הספונטאניות היא המאפשרת לנו להביע את עצמנו בחופשיות ומתוך הבעה זו, להכיר את עצמנו. הכרות עצמית זו חיונית היות ורק היא מאפשרת לנו מגע עם מהותנו הפנימית.
היעדר ספונטאניות
ככל שילד מפנים ומציית לכללי האיפוק והריסון הנהוגים בחברתו, הוא נראה פחות ילד ויותר מבוגר. תהליך זה, לרוב מתאפשר הודות להטמעת הקודים מבחוץ פנימה, אימוץ הכללים "כזה ראה וקדש" כמו בתהליך "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לחכמים" וכו'. תהליך זה דורש ציות. משום כך מתאפשרת פחות ספונטאניות וביטוי רגשי אוטנטי. אדם שמורגל להפנים חוקים ונוהגים כמחייבים, מורגל להימצא פחות במגע עם הרחשים הפנימיים הנובעים מתוכו - מנפשו. הוא מורגל שלא לתת להם ביטוי, שלא לאפשר אותם, מורגל להטות את הקשב כלפי חוץ ולא כלפי פנים. עם הזמן נעלמים מעיניו (מחושיו) ההיבטים האלו של עצמו ולמעשה בכך הוא מעלים את חיותו, את הווייתו הייחודית מהקיום. לכן, לרוב, ככל שאדם מציג בחלון הראווה שלו איפוק, רשמיות, ציות לכללים, ככל שהוא דורש זאת מאחרים סביבו, נקשר זאת עם ניתוק מעצמו - עם העדר איפשור ומגע ספונטאני בחוויית קיומו.
אפשר בהקשר זה, להאזין לשיר 'ריקוד קטן' של יזהר אשדות.
שימו לב לפער בין השיר העליז והמרומם.. המדבר על ספונטאניות, חופש ואהבה, ובין הסרט שצולם לשיר.. שאין בו שמחה והתלהבות ספונטאנית.. אלא הוא ברובו מופע של 'עצירות ואיפוק' האופייניים למבוגרים. שימו לב לסיום הסמלי, בו הדמויות מועלמות.. המתאים לרעיון הנזכר לעיל, לפיו אנשים מעלימים את עצמם - מהותם ככל שהם מעלימים את האיכות הספונטאנית מחייהם.
050-3331-331