הקבלה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית אשר לפי המסורת הועברה ממורה לתלמידיו למן האדם הראשון. מאחר שהקבלה עוסקת בעניינים רוחניים, אלוקיים, מופשטים מזמן מקום ותנועה, נדרשו המקובלים לשפה ייחודית, שבאמצעותה יעבירו הלאה את חכמת הנסתר שהשכל הפשוט אינו יכול להשיגה. השפה בה משתמשים המקובלים מכונה לא פעם 'שפת הענפים', שם המעיד על רעיון יסודי מן הקבלה: על כך שכל מהות או הנהגה מן העולם הזה נמשכת מטה מעולם גבוה יותר, בענפים המשתלשלים למן מקורה - שורשה בעולם העליון ביותר. לא מעט מושגים ומונחים המשמשים בשיח הקבלי קרויים על כן בשמות מושגים מוחשיים וגופניים - שמות הענפים שבעולם הזה - כאשר ביאורם מורה על יחסם לשורשם במערכת העולמות העליונים. הכוונה העומדת אחר השימוש בשמות ומושגים מוחשיים וגופניים מתייחסת רק למבנים, חוקים וכוחות פנימיים הפועלים בעולמות הרוחניים ולא לעצמים גשמיים, כגון איברי הגוף - המקובלים מזהירים מתפיסת דברי הקבלה במשמעות חיצונית, בהוראה גשמית, הנחשבת לעברה על "לא תעשה לך פסל ותמונה". יתר המושגים מקורם בתנ"ך, שבתוכו חבויה פנימיות התורה, היא תורת הנסתר. מאחר שהמושגים המשמשים בשפת הקבלה, מייצגים את החוקים, הכוחות והמבנים הפועלים ומרכיבים את המציאות הכוללת, הם קשורים זה בזה בהתאמה למבנה אותו הם מבקשים לחשוף ולבאר. המושגים המובאים להלן הם מושגי יסוד בקבלה. חלקם שימשו בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה בספר הזוהר, וחלקם הם תוספת דורות מאוחרים יותר.

אלוקות

אלוקות הוא שם מופשט למחשבת או תורת האל, סוד השם יתברך (הוא הטוב המוחלט), ותכונתו, תכונת ההשפעה המנהיגה את כלל המציאות, שהיא מקור כלל החוקים הפרטיים הפועלים בעולם העליון ובעולמות התחתונים. הקבלה מבחינה בין טבע עליון, שהוא הרצון להשפיע טוב - להיטיב לנבראים -, לטבע תחתון שהוא הרצון לקבל. האלוקות בהיותה הטבע העליון מהווה את שורש הכל: "והוא עקרא ושרשא דכולי עלמין (=עיקר ושורש של כל העולמות) " (מאור ושמש, פרשת וארא) האלוקות היא בגדר נעלם בעולם הזה, סוד המתקיים בו ומקיימו בהסתר, וכן ביתר העולמות התחתונים אם כי במידה פחותה ושונה. השגת האלוקות אינה אפשרית בדרך השכל והעיון אלא רק בפניה של האדם אל מעמקי ליבו, גילוי הניצוץ האלוקי שבו (נתון אלוקי בנפש האדם), והתקדמות בהשגה על ידי זיכוך הלב (עבודה פנימית לשם השגת תכונות הבורא הטוב והמייטיב), מתוך לימוד ויגיעה, וראשית לכל אהבה. עבודת התיקון הפנימי היא המאפשרת את השגת האלוקות וההתקדמות למדרגה גבוהה יותר בהשגתה, ואליה מכוונת תורת הקבלה.

אין סוף

במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר עומדת מערכת אחת והיא סוד ידיעת האלוקות, או "רזא דמהימנותא" (ארמית, "סוד האמונה"). דמות האל המצטיירת מבעד למערכת זו שונה בתכלית מכל מקור אחר ביהדות - זוהי דמות מופשטת ומשוכללת הנאצלת ונפרטת למערכת עולמות, ספירות וכלים שדרכם היא נגלית לנאצלים, ואשר מקורה נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף" (א"ס).

לפי "משנת הזוהר" לתשבי ולחובר, בחינת ההיעלם שבאין סוף כפולה: ראשית, עצמותו אינה משתקפת מחוץ לתחומו הנעלם ואינה משתתפת בתהליך הבריאה; שנית, מהותו אינה נתפסת ואינה בת השגה כלל ועיקר.

היות וידיעתו של האדם מותנית ביכולותיו המנטליות, וניתן לו לדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו להשיג ולהכיר, מסיקה הקבלה כי את האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן לדעת, ואין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר. האדם יכול להשיג את האלוקות רק כצורת וכמידת התגלותה בעולמו, כאשר ידיעת הצורות בהן מתגלה האל וההכרה בגבולות השגתו כרוכות זו בזו. האל אליו פונה האדם, כמו האלוקות שבאפשרותו להשיג, הוא על כן האל הנגלה. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם, והוא מוזכר רק בשם אחד בלבד, המיוחד לו: "אין סוף". כינוי זה הופיע לראשונה בחוגו של רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ותלמידיו שפעלו במאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה בפרובנס ובספרד. יש לציין כי המושג "אין סוף" הופיע גם קודם לכן, בספר הבהיר - שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית" -, ובתנ"ך - כחלק מתיאור נפלאות מעשיו של האל: "עושה גדלות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר".

לאין סוף שני היבטים עיקריים המשליכים על תפיסתו:

דרך השלילה - שלילת כל גבול ומידה. מהיבט זה נובע שאין בכוחנו להשיג אותו אין סוף ולהגיד עליו דבר מה על דרך החיוב. לעומת זאת, חלה עלינו החובה לשלול ממנו כל תואר ותכונה הידועים לנו, מכיוון שאלו פוגמים בשלמותו הבלתי נודעת ומכניסים גבול באין סופיותו.

אי - הפרסונאליות - אין סוף הוא מה שאין לו סוף. מכאן שהאל הנעלם אינו בגדר אישיות, אינו נבדל ואינו יוצר ופועל. גם תארים מסוג "האחד", "סיבה ראשונה" או "עילת העילות" אינם תקפים לגבי אין סוף, מפני שאינם עונים על קריטריון אי - הפרסונאליות ודרך השלילה; הכינוי היחיד השווה לאין סוף מבחינת השלילה ואי - הפרסונאליות הוא "מה שאין המחשבה משגת".

לפי תורת הקבלה אור אין - סוף מצוי בכל, אך בהליך בריאת הנבראים ועולמם, יצר הקדוש ברוך הוא הסתרים המעלימים את נוכחותו מתודעת נבראיו. רק בעולמות הרוחניים הגבוהים יותר - עולם אצילות ומעלה (ראה הסבר להלן) - השפעת אורו של אין סוף היא ישירה.

האצלה

תהליך התגשמות האלוקות בעולם. המונחים "בריאה", "יצירה", "עשייה" וכו' אינם נחשבים בעיני העוסקים בקבלה כמילים נרדפות, אלא כדרגות שונות של האצלה. הדרגות מתייחסות למידת גשמיוּת הנברא: הנאצל בעולם האצילות הוא הרוחני ביותר, הנברא בעולם הבריאה גשמי יותר, הנוצר בעולם היצירה גשמי אף יותר, הנעשה בעולם העשייה הוא הגשמי ביותר, וזה שבעולם הזה, חסר כל הכרה אלוקית.

האצלה קיימת גם בכל אחד מהעולמות פנימה, כאשר ההתעלות הרוחנית באותו עולם ובין עולם למשנהו מושגת באמצעות טיפוס בעשר מדרגות - שהן עשר הספירות, כלי הרגשת אור האלוקות.

עולם

משמעות המושג עולם בקבלה הוא 'העלם'. הקבלה מבחינה בין כמה עולמות יסודיים. בהתאם לתורת הענפים, הקובעת כי כלל העולמות משתלשלים מטה מן העולם העליון, מוגדר כל עולם בתורת הקבלה כמידת העלמה (הסתר) של האור העליון או הבורא מן הנברא. מידת ההסתר, לפי תורת הקבלה, היא אשר קובעת את שחווה הנברא - מידת האלוקות אותה הוא חש. מידות שונות של הרגשת הבורא מכונות "עולמות", כאשר גודל ההסתר, תולדת גודלו ואופיו של הרצון לקבל, קובע את דרגת העולם ואופיו. בלשון פשוטה, ניתן לומר כי עולם הוא בעצם 'תפיסה' של המציאות הרוחנית, התלויה בדרגתו הרוחנית של החווה - מידת השתוות תכונותיו עם תכונות הבורא - וכי עולמו של כל נברא הוא בעצם שיקוף של פנימיותו, מראית האור ה'עובר בפריזמת פנימיותו'. בהתקדמות בעבודה הרוחנית גדלה באדם הרגשת הבורא, ובכך הוא מגלה מדרגות ועולמות רוחניים גבוהים יותר, עד להשגת המציאות הכוללת. אין זה שהעולם הקודם שהכיר פוסק מלהתקיים במובן הפשוט אלא שהוא משיג צורות חדשות שלו ומוצא בו טעמים רוחניים חדשים. במאמר 'תלמוד עשר הספירות' מביא הרב יהודה אשלג כמשל לכך את המן, הלחם שאכלו בני ישראל במדבר: על המן, שכונה 'לחם מן השמים' "משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעולם הזה, אמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה". הטעמים השונים, מסביר הרב יהודה אשלג, אינם ממהות המן, אך הוא כלול מהם (הם פן של מופעיו). וכך, טוען הרב אשלג, יש להבין כל דבר רוחני: "שהוא בעצמו יחיד ופשוט, גם אם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם", וכאשר הוא נחווה על ידי מקבל גשמי ומוגבל, מגלה זה בו "צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתייחדות במהות הרוחנית ההיא".

הבהרות אלו מצביעות בין היתר על כך שבעולמות התחתונים ניתן לראות עולמות 'מדומים' או 'חלקיים', כעין צל של עולם האמת - העולם העליון אשר בו לא מתקיים הסתר והקדוש ברוך הוא, תורתו ונבראיו חד הם.

העולם הרוחני לפי תורת הקבלה הוא עולם של כוחות ורגשות, בלא לבוש של גוף, וכלל העולמות, ככתוב בספר הזוהר, נמצאים בפנימיות האדם.

הקבלה מתארת את בריאת שרשרת העולמות, מעולם אינסוף ועד לעולם הזה, הרחוק ביותר מן הבורא - ההסתרה המוחלטת. סולם העולמות בסדר יורד מכיל את: עולם אינסוף, עולם אדם הקדמון, עולם הנקודים, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. בטיפוס בסולם העולמות השגת האלוקות בתחילה היא רק בכוח, ולאחר מכן, מעולם בריאה ועד עולם האצילות, ההשגה היא בפועל. ספרי המקובלים מתמקדים בעולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה) ובעולם הזה, כאשר העיסוק ביתר העולמות הוא רק ביחס לעולמות אלו. הסיבה לכך היא כי העולמות העליונים יותר הם עולמות אלוקיים, סוד גדול, שלא ניתן לדון בו כמעט. העולמות לפי ספר הזוהר נבראו על מנת שהברואים יוכלו לטפס בהם ולהכיר את בוראם.

עולמות אבי"ע

העולם החומרי, זה המדיד לחושי בני אנוש, מהווה על פי הקבלה דרגה נמוכה של עולמות גבוהים יותר. כל אחד מעולמות אלו מהווה נשמה ומקור חיים לעולם שמתחתיו בדרך של האצלה. כמו כן, כל עולם תחתון, הוא בבחינת התגלמות שונה, גשמית יותר, של העולם שמעליו - 'מלובש' בהיעלם (הסתר) שונה, הקובע את אופיו. שרשרת ההאצלה לעולמנו הגשמי פועלת מארבעה עולמות גבוהים יותר, לפי הסדר הבא:

עולם האצילות - עולם אלוקי, חסר ממשות חומרית, בו אין בנמצא תפיסה מובחנת אלא אחדות פשוטה ובלתי משתנה. עולם זה מכונה בשם נשמת אדם הראשון, הכינוי למערכת הנשמה האחת, הראשונית. בעולם זה אין נבדלות או עצמיות. הוא נמצא כגבוה ביותר (תחת אדם קדמון בו מתקיים גמר התיקון). הוא קרוי בשם הזה מפני שהוא נאצל מהבורא, "ויאצל מן הרוח", או מצוי אצלו. בעולם זה ניכר יחודו של הבורא באופן מוחלט, ולכן עולם זה הוא אלוקות גמורה, כולו טוב ואין בו ישות נפרדת לנבראים; שם הקדוש ברוך הוא, תורתו ונבראיו חד הם. במדרגת אצילות מושלמת רכישת תרי"ג רצונות ההשפעה (פנימיות המצוות), הן תכונות הבורא הטוב והמייטיב, ומושלם מעשה הרכבת נשמת אדם הראשון אשר נשברה והתפזרה בין העולמות. ביחס לעולמות הנאצלים מטה ממנו, עולם האצילות הוא כעין תוכנית מופשטת.

עולם הבריאה - עולם הנשמות. השם בריאה מעיד על קבלתו מעולם האצילות (המופשט מישות) בדרך של יש מאין. עולם הבריאה הוא העולם הראשון בהליך התיקון והטיפוס בעולמות הרוחניים בו נרכשת תכונת ההשפעה הראשונה וישנו גילוי ראשון של הבורא. אל עולם הבריאה נכנס הנברא אחר השגת ההכרה השלמה כי הבורא קיים והינו טוב ומייטיב.

עולם היצירה - עולם המלאכים (הכוחות הפועלים באדם לחיצוניות העולמות). בעולם זה הנברא מכיר כבר בקיום הבורא אך עדיין מצוי בהסתר ביחס להיותו טוב ומיטיב (הסתר א'). השם יצירה מעיד על קבלתו מעולם היצירה בדרך של יש מיש - יצירה כמעשה אומן, כנתינת צורה.

עולם העשייה - עולם הגלגלים, ממנו נובעת ההנהגה בפועל של העולם הגשמי. בעולם זה מתחילה הרגשת הרוחניות אך הן קיומו של הבורא והן תכונת היותו טוב ומיטיב נסתרים מן הנברא (הסתר ב'). השם עשייה מעיד על קבלתו מעולם היצירה כמעשה גמור בו נתונים פרטי הפרטים.

בעבודה הרוחנית מכיר הנברא את הכוחות המנהיגים את עולמו ובתוך כך מגלה בהדרגה את עצמו - חירותו לפעול לתיקון עצמו ולרכוש את תכונות ההשפעה -, ואת בוראו. עבודה זו מאפשרת לו לטפס בסולם העולמות ולהתקרב לבוראו מתוך השגתו בפנימיותו.

הספירות

תרשים של עשר הספירות - מושגי יסוד בקבלה

ספירה היא מושג יסודי בעולמה של הקבלה, המתקשר למושג ההאצלה והצמצום ומתאר רובד בהופעת האלוקות. אזכור הספירות הופיע כבר במדרש, כאשר פיתוח של הרעיון הוצג לראשונה בספר יצירה.

הספירות הן עשר כלים ומדרגות או מידות רוחניות. הרעיון התאולוגי העומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם; האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתכסות ב"לבושים" ולצמצם את עצמו, או במילים אחרות, להגדיר או לתחום עצמו, על מנת לרדת אליו. ירידתו של האלוקים אל העולם נעשית באמצעות הספירות, כוחות - או כלים ואורות כעמדת הרמ"ק -, שבהם עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לנברא. בהתאמה, בהליך תיקון עצמו, הנברא מגלה את הספירות ומתקן את החיבורים ביניהן, שלב אחר שלב, וכך מטפס מעלה ומתקרב אל הבורא.

קיימות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. מערכת הספירות עשויה להופיע גם בגרסה שנייה המשמיטה את ספירת ה"כתר" הנעלית מאוד, ומכילה תחתה את ספירת ה"דעת", הממוקמת בין הספירות "בינה" ו"חסד" ואשר מחברת בין הספירות השכליות (חכמה ובינה) לבין הספירות הרגשיות (חסד, גבורה וכו').

לפי מחשבת היהדות והקבלה, בריאת העולמות נעשתה על ידי הקדוש ברוך הוא באמצעות עשר הספירות, בסדר זה: בשלוש הראשונות, כתר, חכמה ובינה, השתמש קודם לבריאה; ובשבע הנותרות מזמן בריאת העולם ואילך - ספירות אלו הצטמצמו בזו אחר זו, בשבעת ימי המעשה: יום א' השתמש הקב"ה בכלי החסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, וכן הלאה עד ליום שבת - המלכות.. המקובלים חיברו את שבע הספירות האחרונות אל שבעת כוכבי הלכת, וכך גם את שבעת שבועות העומר.

תורת הצמצום

המקובלים מספרים כי הבורא ברא את הרצון לקבל (ליהנות) הנקרא 'נברא'. בעצם פעולה זו הבורא הפריד עצמו מהנברא, ויצר הפכים, בורא נותן ונברא מקבל. כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לשלמות מבחירתו החופשית, להשתוות עימו, צמצם הבורא את עצמו, את אורו, וברא מדרגות ועולמות בצמצום אחר צמצום, המשתלשל עד לעולם הזה שבו שולט הרצון להנאה גשמית המוליך את התפתחותה של האנושות בהשגת הנאות שונות, החל מהנאות בהמיות פשוטות, דרך הנאה משליטה וכבוד ועד להנאה שכלית.

הצמצום יצר את הבחנה בין אין - סוף השם יתברך שהוא מציאות נצחית ובלתי משתנה (היה - הווה - ויהיה) לבין התפיסה הארצית של בני האדם, או החלקית של הרוכשים כלים רוחניים, וברא בהתאמה עולמות דינמיים ומופרטים המשתלשלים מאין - סוף לסופיות. תכלית בני האדם, לפי הקבלה, היא לשוב לאין - סוף, מתוך השגת המציאות האחדותית של מקורם על ידי תיקון רצונותיהם, כאשר בתהליך התיקון הנברא נדרש לצמצם את רצונותיו האנוכיים על מנת לפנות מקום לגדילתו הרוחנית, מתוך דבקות והתבטלות בפני הבורא.

הצמצום הראשון של אין סוף נקרא צמצום א', מתוך צמצום זה נוצרה מערכת אדם הקדמון (או אדם הראשון), הראשון בסדר השתלשלות העולמות מטה מאין סוף.

חלק מן המקובלים גרסו כי את הצמצום אין להבין כהפחתה, אלא כהסתרה, העלם, שהרי עולם אינסוף כולל את כלל הצורות אם כי בבחינה בלתי משגת. לעומת זאת, לפי קבלת האר"י כרוך הצמצום במידה של הסתלקות ('סוד הצמצום') היוצרת חלל ריק בו מצויים רק שיירי רשימות (רשימו) של נוכחות אין - סוף, מעורבים בשורשי הדין האלוקי - מצע ממנו נבראים כלל העולמות.

אדם קדמון

אדם קדמון או נשמת אדם הראשון הוא כינוי לכלי הראשון שברא האל כחלק מבריאת העולמות והנבראים, כמו גם לנשמה הראשונה שגילתה את העולמות הרוחניים. זהו מושג לוריאני בעיקרו. אדם קדמון הוא העולם הראשון היוצא לאחר הצמצום, המקבל את הארותיו מאין סוף. אין הוא מתאר אדם, כפי שאפשר היה לשער לפי שמו, אלא את האלוהות המאצילה את עצמה בהתגלמותה הראשונית והמושלמת. המילה קדמון או קדום מצביעים על כך שבעולם זה פועל הצמצום הראשון ולא השני היוצרים את העולמות והנבראים. עולם אדם קדמון הוא הכלי או מערכת הנשמה הכללית, בה קשורים כל הנבראים. בכל נברא ישנו ניצוץ או מידע מנשמה זו, בין אם הוא מודע לו או לא. בהתעורר רכיב זה מתחיל הנברא את התיקון הרוחני שתכליתו השתוות הצורה עם הבורא וחזרת כל שברי נשמת אדם הראשון לחיבור ואחדות.

שבירת הכלים

האר"י סבר שבראשית הבריאה נכח ה"אין סוף" בתוך הכלים, כלומר הספירות, אך אלו לא יכולים היו להכילו, ונשברו. זו שבירת הכלים, שכתוצאה ממנה התפזרו ניצוצות אל תוך הקליפות. הגאולה תבוא כשיופרדו אלו מאלו.

אורות

מושג שמהותו היא תוכן רוחני בתוך מבנה אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים). הרמח"ל, בספרו "קל"ח פתחי חכמה", מסביר את המושג "אור" בקבלה כדבר הגובל בין גשמיות לרוחניות, והמושג הקרוב ביותר לרוחני הניתן לתפוס בחוש. המושג "אורות" (ברבים, בשונה מ"אור") מורה גם על קשרים רוחניים בין תכנים רוחניים שונים. מושג המתקשר לאורות הוא ה"תיקון" או בהרחבה "אורות דתוהו בעולם התיקון".

ניצוצות

הארות שדרכן להיכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין", כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאף על פי שהמה נראים כמתכבים מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה".

"העלאת ניצוצות" הוא מושג שעיקרו בקבלת האר"י. לדעת גרשם שלום, מושג זה מרכזי כל כך, עד שיש בו כדי להסביר את הופעת שבתי צבי ומשיחיות השקר שלו. כל מצווה מעשית, לדעת האר"י, מהווה העלאת ניצוץ, ולפיכך מקרבת באופן מוחשי את הגאולה. בצורה זו הסביר נתן העזתי את התאסלמותו של שבתי צבי. משיח השקר ירד אל האסלאם, מקום של קליפות, כדי לגאול גם את הניצוצות הפזורים שם. עבודה זו, על פי הקבלה השבתאית, שונה מעבודת הבירור הלוריאנית הרגילה ומיוחדת לאנשי מעלה, שיש ביכולתם ל"רדת" אל הטומאה ולשחרר את הניצוץ השבוי בה מבלי להפגע ו"להתלכלך".

שלושה קווים

לפי הקבלה קיימות שלוש צורות בסיסיות של ביטוי הרצון:

רצון להשפיע ללא גבול המכונה קו ימין.

רצון להימנע מהשפעה - להגביל המכונה קו שמאל.

רצון המאזן המכונה קו האמצע, ומהווה את היכולת להשפיע בצורה מוגבלת.

שלושת הקווים הם מערכת תיקון רצון האדם מקבלה אל השפעה, המתבצע לאחר "שבירת הכלים". תיקון זה נוהג מעולם האצילות ואילך ומשמש כעיסוקו המרכזי של ספר הזוהר. כל אחת מהספירות הקבליות נמצאות על אחד הקוים:

הספירות כתר, תפארת, יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע, (רצון מאוזן).

הספירות חכמה, חסד, נצח שייכות לקו ימין, (רצון להשפיע).

והספירות בינה, גבורה והוד מרכיבות את קו השמאל, (רצון להגביל).

התורה

על פי הכתוב בספר הזוהר, התורה קדמה לעולם: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם). כלומר, התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, שבה הסתכל הקב"ה ולפיה ברא אותו, ולכן כל דבר שקיים בעולם כתוב בגלוי או ברמז בתורה.

תפיסה זו נפוצה אצל רוב המקובלים, והיא באה לידי ביטוי בחשיבות שהם מייחסים לכל אות ותג הכתובים בתורה. הזוהר מבטא את העניין בחריפות בהתייחסו לסיפורי התורה, וכלשונו - לא ייתכן שלקב"ה לא היה דבר לעשות מלבד לכנס את דברי עשו והגר, למשל, ואם הייתה התורה חפצה לספר סיפורי ימי עבר, יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. מסקנתו היא, שבקראנו את סיפורי התורה, אל לנו להסתפק בפשטי הדברים אלא עלינו לדעת כי כל מילה וכל אות, מצביעים על דברים מהותיים בקיום העולם.

הרמב"ן כתב כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", והיא בעצם שם אחד ארוך, וניתן לשנות את סדר הפרדת האותיות בתורה, כלומר להרכיב כך מילים חדשות, וכך לגלות סודות מוצפנים. על בסיס קבלי זה עלה הרעיון בן השנים האחרונות, לפיו התורה מכילה מילים מנבאות עתיד המוסוות בצופן. רעיון נוסף הוא שיש שישים ריבוא אותיות לתורה (המספר המדויק שונה וישנם מספר תירוצים לקושיא זו) כנגד נשמות בני ישראל. על פי רעיון זה, לכל אדם בישראל יש את האות שלו בתורה, שמסמנת את הפן המיוחד של אישיותו.

רבי חיים מוולוז'ין כתב כי אם יהיה רגע אחד שבו העולם יהיה פנוי מלימוד תורה, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים. רבו הגאון מווילנה לא היה חודל מלימודו במוצאי יום כיפור, מתוך חשש שהעולם לא יתקיים, אם הכל ינטשו את תלמודם על מנת לסעוד.

נשמה ותיקון

נשמה בקבלה היא אור וכלי, אור המתלבש בכלי הבינה, אחד הכלים הפנימיים של עשר הספירות, הוא הרצון לקבלת מושכלות רוחניים. באופן כללי מכנים בשם נשמה את הרוחניות שבאדם (גם כאשר יש בו נפש בלבד ועדין לא השיג את חלק הנשמה), מאחר שהנשמה היא הבחינה העליונה של האדם. לפי הקבלה כלל הנשמות נמשכות מנשמת האדם הראשון (מערכת הנשמה העליונה), ובכל אדם חלק קטן מנשמת האדם הראשון, ורק את חלקו, הקשר שלו עצמו לשורש נשמתו, עליו לתקן.

נשמות האדם לפי הקבלה הן המרכז בכל עולם מעולמות בריאה, יצירה ועשייה - מרכז הניזון מן המציאות הרוחנית שבו. מציאות הנשמות מתחילה להתגלות לנברא רק בעולם הבריאה, ומעולם אצילות ומעלה מציאותן נעלמת היות שעולמות אלו הם מבנה גבוה ומופשט, שהוא אמנם מקורן, אך הם מתקיימות בו קיום אחר, אלוקי ואחדותי; ניתן לומר כי ביחס לעולמות בי"ע הנשמות בעולם אצילות מתקיימות בבחינת 'תוכנית אדריכלית', מעבר לכך מציאותן אינה מובחנת והיא בבחינת סוד. בעולמות הגבוהים יותר לחלקי הנשמה כבר אין קיום נפרד, ומדובר במערכת הנשמה הכוללת, שמציאותה היא סוד גדול שאינו בר השגה כלל.

ההתמקדות בצרכי הנשמה היא הדרך להצלחה בהשגת האלוקות, ובה מתרכזים דברי המקובלים. תיקון הנשמה, לפי תורת הקבלה, הוא גם הדרך לגאולת העולם כולו, כאשר עם ישראל הוא זה שבידיו להוביל מהלך זה, שכן ייחודו מאומות העולם הוא בכך שבו טבועה התכונה להתקדמות רוחנית. יש לשים לב לכך ש'ישראל' לפי הקבלה אינו כינוי גשמי לעם היהודי, אלא מדרגה של מסירות וחירות רוחנית, של חיבור עם הבורא, 'ישר - אל'. בשם 'נשמה פגומה' כינו חז"ל את בני ישראל העובדים עבודה זרה (שנשחתו בדעתם ומעשיהם) ובכך מביאים לקלקול העולם. תיקון הנשמה כקלקולה קובעים לפי הקבלה את פני המציאות בעולם הזה. אמנם לפי הקבלה התוכנית האלוהית ברורה וקבועה, ובהכרח תצא לפועל, אך במעשה התיקון העצמי ניתן לקבוע את האופן בו תתממש, אם מתוך ייסורים או נחת.

צער השכינה וזיווג עליון

הרע שקיים בעולם נובע מהנתק שבין ספירת תפארת לספירת מלכות, או במילים אחרות, בין האור של ההוויה לבין נשמת העולם, בשל גלות ישראל ובשל החטאים. צער השכינה הוא כאב הפירוד הזה, שנחשב לכאב הגדול ביותר. ישנן תפילות מיוחדות שנתקנו (תיקון חצות), שבהן משתתף היחיד בצער השכינה. לעומת זאת, עשיית מצוות מאחדת בין הספירות וגורמת ל"זיווג קוסמי", ואור אלוהי זוהר על השכינה וממנה אל תוך העולם. הקבלה רואה את שיר השירים ואת דמויות הדוד והרעיה כאלגוריה לעניין זה. זהו המקור לבקשה "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתא" שהאשכנזים נוהגים לומר בספירת העומר, והספרדים בקיום הרבה מצוות.

כוחות האדם

נפש

נפש נמצאת בכל אדם; היא רוח החיים היסודית. על - פי התורה: "הדם הוא הנפש". מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות. מקום משכנה בכבד.

רוח

ישות אמצעית המקשרת בין הנפש והנשמה, או הנפישה (מנוחה) והנשימה (נשימה "פעילה"). הרוח הינו / הינה תנועת החיות הנשימתית המופחת על ידי נותן החיים בגוף החי. הבורא אם כן מחיה את היצורים החיים בכל רגע נתון על ידי שאיפה ונשיפה. הרוח שואפת לנפוש בקרב הגוף החי. ח"ו הפסקת הנשימה = הפסקת החיים.

הרוח שוכן בלב, כמאמר הפסוק: "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". בבראשית ב', ז' כתוב: "... ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - תרגם תרגום אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הרוח הנמצא באדם זהו כוח הדיבור.

נשמה

נשמות ישראל כולן הן "חלק אלוקה ממעל ממש" כמאמר ספר התניא, אך הנשמה באה רק אצל המקובלים הראויים לכך. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להיפגם, והיא נותרת טהורה תמיד. שוכנת במוח.

חיה

סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההוויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.

יחידה

זוהי הבחינה הנקראת עצם הנשמה, עצם ההתאחדות של נברא עם בורא ללא שום ציור "יחידה ליחדך". על דרגה זו נאמר שיהודי לא יכול להפרד מהשם. בכללות, זוהי הדרגה הגבוה ביותר שבנשמה, אך בפרטות, בחסידות מגלים שגם דרגה זו יש מעליה.

גלגול נשמות

השרטוט

רעיון השרטוט קובע כי מעשי האדם ותכונותיו משתקפים על מצחו (חכמת הפרצוף), על כף ידו או על איברים אחרים, והבקיאים בכך יכולים לקרוא זאת.