נניח שיש אירוע כמו "אני מפחד".

וברצוננו לחקור ולברר את האירוע הזה ולהבין אותו.

אם נשאל "למה אני מפחד?"אז אנו סוטים מהרצון שלנו לברר את האירוע ואגב כך מכניסים את עצמנו לדרך ללא מוצא.

מה הכוונה? האירוע הוא "אני מפחד". וכמו שאמרנו אירוע זה עצמו לא ברור ואנו רוצים להבין אותו. כשאנו שואלים "למה אני מפחד?"האירוע "אני מפחד" הופך מאירוע לא ברור שצריך לברר מה משמעותו לנתון, להנחת יסוד, ועכשיו לכאורה נותר "רק" לברר מה הסיבה לכך ש"אני מפחד". כלומר בעצם ניסוח השאלה כ "למה אני מפחד" הפכנו את האירוע שברצוננו להבין ולברר לנתון ונשארנו עם שאלה שהיא אחרת לגמרי ממה שהתכווננו לשאול מלכתחילה. וב"בונוס" נכנסנו למבוך של שאלות שאין לו סוף והוא לא מוביל להבנת האירוע כי גם אם נמצא תשובה לשאלה "למה אני מפחד" לא נדע מה זה "אני מפחד".

ניתן דוגמא אחרת. נניח שיש אירוע "אני רוצה ללכת לפאב למצוא בחורה לשכב איתה". ברצוננו לברר את הרצון הזה ולהבין אותו.

אם נשאל "למה אני רוצה ללכת לפאב למצוא בחורה לשכב איתה?"שוב סטינו מהעניין אותו רצינו לברר. הפכנו את האירוע הטעון ברור והבנה לנתון ונשארנו עם שאלה למה האירוע הזה קורה במקום מה זה האירוע הזה.

כלומר יש לנקוט בזהירות רבה בניסוח שאלה שתעזור לנו להבין נושא כלשהוא כדי לא למצוא את עצמנו עם שאלה אחרת ממה שהתכוונו.

נחזור לדוגמא / אירוע של אני מפחד.

במקום לשאול "למה אני מפחד?"צריך לחקור את האירוע עצמו. הוא מורכב מ "אני" ומ "מפחד".

כלומר מה שצריך לחקור זה את המרכיבים של האירוע. "אני" ו "מפחד".

מה זה פחד? סוג של תחושה. חוויה. הגדרת החוויה הספציפית הזו כפחד מבוססת על אירועי העבר, על הזיכרון. אם לא היו זיכרונות אז זו הייתה חוויה חדשה שה"אני" לא יכול היה להגדיר אותה כפחד.

אותו דבר עם המילה "אני". אני הוא סך כל מה שקרה ל"אני" עד עכשיו וכל מה שהאני במהלך השנים אסף / צבר / הבין וכולי. אם לא היה זיכרון של העבר למילה "אני" לא הייתה משמעות.

כלומר לזיכרון של העבר יש תפקיד גדול ומכריע בהגדרת החוויה כ "אני מפחד".

בנוסף, אף אם נבחן את האירוע "אני מפחד" כפי שהוא, כלומר מבוסס על זיכרונות העבר, גם כך הוא סוג של שקר. הרי "אני" חווה הרבה חוויות וכל רגע החוויה יכולה להשתנות והיא אף משתנה. כלומר ניסוח מדוייק יותר צריך להיות "כרגע אני חווה פחד". ו"כרגע אני חווה רצון לצאת לפאב למצוא בחורה". ו"כרגע אני חווה שמחה", ו"כרגע אני חווה עצב".

יוצא שיש "אני" שכל רגע חווה משהו אחר. כלומר יש "אני" שם לב שהחוויות מתחלפות ומשתנות.

יש 2 אפשרויות - או שה"אני" הוא זהה לגמרי עם החוויות עצמן או שהוא נפרד מהן. אם "אני" הוא החוויות בלבד אז הוא לא היה "שם לב" שהחוויות משתנות. כלומר יש "אני" שהוא נפרד מהחוויות ואיכשהוא מסתכל עליהן מהצד. ויש "אני" שחווה את החוויות ומזדהה איתן לגמרי עד שהוא קורא להן "אני".

מכל האמור אפשר להסיק שהשימוש בשפה יכול להטעות אם לא נזהרים ושמים לב.

ראשית יש להיזהר מניסוח שאלות שמניחות כבסיס הנחות יסוד לא ברורות שיש צורך להבין ולברר אותן. כמו שאמרנו זה יסיט אותנו מהשאלה שברצונו לברר ויוביל אותנו ללופ בלתי נגמר של שאלות.

שנית רואים שאפילו במשפט פשוט כמו "אני מפחד" יש פיצול ואי בהירות. כלומר יש אני שמפחד ויש אני שמבחוץ איכשהוא שם לב לפחד.

כלומר לאיזה אני אנו מתכוונים כשאנו אומרים "אני מפחד"?

המסקנה היא לשים לב מאוד לשימוש במילים ולחשוב מה מתכוונים כל פעם שאומרים משהו או שואלים שאלה. ניסוח שאלה לא נכונה יכולה לגרום לכך שנסתבך באינסוף שאלות וגם אם נמצא תשובה התשובה לא תהיה קשורה למה שרצינו להבין ולברר.

את החקירה של אירוע כלשהוא צריך לעשות על ידי שחוקרים את המרכיבים שלו.