הטיעון האונטולוגי (המוכר גם בשם ההוכחה האונטולוגית לקיום האל או בקיצור ההוכחה האונטולוגית) הוא טיעון לוגי - אונטולוגי שמטרתו להוכיח את קיום האל. טיעון זה הוא טיעון אפריורי שלפיו אלוהים קיים כי קיומו הוא בבחינת הכרח. לטיעון קמו במהלך ההיסטוריה של הפילוסופיה הן מתנגדים והן תומכים רבים. גם בקרב המתנגדים וגם בקרב התומכים ניתן למצוא רבים מהפילוסופים הגדולים וכן פילוסופים, לוגיקנים ומתמטיקאים בני - ימינו.

היסטוריה

את הטיעון האונטולוגי העלה לראשונה אנסלם הקדוש בן המאה ה - 11, בפרק השני של ספרו הפרוסלוגיום. לטיעון נודעה חשיבות רבה בהיסטוריה של הפילוסופיה, ובמהלך השנים קמו לו מתנגדים רבים (ובהם רבים מהפילוסופים הגדולים, כגון תומאס אקווינס, עמנואל קאנט, דוד יום, גוטלוב פרגה, וברטראנד ראסל וגם פילוסופים בני - ימינו) וכן תומכים רבים (ביניהם רבים אחרים מהפילוסופים הגדולים, כגון רנה דיקארט, ברוך שפינוזה וגוטפריד וילהלם לייבניץ וגם פילוסופים בני - ימינו כגון נורמן מלקולם). במאה ה - 20, בעקבות פיתוחים בלוגיקה, הוצעו לטיעון גרסאות מודרניות המבוססות על הלוגיקה המודרנית (ובעיקר לוגיקה מודאלית).

הטיעון המקורי

טיעונו המקורי של אנסלם, שהוצג בספרו הפרוסלוגיום, נראה כך:

"אם זה שאין אנו יכולים להעלות על דעתנו גדול ממנו קיים בתפישתנו בלבד, הרי שאותו זה שאין גדול ממנו הוא כזה שניתן להעלות על הדעת גדול ממנו. אך ברור כי דבר זה בלתי אפשרי. על כן, אין ספק כי ישנו דבר שלא ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו, והוא קיים גם בתפישתנו וגם במציאות."ודבר זה קיים לבטח, שאין להעלות על הדעת שלא יתקיים. משום שאפשר להעלות על הדעת דבר שאין להעלות על הדעת שלא יתקיים; וזהו גדול מאותו אחד שניתן להעלות על הדעת שלא יתקיים. על כן, אם זה אשר לא ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו יכול להתפש כבלתי קיים, הוא אינו זה אשר אין להעלות על הדעת גדול ממנו. אך כאן יש סתירה שאין ליישבה."יש, על כן, בוודאות גמורה דבר שאין להעלות על הדעת שגדול ממנו יתקיים, שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת שהוא לא יתקיים; וזהו אתה, אלי, אלוהינו."

אנסלם פוסע כאן במשעול התפישה האפלטוניסטית של האסכולה ה"ריאליסטית" בפילוסופיה של ימי הביניים, שלפיה למושגים כמו "אדום" או "יפה" או "גדול" ("אוניברסלים") יש קיום ממשי מחוץ לדמיון האנושי. לפי תפישה זו, אם ניתן להעלות על הדעת דבר כלשהו (כמו תפישת האל), סימן הוא שלדבר יש ממשות בתחום האוניברסלים.

בניסוח פשוט, אנסלם טוען כי אם ניתן להעלות על הדעת שיש אלוהים, הרי שאלוהים קיים בתודעה, במחשבה. מאחר שאלוהים חייב להיות גדול מכל דבר אחר, ודברים אחרים קיימים גם בתודעתנו וגם במציאות, הרי שאלוהים (החייב להיות גדול מהם) חייב להתקיים לא רק בתודעתנו אלא גם במציאות. מוכח שאלהים קיים.

את הטיעון האונטולוגי ניתן להציג גם כשתי טענות לוגיות ומסקנה:

1.אלוהים הוא כליל המעלה.

2.קיום היא אחת המעלות.

3.מכאן, שאלוהים קיים.

ובניסוח העוקב ביתר דיוק אחר הגיונו של אנסלם:

1.אלוהים הוא גדול מכל דבר.

2.אני יכול לחשוב על אלוהים (כלומר, הוא דבר שניתן להעלותו על דעת אנוש).

3.אני יכול לחשוב על משהו ואותו משהו קיים גם במציאות (ובהיותו קיים גם במציאות, קיומו גדול יותר).

4.בגלל 1, אלוהים חייב להיות גדול מהמשהו ב - 3. לשם כך עליו להיות קיים במציאות.

5.לכן, אלוהים קיים.

ביקורת הטיעון

כנגד הטיעון האונטולוגי של אנסלם הועלו מספר התנגדויות חזקות, חלקן דווקא מהמחנה התאיסטי, ונוספו לו מספר פיתוחים מודרניים מעניינים.

האי של גואנילו

גואנילו ממרמוטיה, נזיר ובן זמנו של אנסלם, הסתייג מנסיונו של אנסלם להגדיר דברים אל תוך המציאות. הוא טען כי ניתן להמיר את אלוהים בטיעון של אנסלם באי דמיוני הגדול מכל אי שניתן להעלותו על הדעת וכך, מאחר שניתן להעלות אי כזה על הדעת, הרי שאי כזה צריך להתקיים, למרות שלפי כל הידוע לנו אי כזה אינו קיים. בניסוח לוגי:

1.א' הוא האי הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת.

2.אני חושב על א'.

3.א' הקיים במחשבתי וגם במציאות, גדול מאי הקיים רק כרעיון.

4.אם א' קיים רק כמחשבה במוחי, הרי שניתן לדמיין אי אחר הגדול מא'.

5.אך אי אפשר לדמיין אי הגדול מא'.

6.על כן, א' קיים.

הבעיה העיקרית עם ההוכחה של גואנילו היא שהתכונות שאפשר לייחס לאי (לדוגמה, גודל) אינן בעלות מידה מרבית מוגדרת. אצל אנסלם, לעומת זאת, מיוחסת מראש לאלוהים התכונה של מידה המרבית המוחלטת של תכונות כמו חכמה, יופי או יכולת, כך שלא ניתן להעלות על הדעת משהו שמעבר למידה המרבית (למעשה, הענקת המידה המרבית של תכונות אלו לאלוהים חיונית כדי שהטיעון של אנסלם יוכל לעבוד). במלים פשוטות, האי של גואנילו הוא היתכנות ולא מוחלטות ולכן אינו משפיע על הטיעון האונטולוגי.

ביקורתו של אקווינס

תומאס אקווינס, הפילוסוף בן המאה השלוש עשרה, העלה מספר הסתייגויות מהטיעון של אנסלם. ראשית, טען, כי משמעות המילה "אל" או "אלוהים" אינה זהה אצל כל אדם וכי ישנם גם אנשים המבינים את המונח כמסמל ישות שיש לה גוף. במלים אחרות, הטיעון של אנסלם עובד רק אצל אנשים המבינים את המונח "אלוהים" כמו אנסלם. נוסף על כך, גם אם כולנו נבין את המונח "אלוהים" באותו אופן, לא נובע מכך שמה שאנו מבינים מכך קיים ממש, אלא רק שהוא קיים בתפישתנו.

הבעיה עם טיעונו הראשון של תומאס אקווינאס היא שניתן לעקוף אותו בקלות באמצעות החלפת המילה "אלוהים" בהגדרה אחרת כלשהי כמו "יישות שלא ניתן לחשוב על גדולה ממנה" ואז טיעונו של תומאס נופל. טיעונו השני של תומאס נופל אף הוא אם עוקפים אותו. לצורך הטיעון האונטולוגי (וכדי לשמר את תקפותו) אין זה חשוב אם אנו מבינים את המונח אלוהים באופן מלא או חלקי, או אפילו אם ניתן לנו להבינו באופן כלשהו.

הביקורת של קאנט

הפילוסוף הגרמני בן המאה השמונה עשרה עמנואל קאנט פסע בעקבות ה"התנגדויות" של גאסנדי ל"הגיונות" של רנה דקארט. קאנט דחה את הטיעון של אנסלם שקיום במחשבה ובמציאות גדול יותר מאשר קיום בתפישה בלבד. לפי קאנט, מהנחתו זו של אנסלם נובע שהקיום הוא תכונה ושבעלות על תכונה זו הופכת את בעל התכונה לטוב יותר, אך טיעון זה יש לדחות מהטעם הפשוט שקיום אינו תכונה אלא פן הכרחי ובלתי ניתן להפרדה מהדבר שלו מיוחס הקיום. לדוגמה, המשפט "אלוהים הנו קיים" שקול לאמירת "אלוהים" משום שהקיום של אלוהים אינו תכונה ואינו פרדיקט לוגי. כאשר אנו אומרים "אלוהים" מוטמעת באמירה ההנחה שהוא קיים.

מעבר לכך, גם אם מסכימים שקיום הוא תכונה, לא נובע מכך שהיא משפרת את בעל התכונה. לפי נורמן מלקולם (Malcolm, N., 1960, "Anselm's Ontological Arguments" Philosophical Review 69: 41-62), ניתן לטעון כי הבית שלי יהיה טוב יותר אילו יותקן בו בידוד, אך לא ניתן לטעון שהבית שלי יהיה טוב יותר מאשר לו לא היה לי בית. כלומר, אם אלוהים קיים, אין בכך דבר טוב יותר מאשר אילולא היה קיים מצד תכונותיו. במלים פשוטות, הקיום הוא תכונה שלא ניתן לקשר אליה ערכיות כלשהי, ומכאן שהטיעון האונטולוגי של אנסלם נופל.

ביקורות נוספות

עפ"י חלק מהמבקרים של הטיעון האונטולוגי

יש בו בעיה עקרונית ובסיסית והיא שהוא מניח מראש את הטעון הוכחה. כלומר, הוא נופל במלכודת הכשל מעגל קסמים. אצל אנסלם, השלב הראשון בהוכחה הוא ההנחה ש"אלוהים הוא כליל המעלה", היינו, שיש אלוהים ושיש לו תכונות כאלו ואחרות. אם נקבל את טיעוני של קאנט ש"אלוהים" ו"יש אלוהים", זהים, הרי שאנסלם מניח שיש אלוהים כדי להוכיח שיש אלוהים. כל הגרסאות האחרות של הטיעון מתחילות מהנחה דומה ולכן, על פי ביקורת זו, במהותן הן כולן בעלות מבנה בסיסי זהה: אלוהים קיים [הוכחה] ולכן אלוהים קיים. עם זאת, בדרך כלל השורה הראשונה בטיעון האונטולוגי לא מובנת כהנחת קיומו של אלוהים, אלא כהגדרתו - מגדירים את אלוהים כישות המקיימת תכונות אלו ואחרות, ואחר כך מנסים להוכיח את קיומה של ישות זו.

על פי המצדדים בקו ביקורת זה, הטיעון האונטולוגי בנוי על כך שהתוצאה הסופית של הטיעון מונחת מראש ולכן אפשר להעמיד אותו על ראשו בקלות, ואם הטיעון תקף מבחינה לוגית (כלומר, אחרי שקיבלנו את ההנחות) ניתן להגיע למסקנות הפוכות לגמרי. הפילוסוף האוסטרלי דאגלס גסקינג ניסה לעשות זאת באמצעות הצגת ההנחה ש"ככל שהמגבלה על יצירת העולם גדולה יותר, כך ההישג מרשים יותר" ומאחר שאין מגבלה גדולה יותר מאשר אי - קיום, המסקנה ההגיונית היא, על פי גסקינג, שאין אלוהים. ניתן לבצע הצבה הפוכה כזו ברוב ההוכחות האחרות.

כאשר מוציאים את קיום האלוהים מהנחות היסוד, נוצרת בעיה קשה עוד יותר. אם מקבלים, כפי שמקבלים רוב המשתמשים בטיעון האונטולוגי, שאלוהים אינו יכול להיות חלק משרשרת היתכנותית (כלומר, לא ניתן להשתמש במבנה הכולל דברים מן העולם הזה כדי להוכיח שיש אלוהים כמו, לדוגמה: ראיתי חתול (הוכחה) ולכן, יש אלוהים), כי אז אין למעשה כל דרך מעשית להוכיח את קיום האל באמצעות טיעון זה.

הלוגיקן ריימונד סמוליאן טען גם הוא שישנו כשל מעגליות בטיעון, והדגים זאת בעזרת הטיעון הבא:

1.כדי להוכיח שקיים חד - קרן, יש להוכיח שקיים חד קרן קיים (שהרי כל חד קרן שקיים אכן קיים).

2.אם קיים חד קרן קיים - ולפיכך קיים חד קרן.

3.אם לא קיים חד קרן קיים - אולם כל חד קרן קיים חייב להתקיים, ולכן זו סתירה.

4.משום כך, בדרך הוכחה בדרך השלילה הוכח שקיים חד קרן.

הבעיה בטיעון זה היא שאם קיים חד קרן הוא בהכרח חד קרן קיים, אך יכול להיות שלא יתקיים חד קרן קיים. על אותו משקל, כל ישות קיימת שלה כל המעלות היא בעלת תכונת קיום, אך ייתכן שלא קיימת ישות כזו.

גרסאות הפילוסופים הרציונליסטים

הפילוסופים הרציונליסטים דקארט, שפינוזה ולייבניץ הציגו גרסאות משלהם לטיעון האונטולוגי.

דקארט

בבסיס ההוכחה האונטולוגית של דיקארט לקיום האל עומדות שתי הנחות עיקריות. ראשית, דקארט מניח כי לא ניתן להפריד בין מהות האל למציאותו ושנית, הוא מניח שהאל הוא יש מושלם בתכלית וככזה הקיום הוא אחד התכונות הגדרה שלו. ולכן תהיה זו סתירה להגדיר אל בלי קיום, ועל - כן האל מוכרח להיות קיים במציאות.

עפ"י דקארט, הקיום של האל נובע בצורה ישירה מההגדרה שלו. האל הוא הדבר היחיד שמכיל את הכל, גם את המושג "קיום במציאות", ועל - כן אי אפשר להגיד לשלול את קיומו בלי להיקלע לסתירה. יש לשים לב שלא מדובר כאן על קשר מושגי כמו הר וגיא - כי הרי גם אם מהותית יש מושג כזה "הר" שמחייב קיום "גיא" (או מושג של עליה שמחייבת מושג של ירידה), עדיין ייתכן כי בפועל לא קיים שום הר ושום גיא. אצל האל בתפיסתו של דקארט, לעומת זאת, הקיום הוא חלק הכרחי מן ההגדרה בשל היותו שלם בתכלית.

כנגד גרסתו זו של דקארט לטיעון, נטען שאם בהגדרת מהות האל מופיעה מציאות, אין זה אומר שהוא יהיה קיים בפועל במציאות (ההגדרה לא גוררת בהכרח ביטוי במציאות).

גרסאות מודרניות

לטיעון האונטולוגי הוצעו בשנים האחרונות מספר גרסאות חדשות, העושות שימוש בלוגיקה המודרנית. הידועות שבהן הן הגרסאות של מלקולם, פלנטינגה וכן גרסתו של המתמטיקאי והלוגיקן קורט גדל.

ההוכחה המודלית של מלקולם

מלקולם ניסה לשפר את הטיעון האונטולוגי באמצעות סילוק כמה מן החולשות הגלויות שבטיעונו של אנסלם. הוא הקביל בין שני עולמות לוגיים אפשריים, שבאחד מהם קיים יצור נצחי א' ובאחר לא. מאחר שקיומו של א' אינו יכול להיות תלוי בנסיבות היתכנותיות כלשהן בעולם שבו הוא נמצא, הרי שאם אינו נמצא בעולם כלשהו, קיומו בלתי אפשרי כלל מבחינה לוגית. ובמהופך, אם הוא נמצא בעולם לוגי אפשרי כלשהו, הוא חייב להמצא בכולם. כלומר, קיומו של האל הוא או בלתי אפשרי מבחינה לוגית או הכרחי מבחינה לוגית.

השלב הבא, מבחינת מלקולם, הוא לבחון האם קיומו של יצור נצחי הוא סתירה עצמית. לפי מלקולם, אין לנו סיבה להניח שכך הדבר ומכאן, שקיום האל אינו בלתי אפשרי מבחינה לוגית ועל כן, הכרחי מבחינה לוגית. ההוכחה היא כזו:

1.אלוהים, כעניין קונספטואלי, הוא יצור בלתי מוגבל.

2.קיום יצור בלתי מוגבל הכרחי או בלתי אפשרי מבחינה לוגית.

3.קיום יצור בלתי מוגבל אינו בלתי אפשרי מבחינה לוגית.

4.על כן, קיומו של אלוהים הכרחי מבחינה לוגית.

מלקולם מסלק כאן את החולשה העיקרית של אנסלם - הטענה שקיום בעולם המושגי ובעולם הממשי גם יחד טוב יותר מקיום בעולם המושגי - אך בטיעונו יש מספר פגמים בולטים. הראשון שבהם הוא הטיעון המנסה להוכיח כי קיום האל הוא הכרחי או בלתי אפשרי מבחינה לוגית. בהקבלה של מלקולם, קיומו של יצור בעולם אחד גורר קיומו בהכרח בכל העולמות, אך למעשה אין שום גרירה הכרחית כזו. כלומר, יצור נצחי א' יכול להתקיים בעולם כלשהו ולא להתקיים בעולם אחר. במהופך, אם יצור א' אינו קיים בעולם אחד, לא נובע מכך בהכרח שקיומו בלתי אפשרי. ובמלים פשוטות, טיעון 2 של מלקולם נופל, ועמו נסיון ההוכחה כולו.

הטיעון של פלנטינגה

רוב הפילוסופים העכשוויים סבורים כי הטיעון האונטולוגי, לפחות כניסוחו אצל אנסלם, אינו עומד בבחינה לוגית מחמירה. ישנם כמה, עם זאת, שניסו, כמו מלקולם, להחיותו בדרכים שונות. אחד הבולטים ביניהם היה אלוין פלנטינגה שהעלה באמצע שנות השישים של המאה העשרים גרסה מחודשת של הטיעון האונטולוגי המבוססת על הנחה S5 של הלוגיקה המודלית. פלנטינגה מתחיל בשתי הנחות:

1.בהגדרה, יצור בעל גדולה מרבית הוא יצור הקיים בהכרח והוא בהכרח כל יכול, כל יודע וטוב באופן מושלם.

2.יצור בעל גדולה מרבית הוא יצור שיהיה בעל גדולה מרבית בכל עולם אפשרי.

מכאן הוא ממשיך וטוען:

1.התפישה של יצור בעל גדולה מרבית היא עקבית.

2.אם 1 נכון, כי אז יש לפחות עולם אפשרי אחד שבו יצור בעל גדולה מרבית אפשרי.

3.על כן, יש לפחות עולם אפשרי אחד שבו יצור בעל גדולה מרבית קיים.

4.אם יצור בעל גדולה מרבית קיים בעולם אחד, הרי שהוא קיים בכל עולם לוגי אפשרי.

5.מכאן שיצור בעל גדולה מרבית (אלוהים) קיים בכל עולם לוגי אפשרי.

בעיה אחת עם הטיעון של פלנטינגה היא שבהנחה 4 הוא משנה את ניסוח הנחה S5 למשהו חזק בהרבה. הנחה S5 טוענת רק כי אם א' אפשרי, כי אז נכון בהכרח כי א' אפשרי. כאן, טוען פלנטינגה כי אם א' אפשרי, כי אז א' נכון בהכרח.

בעיה חמורה יותר היא העובדה שניתן להציב במקום הנחות היסוד של פלנטינגה הנחות יסוד הפוכות ולקבל תוצאות הפוכות. כלומר, אם נטען כי אין יצור בעל גדולה מרבית, נגיע בהכרח למסקנה כי אין עולם אפשרי בו יכול להתקיים יצור בעל גדולה מרבית.

מכאן הוא ממשיך וטוען:

1.אפשרי כי נכון בהכרח כי יצור כל יודע וכל יכול וטוב באופן מושלם קיים.

2.על כן, נכון בהכרח כי יצור כזה קיים לפי הטענה הקודמת ולפי הנחה S5.

3.על כן, יצור כזה קיים.