אחד העקרונות החשובים בבודהיזם הוא חוק הקרמה שלפיו אם אנו רוצים לעשות טוב, המציאות תחזיר לנו טובה בחזרה ואם להזיק או לעשות רע, אנו נקבל שכר דומה.

העניין הוא שאנחנו לא יכולים להיות אחראיים לתוצאות מעשינו ואמירותינו, מכיוון שאין לנו אפשרות לדעת מה יהיו ההשלכות של פעולותינו בטווח הרחוק, מה תהיה פרשנותו האישית של כל אדם למילותינו ומעשינו אין לנו אפשרות לדעת מהו רצף השינויים שיתרחש במציאות כתוצאה מכל סיבה או פעולה שבחרנו להוציא אל הפועל.

ולכן? אנחנו לא יכולים באמת לעשות טוב או לעשות רע, אלא שאנו יכולים רק להשתדל לפעול מתוך כוונה טובה. כוונה טובה מתחילה מבפנים, מהרצון שלנו לתת הרגשה טובה לסביבה. המטרה היא להרגיל עצמנו לפעול מתוך כוונה טובה מבפנים. ולמה שנרצה ליצור כזה הרגל?

הרגל הופך לטבע שני. כשאדם מרגיל את עצמו לצורת התנהגות מסוימת, עם הזמן צורת ההתנהגות הזו הופכת להרגל או לדפוס חשיבה שטבוע בו, חלק מהטבע שלו. טבעו של אדם, הוא צורת התנהגותו וצורת החשיבה שלו.

ההיגיון אומר שאם אדם באמת ירצה לפעול מתוך כוונה טובה, מתוך נתינה ורצון לפעול למען הכלל ולא רק למען עצמו, לבסוף הוא גם ירוויח מזה, כוונה שלמה לנתינה, היא גם הקבלה גדולה. ולמה רק בסוף?

מכיוון שרק כאשר כוונת הנתינה, תהיה מתוך דפוס או הרגל שטבוע בנו, אז האדם לא יצטרך להשתדל ולרצות לפעול מתוך כוונה טובה, אלא שזה יקרה מעצמו, זה יהיה טבעי לו.

חשוב שהרצון לתת יהיה עם כוונה שלמה, כלומר ללא שום ציפייה לקבל בחזרה תוצאה מסוימת, אלא לתת כדי לתת, להשפיע שעל מנת להשפיע, מה שנקרא אלטרואיזם.

ועד שהאדם מגיע לבחינה הזו? יש לו אינטרס להרגיש טוב בעצמו, אך כשהוא משווה צורת מידתו שלו למידת האלטרואיזם, אז הכוונה שלמה, וזה בסדר גמור, כך זהו עובד, תמיד משלא לשמה בא לשמה. ולמה לנו לרצות להגיע לבחינה הזו?

הרצון של האני, הוא החיסרון שלו, האדם רוצה את מה שהוא מרגיש או חושב שחסר לו. ברב המקרים קיים איזשהו פער זמן בין תחושת החיסרון לדבר שאותו אני רוצה, לבין זמן הקבלה והשגת הדבר שאותו רצינו, שהוא זמן השלמת החיסרון ותחושת הסיפוק, ומי שלא מספיק מודע לעניין, עבורו זמן ההמתנה הזה יכול להיות סבל - סבלנות והמתנה בתחושה של חוסר.

כאשר מטבענו נרצה להשפיע על מנת להשפיע, אז בדיוק ברגע שנרצה ונחווה תחושת חיסרון, אנחנו נרגיש סיפוק מזה שקיבלנו בדיוק את הדבר שרצינו שזה - לתת.

כאשר רצון אלטרואיסטי הוא טבעו של אדם, אין לו צורך להתאמץ ולהתייגע כדי להשיג את תחושת הסיפוק מהשגת רצונו, כי כאשר זהו טבעו, זה טבוע בו ונובע מעצמו, ועל ידי זה "שלהבת הלב עולה תמיד מאליה".