו בן שלוש והחל להורות את עיקרי דתו בשנת 527, מיד בתום האבל על מות אמו.

לכאן שייכת העובדה שהוזכרה בפרק הקודם, שהתייתמות בגיל צעיר מאפיינת גם רבים מגדולי המדע. כיוון שעד התקופה המודרנית יכלו מדענים מוסלמים, נוצרים ויהודים להיות גם אדוקים באמונת אבותיהם, נראה שמניעים נפשיים דומים עמדו ביסוד הרגשתם הדתית וסקרנותם המדעית. דוגמה קיצונית בקבוצה זו היא השתקעותו של ניוטון (1727 - 1642) בדת ובמיסטיקה, שלפחות פעם אחת בחייו, אחרי נטישה מצד ידיד צעיר, התדרדרה למצב מובהק של פסיכוזה: קשה שלא לקשור בינה לבין התייתמותו המוקדמת מאביו בהיותו תינוק, עזיבתו בידי אמו מיד לאחר מכן, ולמות אביו החורג, שאותו כבר זמם להרוג.

אובדן האב מילא כנראה תפקיד באחת המהפכות העקובות מדם בדורנו. רוהוללה חומייני (1989 - 1900) נולד לכהן - דת צעיר שנרצח זמן קצר לאחר הולדת בנו. באיראן רווחת האמונה כי יש קשר בין לידת תינוק לבין המאורעות הסמוכים לה. לפיכך, העובדה שהאב נרצח בשש דקירות סכין, בדיוק כמספר חודשי חיי בנו, גרמה לאמו לראות בו "בַּד - ק'דַאם" (מביא - רע) ולמסרו למשפחה אחרת, שם גדל עד גיל שש - עשרה. כאן יצרה החברה באופן גלוי רגש אשמה בלב הבן, כאילו הוא גרם למות אביו. הפלת משטר השאה והקמת "שלטון האל" נראות לפיכך המעט שיכול לעשות מי שגדל בצל אשמה כה מרושעת. חומייני לא טען אמנם כי האל התגלה אליו, אבל הוא החזיק עצמו כשלוחו המיוחד ובביוגרפיות הרשמיות הודגש הדמיון בינו לבין הנביא מוחמד, שכמוהו לא הכיר את אביו. פעמים אחדות אמר כי היתומים הם ילדיו של אללה, 41 ובכך היטיב בוודאי לבטא גם את חווייתו האישית.

אפילו העולם האקדמי מציג לפעמים ניסיונות - נפל מהפכניים על רקע אישי דומה. משה קרוי (1988 - 1948) התפרסם כפילוסוף רציונליסט קיצוני בשנות השבעים, וספרו הראשון הוא הטפה עקבית לאגואיזם אתיאיסטי. אחרי שהיגר מהארץ נתפס בהדרגה לאמונה ספיריטואלית שנעשתה דתית - פרנואידית מובהקת: "אלוהים" הוא אל הרוע שכבש את העולם מדי האל הטוב, שהוא, קרוי, נביאו הנרדף בידי כוחות החושך. אחרי שאשתו נרצחה בידי חתנו, שנפטר בעצמו כעבור זמן קצר, שב ארצה לקחת חלק במלחמה הקוסמית, אולם כעבור זמן קצר התאבד. קרוי איבד את אביו כשהיה בן שמונה, ולפי עדויות רבות הוסתרה ממנו הפטירה זמן רב. את תכלית הנשמות הגדיר כשיבה אל "אביהן שבשמים. "

חוויית אובדן חוזר ורגשות אשמה, שהביאו להתפתחות אידיאה פרנואידית - דתית, מופיעה גם בתולדות הפסיכואנליזה, בביוגרפיה של וילהלם רייך (1957 - 1897). בנערותו חשף פרשת אהבים של אמו וגרם להתאבדותה, ואביו התאבד מאוחר יותר כדי לזַכות את בניו בכספי הביטוח. בעבודותיו הראשונות תיעב רייך את הדת והמיסטיקה, אבל בסוף ימיו פיתח תיאוריה שבה היו ה"אורגון" וה"אנטי - אורגון" כוחות היצירה וההרס הנלחמים ביניהם ביקום. במלחמה זו, האמין, נועד הוא לשחרר את האנושות מ"המגיפה האמוציונאלית" ולא אחת הזדהה עם ישו.

וכמו ביתמות האישית, כך ביתמות הקולקטיבית: גם מנהיג רב - כוח, שאחיזתו בנפשות מעריציו אינה מותירה להם להתאבל עליו כראוי, עובר במותו תהליך של הפיכה לבן - אלמוות. חסידי ברסלב, שאין להם רבי, מכנים עצמם בפירוש "חסידי הרבי המת. " מותו של מנהיג חב"ד, מנחם - מנדל שניאורסון (1944 - 1902), נתן את ההמחשה הדרמאטית ביותר להאלהת מנהיג מת: לא רק שכל חסידות חב"ד כבר מתייחסת אליו כאל משיח חי, אלא שלאחרונה קמה סערה סביב כתבי פלגים שוליים בחב"ד בהם הוא נקרא "אדוננו, מורנו ובוראנו" ומזוהה בפירוש עם האלוהים עצמו. אירוני הדבר כי, מבחינת הסירוב להכיר במות האב, לא נבדל אפילו הקומוניזם הסובייטי מהדתות בהן נלחם: אידיאולוגים רוסיים טענו כי כאשר יגלה המדע הסוציאליסטי את סוד החייאת המתים יהיה גופו החנוט של לנין הראשון שיזכה בכבוד זה. היחס אל לנין עד לאותה תחייה דומה אף הוא להפליא ליחס המאמין אל הנביא: "למעשה סברו שאי אפשר כלל להתייחס אל לנין כאל מת כיוון שדמותו מלווה אותם תמיד וכל הרוצה יכול לפנות ולשוחח אתו" (43, ע' 74). " (לנין תמיד אתנו) " הייתה סיסמא מוכרת, ושני הרופאים היהודיים שהיו מופקדים על הגופה החנוטה, בוריס זבארסקי ובנו אליה, חבו את חייהם לעובדה שלא גילו לאיש את רזי המקצוע.

לסיכום, על פי ההשערה המוצעת כאן, פועל ביסוד חוויית התגלות האל תהליך זה: דמות הורה אפופת רגשות אשמה, בדרך - כלל האב, אינה מופנמת כראוי בתהליך האבל אלא מושלכת החוצה ומאז נחווית כישות חיצונית מועצמת לאין שיעור, לפעמים אוהבת ולפעמים רצחנית, לפי היחס הלא - פתור כלפי ההורה. כמה קולעת כאן ההערה של פרויד בטוטם וטאבו: "המת היה עתה במיתתו חזק יותר משהיה בחייו; דברים כאלה הן אנו רואים עד היום בחליפות - גורלם של בני אדם" (11, ע' 128).

אסיים בהערה סוציולוגית. ניתן להתנגד לאוסף האנקדוטות הביוגרפיות וההיסטוריות שליקטתי לעיל בטענה פשוטה: אבדן הורה היה שכיח מאוד בתקופות קדומות יותר, כשתוחלת החיים הממוצעת הייתה קצרה בהרבה מבימינו. "רַבִּינָא יכַלִּיכּ" (אלוהים יותירך) מברך המוסלמי את חברו, זכר לימים בהם לא היה אדם בטוח אם יזכה לראות את חברו שנית, "הי"ו (ה' ישמרו ויחיהו) " נוהגים יהודים דתיים להוסיף לשמו של אדם, והתלמוד (ברכות נ"ח 2) מורה כי הרואה את חברו אחרי שנה יברך "ברוך מחיה המתים. " אם כך, אובדן הורה בילדות ואובדן חוזר היו חזון נפרץ מאוד בימי אבותינו, וברור שלא כל מי שאיבד הורה, אפילו אם נקלע לאבל לא - תקין, יחווה חוויית התגלות.

נכון, אולם כשתתרחש חוויית התגלות כזאת בתקופה בה רווחת ההתייתמות בגיל צעיר, והאדם שחווה אותה יכריז עליה ברבים, תהיה לה השפעה חזקה הרבה יותר על ההמון. הנביא במובן זה כמוהו כאמן: הוא מתמודד עם מצוקה חריפה של עצמו, אך בדרך מיוחדת המסוגלת לענות למצוקה השכיחה בקרב בני דורו.

* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 4.