הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=33464520
תורת הקבלה - לראות אור (ביאור מהסתר לגילוי) סימן ח: יום השביעי.

הרב ברוך שלום אשלג / מהסתר לגילוי / ח. יום השביעי

ההעדר קודם להויה, כי אין אור בלא כלי. לכן מקודם צריך להיות ערב, ואח"כ בוקר, ושניהם הם יום אחד. כי אם לא מרגיש חסרון, אין לו הצורך להמשיך את המילוי.

בששת ימי המעשה, שיש אתערותא דלתתא, מוכרח להיות מקודם חושך, כי אחרת לא ימשיך את המילוי. לכן כתוב "ויהי ערב, ויהי בוקר".

אבל בשבת, שהיא אתערותא דלעילא, אינו צריך להרגיש בחינת ערב מקודם בכדי שימשיך המילוי, כי שבת היא בחינת המשכה של מעלה בלא סיוע של התחתון. לכן נאמר "יום השביעי", כי בשבת הן האור והן הכלי באים מלמעלה.


לראות אור: וְצָרִיך לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרוֹ, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ כִּי צָרִיך אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא רַק, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ אִם לא הָיוּ מְעוֹרְרִין אוֹתוֹ, הָיָה נִשְׁאָר יָשֵׁן יוֹתֵר. (ליקו"מ ח"א, ס) ועל כן ההעדר קודם להויה.

ששת ימי המעשה = תפיסת הנפרדות, = תשובה מיראה. שֶׁאֵין לוֹ נַיְחָא, כִּי פַּעַם טָמֵא וּפַעַם טָהוֹר כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר וְזֶהוּ בְּחִינוֹת שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל. רַק לִפְעָמִים נוֹפֵל לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה [מהרהר בבחינת התכלית, בחינת אחד] וּמַתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך וְאַחַר כָּך נוֹפֵל מִזֶּה וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וְאַחַר כָּך הוּא חוֹזֵר וְנִתְעוֹרֵר וְחוֹזֵר וְנוֹפֵל וְכֵן מִשְׁתַּנֶּה בְּכָל פַּעַם מִטּוֹב לְרַע וּמֵרַע לְטוֹב זאת הַתְּשׁוּבָה הִיא בְּחִינוֹת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל שֶׁהֵם בְּחִינוֹת כָּשֵׁר וּפָסוּל וְכוּ' כַּנַּ"ל כִּי הוּא גַּם כֵּן פַּעַם כָּשֵׁר וּפַעַם פָּסוּל, פַּעַם טָמֵא וּפַעַם טָהוֹר וְכוּ' כִּי אֵין לוֹ נַיְחָא. (ליקו"מ, ח"א, לט)

שבת = בחינת תכלית = בחינת אחד = תשובה מאהבה = כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁהִיא שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלקֶיך", תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה הוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַיְחָא כִּי 'בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה' שֶׁיֵּשׁ לוֹ ְמנוּחָה מִכּל וָכל, וְנִדְחֶה הָרַע לְגַמְרֵי וְתֵדַע נֶאֱמָנָה, שֶׁתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה הוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת. כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, זֶהוּ בְּחִינוֹת שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ וְזֶהוּ בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לַהֲפך מֵרַע לְטוֹב, וְנִדְחֶה הָרַע לְגַמְרֵי וְזֶהוּ בְּחִינוֹת שַׁדַּי, וְיֵשׁ לוֹ נַיְחָא מִכּל וָכל, וְזֶה הוּא בְּטַח בַּה' לְשׁוֹן הַשְׁקֵט וָבֶטַח, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנוּחָה מִכּל וָכל וַעֲשֵׂה טוֹב, הַיְנוּ שֶׁנִּתְהַפֵּך מֵרַע לְטוֹב גָּמוּר. (ליקו"מ, ח"א, לט)

שאלה: כיצד ניתן בפועל להתעלות מבחינת ששת ימי המעשה לבחינת שבת?

תשובה: על ידי המשכת קדושת השבת אל ששת ימי המעשה, על ידי זה בעצמו נדחה זהמת הנחש וזוכה לבחינת שבת.

וְצָרִיך כָּל אָדָם לְהַמְשִׁיך קְדֻשַּׁת שַׁבָּת, לְקַדֵּשׁ יְמֵי הַחֹל כִּדְאִיתָא בִּמְכִילְתָּא: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" 'זָכְרֵהוּ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת' וּלְפִי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמְּקַדֵּשׁ יְמֵי הַחֹל כֵּן נִדְחֶה זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, (ליקו"מ ח"א, לח).

שאלה: כיצד ניתן בפועל להמשיך את בחינת שבת אל בחינת ששת ימי המעשה.

תשובה: על ידי אמת. שיהיה דובר אמת בלבבו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶך" הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁבְּשַׁבַּת קדֶשׁ יָכוֹל לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך לְמָשָׁל, תִּינוֹק ְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵך, עֲדַיִן צָרִיך סַעַד לְתָמְכוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵך בִּמְרוּצָה, רַק פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת וּצְרִיכִין לְחַזֵּק אוֹתוֹ כָּך כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל בְּשַׁבָּת לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך צָרִיך עוֹד סַעַד לְתָמְכוֹ וְהַסַּעַד הַזֶּה הוּא בְּחִינַת אֱמֶת וּבְחִינַת אֱמֶת הַזֶּה הוּא בְּחִינַת רֶגֶל שְׁלִישִׁי [קו אמצע = הסולם = דובר אמת בלבבו] כִּדְאִיתָא בִּגְּמָרָא: 'קֻשְׁטָא קָאֵי'. וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינַת אֱמֶת

(ליקו"מ ח"א, פו)

כִּי קדֶם תִּקּוּנוֹ, הָיָה בִּבְחִינוֹת "וַתַּשְׁלֵך אֱמֶת אַרְצָה" וְלא הָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר שׁוּם דְּבַר אֱמֶת מֵחֲמַת שֶׁרוּחַ סְעָרָה [שקר עצמי] בִּלְבֵּל אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת" וּכְשֶׁמְּתַקְּנוֹ, אֲזַי אֵין לוֹ בִּלְבּוּל. (ליקו"מ, ח"א, לח)

וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת חַשְׁמַ"ל מֵעוֹלַם הַבִּינָה, וּכשמְקַיֵּם: "וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" זוֹ הַבְּחִינָה נַעֲשֶׂה חַשְׁמַ"ל, אֲזַי אִמָּא מְסַכֶּכֶת עַל בְּנָהָא שֶׁהַלֵּב עוֹשֶׂה חַשְׁמַ"ל, וְזֶה הַחַשְׁמַ"ל הַנַּעֲשֶׂה מִבְּחִינַת: "וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", וְהַנְּשָׁמָה, הַיְנוּ הַמּחִין שֶׁבְּתוֹכָהּ מְקַבֶּלֶת מֵאוֹר הַפָּנִים. (ליקו"מ, ח"א, לה)

עכשיו, זה בסדר גמור שהאדם יגיד לחבריו בקבוצה שהוא רוצה רוחניות (למרות שאין לו כלל וכלל מושג מה זה), ורוצה להתחבר, ורוצה להשפיע, ורוצה להכיר את הרע, ורוצה לתקן הכוונה. (רק בגלל שזה מה שאמר המורה היום בבוקר, ואילו היה המורה אומר דבר אחר, היה האדם רוצה את הדבר האחר, ללא שום שייכות כלל לעצמיותו)

וזה בסדר גמור ואף רצוי שהאדם יאמר תמיד לאישתו שנראה לו שהיא דווקא רזתה ושהאוכל שהיא מכינה ערב לחיכו מאוד מאוד.

אבל, בינו לבין קונו, בינו לבין עצמו, יאמר אך ורק אמת. ידבר אמת בלבבו, ואת האמת ניתן לומר רק לאחר שעסק בהתבוננות וחקירה אל תוך פנימיותו וגילה את שורש רצונו.

שאלה: כיצד ידע האדם שהגיע וגילה את שורש רצונו?

תשובה: כאשר האדם ירצה דבר אחד בלבד. = רצון אין סוף.

להעמקה: גן עדן - מהו תנאי הכניסה היחיד? [9:33] www.eip.co.il/videos/?v=egkh9yua1s8

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן