המשך מ: הדחקה! טוב או רע ? האם להדחיק או להעלים ? חלק 1.

כי הבגדים הם שיפור חיצוני שאין בו שינוי תודעתי של הנפש. והסדנא / האימון האישי, הם משהו שמחזקים את הנפש של האדם מבפנים. ומאחר שבעצם הרגשת הבטחון העצמי היא משהו פנימי, לכן ככל שהטיפול הוא פנימי יותר, כך הוא יעזור יותר ויחזיק מעמד ליותר זמן. ומה המסקנה?

המסקנה היא, כי עליך להבין כי מאחר שהצימאון שלך הוא נפשי ולא פיזי, לכן דרכי הטיפול הן על ידי עשיית פעולות שעוזרות לנפש שלך ולא לחיצוניות שלך.

כאשר אדם לדוגמא עצוב והוא הולך לעשות שופינג כדי להרגיש טוב, זאת כמובן הדחקה ובריחה מהתמודדות. כי הנפש של האדם לא ממש משנה לה מה בדיוק הגוף לובש או מה יש לאדם על הקיר בבית.

אך כאשר האדם מרגיש עצוב והוא הולך לשבת עם עצמו ושומע איזה שיר שמח וחושב מחשבות חיוביות, זה משהו שהוא בשביל הנפש. ואם אותו אדם הולך לדוגמא לאיזו הרצאה / סדנא / קורא איזה מאמר על חשיבה חיובית. זאת כמובן פעולה נטו בשביל הנפש בלבד. וכמובן שאפשר לתת כאן דוגמאות לפעולות שונות, אך אין בכך צורך. כל אדם יודע בדיוק מה עוזר לו יותר מבפנים ומה עוזר לו בכאילו ורק מבחוץ.

ככל שהאדם משקיע יותר בעצמו, דהיינו בנפש שלו, דהיינו ממלא את כלי הקיבול של הנפש שלו בדברים חיוביים, כך טוב לו יותר מבפנים, כך הבעיות נעלמות מעצמן והרע נעלם מעצמו. אך מי שמדחיק, דהיינו ממשיך בשגרה הרגילה, בלי להעלות את כמות המינון של הטוב הנפשי הפנימי של המעשים שלו, סופו כמובן לא טוב.

לסיכום: על האדם להתעסק כל הזמן בעשיית טוב פנימי נפשי, ובכל פעם (ורצוי לפני) שהוא מרגיש עצבות / מועקה וכולי, פשוט להתעלם מהם לגמרי ולעשות עוד יותר טוב. לא להדחיק את התחושה של המועקה, אלא להעלים אותה על ידי עשיית הרבה טוב פנימי כנ"ל.

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

אַתָּה עֲשֵׂה טוֹב... וּכְשֶׁתַּעֲסֹק וְתַתְמִיד... אֲזַי הַטּוֹב יִשָּׁאֵר וְהָרַע מִמֵּילָא יִתְבַּטֵּל

מי שמרגיש ממש רע, צריך לשפוך על עצמו חביות של חשיבה חיובית, כדי שמשהו "יתפס"

וְסִפֵּר לְעִנְיָן זֶה, [מעשה] מִמֶּלֶךְ אֶחָד שֶׁחָלָה בְּנוֹ יְחִידוֹ בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁכָּל הָרוֹפְאִים מָשְׁכוּ יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ וְנִתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא רוֹפֵא מֻפְלָג בְּחָכְמָה מְאד וּבִקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ מִמֶּנּוּ בְּתַחֲנוּנִים גְּדוֹלִים לְהִשְׁתַּדֵּל עִם בְּנוֹ. וְהֵשִׁיב לוֹ [הרופא הגדול למלך: ] הָאֱמֶת שֶׁרְפוּאָתוֹ קָשָׁה וּרְחוֹקָה מְאד, [אך] אַף עַל פִּי כֵן אִם יַעֲשׂוּ עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחַת אֲזַי אֶפְשָׁר דְּאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רְפוּאָה. אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לוֹמַר לְךָ זאת הַתַּחְבּוּלָה מֵחֲמַת שֶׁהִיא דָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד מְאד. וְהִפְצִיר בּוֹ הַמֶּלֶךְ מְאד לְגַלּוֹת לוֹ הַתַּחְבּוּלָה.

וְאָמַר לוֹ, תֵּדַע שֶׁבִּנְךָ הוּא חוֹלֶה מְסֻכָּן מְאד בְּתַכְלִית עַד שֶׁכְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִתֵּן לוֹ לְתוֹךְ פִּיו אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת מִסַּמְמָנֵי הָרְפוּאוֹת. אַךְ יֵּשׁ סַמְמָנֵי רְפוּאוֹת יְקָרוֹת כָּאֵלֶּה, אֲשֶׁר צְלוֹחִית אַחַת קְטַנָּה מְאד עוֹלָה לְסַךְ אַלְפֵי אֲלָפִים, וּצְרִיכִין לְמַלּאת חָבִיּוֹת מָלֵא מִסַּמְמָנִים הַיְקָרִים הָאֵלֶּה, וְלִקַּח בִּדְלָיִים מְלֵאִים מִסַּמְמָנִים הָאֵלֶּה וְלִשְׁפּךְ עַל בִּנְךָ הַחוֹלֶה. וּמִמֵּילָא מוּבָן שֶׁכָּל הַסַּמְמָנִים הַיְקָרִים הָאֵלֶּה יֵלְכוּ לְאִבּוּד לְגַמְרֵי, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן יִתְחַזֵּק גּוּפוֹ מְעַט עַל יְדֵי זֶה. וְאוּלַי מִתּוֹךְ שֶׁיִּשְׁפְּכוּ עָלָיו הַרְבֵּה כָּל כָּךְ יִכְנס לְתוֹךְ פִּיו גַּם כֵּן אֵיזֶה טִפָּה עַל כָּל פָּנִים, ועַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רְפוּאָה.

וְתֵכֶף וּמִיָּד נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ לָזֶה, וְצִוָּה לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְרַפֵּא הַבֵּן מֶלֶךְ.

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם [גם את עצמך] לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר [אפילו אם המצב רע לגמרי], צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ...

הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר [ושהכל רע], אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע... עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל יְדֵי זֶה... שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת...

וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם כֵּן מְערָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת...

הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹרַחַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְזָרִים, הִיא בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לַחֲשׁב מַה שֶּׁרָאוּי. וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס שֶׁפּוֹנֶה מִן הַדֶּרֶךְ וְסָר לְדֶרֶךְ אַחֵר שֶׁתּוֹפְסִין אוֹתוֹ בְּרִסְנוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּמוֹ כֵן יְכוֹלִים לִתְפּס אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעַל כָּרְחוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הָרָאוּי

הַכְּלָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּפַעַם אֶחָד, עַל כֵּן בְּקַל יְכוֹלִין לְגָרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַק בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לַחֲשׁב אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבָה רַק לַחֲשׁב אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת..., כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אפֶן. וּכְבָר מְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ב) : שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וּלְנַעְנֵעַ ראשׁוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי לְגָרֵשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, כִּי אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל, אַדְּרַבָּא עַל יְדֵי זֶה מִתְגַּבְּרִים יוֹתֵר. רַק, לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק... וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא תִּסְתַּלֵּק

וְזֶה עֵצָה נִפְלָאָה לְכָל דָּבָר כִּי כַּמָּה פְּעָמִים מְבַלְבְּלִין הַמַּחֲשָׁבוֹת מְאד, וְכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לִדְחוֹתָם בְּאֵיזֶה דְּחִיוֹת הֵם מְבַלְבְּלִין יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְעִקַּר הָעֵצָה לִבְלִי לְהַתְחִיל לַחֲשׁב בָּהֶם כְּלָל, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ מֵהֶם לְגַמְרֵי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עוֹסֵק

הַיֵּצֶר הָרָע נוֹקֵשׁ בָּאָדָם בְּכָל פַּעַם וּמְעוֹרְרוֹ לְמַה שֶּׁמְּעוֹרְרוֹ. וְאַף אִם אֵין הָאָדָם שׁוֹמֵעַ לוֹ וּפוֹנֶה ערֶף מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן הוּא נוֹקֵשׁ בּוֹ עוֹד פַּעַם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי וְיוֹתֵר. אֲבָל אִם הָאָדָם הוּא חָזָק בְּדַעְתּוֹ וְעַקְשָׁן נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע, וְאֵינוֹ פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, אֲזַי הַיֵּצֶר הָרָע מִסְתַּלֵּק וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְכֵן..., בְּעִנְיַן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַבָּאִים לְבַלְבֵּל, הוּא מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בָּאָה כַּמָּה פְּעָמִים, פַּעַם אַחַר פַּעַם, לְבַלְבֵּל וְצָרִיךְ לִהְיוֹת חָזָק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ כְּלָל בְּשׁוּם אפֶן, וַאֲזַי תִּסְתַּלֵּק