יש כאלה שחושבים שיש דברים עליהם יש להם בחירה ויש דברים שעליהם אין להם בחירה.

אז מה שאפשר לשאול אותם זה: האם על זה שעל דברים מסוימים יש לכם בחירה ועל חלק אין לכם, יש לכם בחירה?

כלומר האם אתם מחליטים על אילו דברים תהיה לכם בחירה ואילו לא? אם התשובה היא שכן, יש לכם בחירה על הכל ואם התשובה היא שלא - אז אין לכם בחירה על כלום.

המשוגעים כששואלים אותם למה הם אוהבים משהו עונים לך - משום שהוא יפה, והם לא קולטים שהתשובה שקולה ל"אני אוהב את זה כי אני אוהב את זה", משום ש"יפה" פירושו צורה שתואמת לרצונך, לכן לא ניתן לומר שאתה רוצה את הצורה כי היא יפה...

כשאתה מתווכח, תתמקד במהות הוויכוח, לא בצורות שלו.

אם לדוגמא מישהו אומר "האם ניתן להוכיח שהיקום הוא דמיון או מציאות"?

שים לב שלמילה "יקום" אין משמעות, אפשר להחליף אותה גם במילה "נמלה" מהות הוויכוח היא הנחת היסוד שיש הפרדה בין דמיון לבין אמת, שאותה יש לברר היטב...

טקסט לניתוח:

טענה: אין דבר כזה קיום אבסולוטי.

תשובה: "קיים במובן אבסולוטי" זה אומר קיים מעבר לתפיסת האדם. יש סיכוי שהיקום הוא פרי הדמיון שלך, האם אפשר להוכיח את זה? לא, האם יש טעם לדבר על זה אז? לא.

"קיים באופן אבסולוטי זה אומר ש..." באמת? זה קיום אבסולוטי? האם ר - ק זה קיום אבסולוטי או שזו הגדרה חלקית? זה כמו לומר - בשביל להכין עוגה, צריך קמח שזו אמת, אבל האם מספיק רק קמח?

מה ההגדרה של קיים? מה ההגדרה של אבסולוטי? האם קיים - זה רק יש ממשי חומרי, או שכל דבר גם רוחני, הוא יש מוגדר וקיים?

"זה אומר מעבר לתפיסת האדם" האם זה שהגדרנו מהו קיום אבסולוטי אומר שקיים דבר כזה? אפשר גם להגדיר שדבר לא הגיוני = פיל שנכנס לתוך צנצנת, אבל האם זה אומר שקיים דבר לא הגיוני רק בגלל שהגדרנו אותו? יכול להיות שאפשר להסביר מה זה קיום אבסולוטי אבל שאין דבר כזה.

תפיסת האדם= דבר ביחס לדבר, מוחלט = שלא ביחס לשום דבר. אז מה משמעות קיים מעבר לתפיסה? עצם המושג "קיים" הוא מושג של התפיסה, ברגע שנסביר מה זה קיים ומה זה מעבר לתפיסה, אז שוב חזרנו לתוך התפיסה כפי שהיא תופסת את קיים מעבר לתפיסה, כלומר אין דבר שהוא מעבר לתפיסה.

"יש סיכוי שהיקום הוא פרי הדימיון, האם אפשר להוכיח את זה? לא"

מניפולציה. עצם האמירה "פרי הדמיון" מניחה שיש הפרדה בין דמיון למציאות. יש משהו שהוא לא דימיון? איך נדע שמשהו הוא לא דמיון? מה זה "לא דמיון"? כל דבר שקיים יכול גם להיות דמיוני. יש פה הפרדה מלאכותית בין דמיון למציאות והאמירה "האם אפשר להוכיח את זה? לא" מנסה להעביר את מיקוד הדיון לכך שמובן מאליו שיש דמיון ויש מציאות, עכשיו רק צריך להוכיח האם היקום הוא דמיון ומציאות. כי ייתכן שמחוץ לדמיון יש דמיון אחר, כמו שאין דבר כזה מחוץ למקום, כי מחוץ למקום זה פשוט מקום אחר. הסיבה שאי אפשר להוכיח את זה, היא משום שאין דבר כזה דמיון או מציאות, זה הכל שאלה של איך נגדיר, נגדיר מציאות, אח"כ נגדיר דמיון ונדע האם היקום מדומין או מציאותי, ללא הגדרות אין משמעות לאמירה.

טענה: כדי לזהות את ההשפעה של משהו, צריך להיות מסוגל להבחין בו"

"הטענה שלך לגבי "בשביל להבחין בהשפעה שלו תצטרך להבחין גם בו" היא לא נכונה, כי עובדה שאנחנו עדים לכוח המשיכה, אך איננו מסוגלים להסביר אותה במידה מספקת. אנחנו עדים לכוח ואנחנו מגדירים אותו כ - X, לפי השפעותיו ולא לפי מה שהוא בפועל."

הויכוח כאן נוצר משום שישנן שתי פרספקטיבות ל"הבחנה" יש הבחנה מוחלטת, ויש הבחנה יחסית. באופן יחסי הטענה נכונה, כי אפשר להבחין בכוח המשיכה, כי זה ביחס לחושים או ביחס לשכל, ואז אפשר להסביר את כוח המשיכה.

"אך איננו מסוגלים להסביר אותה במידה מספקת" מה זה מידה מספקת? מספקת ביחס למה? מי החליט מה זה מספקת? לא מספקת אותך או לא מספקת אף אחד? איך נדע מה מספק? האם מספק = באופן מוחלט?

"עדים לכוח ומגדירים אותו כx לפי השפעותיו ולא לפי מה שהוא בפועל" בפועל - מהות הדבר, כפי מה שהוא באמת, המניפולציה כאן היא ההפרדה בין "השפעותיו" לבין "בפועל", מנין לך שיש בפועל? בפועל ביחס למה.? ביחס לדבר שהוא לא בפועל? אז תן דוגמא לדבר שאפשר להסביר אותו בפועל. אם בפועל זה באופן מוחלט, אז זה נכון שאי אפשר להסביר את כוח המשיכה באופן מוחלט, משום שעצם הגדרת הכוח היא יחסית, באופן מוחלט אין דבר כזה כוח המשיכה.

לא ניתן לתת דוגמא לדבר שאפשר להסביר אותו בפועל, כי כל הסבר על ישות כלשהי, הוא ביחס לחושים או לשכל או לכל דבר אחר.

כשאתה מתווכח עם מישהו, אם אתה רוצה להראות לו שאין כל ויכוח תחילה תנסה להבין את הטענה שלו, תבקש ממנו להגדיר באופן מדויק את כל המושגים שעליהם הוא מדבר ואח"כ תראה האם באמת הטענה שלו שוללת את שלך? או שמא מדובר בפרספקטיבות שונות שאינן שוללות זו את זה.

ואם תטיל ספק בכל מושג ומושג ובכל הנחות היסוד שהובילו למסקנות כלשהן, אתה עשוי לגלות שאין כל ויכוח ושלא יכול להיות אחד כזה...

תפיסה רווחת היא שאם גבר לא מסוגל להתחייב לקשר זוגי עם אישה אחת, אז הוא לא בוגר ורדוד, אבל ההפך הוא הנכון - כי גבר שמסוגל להחליף את בת הזוג שלו בין רגע באחת אחרת, הוא עמוק יותר ולמה?

כי הוא מסוגל להסתכל על המהות ולא על הצורה. הוא מסוגל להבין שהוא לא רוצה את הבחורה הספציפית, אלא את מה שהוא מקבל ממנה ושהוא יכול לקבל תחושות דומות מבחורות אחרות.

המיתוס אומר, שאדם שהתאבד - הגיע לשיא הייאוש. אבל מצד האמת, זה לא נכון, למה? כי במצב של יאוש מוחלט האדם מבין ששום דבר לא יותר טוב מדבר אחר, דהיינו שגם למות זה גרוע בידיוק כמו לחיות.

ומהיבט אחר - אם באמת שום דבר לא משנה באופן מוחלט, אז זה גם לא משנה להגיד שיש דברים שמשנים, ומההיבט הזה גם אדם שהגיע לייאוש מוחלט יכול להתאבד...

אחד מהשקרים הגדולים ביותר בעולם, הוא השקר של האדם שטוען שאכפת לו מעוד דברים (ואפילו עוד דבר אחד!) מלבד התגשמות הרצון שלו.

כי יש כאלה שטוענים שאכפת להם גם מהסביבה ומהמשפחה שלהם ומה פתאום שרק התגשמות רצונם חשובה להם, הם הרי לא כאלה...

ואז אותם טיפשים אומללים, מתחילים להסתבך בהגדרות של אגואיזם ואלטרואיזם, במקום לבדוק - האם מצד האמת יש אפשרות לדאוג לעוד משהו מלבד הרצון שלך? כי אם לא - אז לא שייך אגואיזם

והאדם צריך לדעת את האמת שהמילה "אכפת" היא כבר מסמנת על רצון, כך שכשהאדם אומר "אכפת לי מעוד דברים מלבד רצוני" הוא בעצם אומר "רצוני הוא שיקרו עוד דברים מלבד התגשמות רצוני"

או במילים אחרות - גם אם אכפת לך מכך שרצון אחרים יתגשם, או לשמור על הסביבה, או להפחית את הסבל בעולם, או כל שקר אחר, זה רק משום שזהו רצונך...

"חבר אמתי זה לא מי שהולך לקפוץ איתך מהגשר, אלא מי שנמצא מתחת לגשר לתפוס אותך כשאתה נופל"

קודם כל השאלה הנשאלת - מה זה חבר? האם מישהו שמבלה איתך הרבה זמן? או קרוב אליך ברמה הרגשית? כי יכול להיות שמישהו מבלה איתך הרבה זמן, בלי שהוא קרוב אליך רגשית, אלא כי יש לו אינטרס כלשהו לבלות איתך.

ונניח שנסכים שחבר= קרוב אליך ברמה הרגשית. מה פירוש "אמתי"? "אמתי" ביחס למה? האם "אמתי"=אחד שיודע מה טוב עבורך? ועד כמה יודע החבר האמתי מה אתה רוצה? והאם הוא יודע או נדמה לו שהוא יודע?

נניח שחבר אמתי=אחד שיודע מה טוב עבורך. אז נגדיר: טוב= מילוי רצון. כלומר - חבר אמתי פירושו אחד שיודע מה טוב עבורך = יודע מה אתה רוצה.

ומההיבט הזה, יכול להיות שחבר טוב בכלל יעודד אותך להתאבד, כי הוא לא ישקר אותך ויידע שזה מה שאתה רוצה.

והמסקנה מהניתוח הנ"ל, שאם מבינים טוב יותר את ההגדרות, אפשר למצוא תשובה אמתית (מצד השכל) יותר לשאלה (במקרה הזה, מהו חבר טוב?)...

אומץ ובטחון עצמי, צריך רק מי שחסרה לו ידיעה לגבי מה יהיה - בעתיד, אבל אדם שיודע כיצד תיראה המציאות שלו גם לאחר שהוא ישיג דבר כלשהו, הוא לא צריך אומץ או בטחון, הוא פשוט פועל ברמת חוקי המשחק, דהיינו אם אתה רוצה - תעשה, אתה לא רוצה - אל תעשה, מה שייך אומץ? פשוט תיצמד לאמת, אם אתה חושב שאתה לא יכול לעשות - לא יעזור לך אומץ, תודה שאתה חושב שאתה לא יכול, אם אתה חושב שאתה יכול - תגיד אני חושב שאני יכול, ואם אתה לא יודע - תודה שאתה לא יודע ותחליט האם אתה מוכן לנסות, אבל אין לך ציפיות לכאן או לכאן.

כל "אין" צורה מסוימת, הוא גם יש - כל שאר הדברים שהם לא המשהו הזה. ובכלל, האין הוא גם יש, כי יש פירושו עם גדר וגבול והאין נפרד מהיש וזה הגבול שלו.

יש 3 פרספקטיבות של אכזריות בעולם. נקודת המבט הראשונה, היא התפיסה הרווחת, שכאשר מכים מישהו, כולאים מישהו וכו' זה נחשב שעשו לו דבר רע, כי יש תפיסה נורמטיבית של מהו טוב ומהו רע וכו'.

נקודת המבט השנייה היא, שגם לכלוא או להכות מישהו יכול להיות דבר טוב, כי הטוב לא תלוי במה עושים לו, אלא ברצון שלו לגבי מה שעושים לו. דהיינו אם מישהו רוצה שיכו אותו, או כל דבר אחר, והוא מקבל את זה, אז מצד האמת בכלל עשית לו טוב.

ונקודת המבט השלישית היא, שמצד המציאות, לא משנה מה אתה עושה אתה גם צדיק וגם פושע בו זמנית, כי גם אם מילאת למישהו את הרצון ואתה צדיק, אתה גם פושע כי אתה מבטל את המציאות של לא למלא את רצונו וכל מציאות שאתה יוצר היא התאכזרות להפך שלה.

יש אנשים שאומרים לך לא לעבוד כל כך קשה, אבל הם שוכחים שגם כשהם לא עובדים פיזית, הם עובדים אצל הרצון...

מצד השכל, האדם לא יכול לרצות את הרצון שלו, כי מנקודת המבט של לפני הרצון, עדיין אין לו רצון כדי לרצות את הרצון, זו הסיבה שמי שאומר לך להשלים עם החיסרון, משקר אותך.

מצד שני מנקודת המבט של לפני הרצון, גם אין עדיין התנגדות רצון, אז אולי אם האדם יצליח להתחבר למקום הזה בתוכו, גם אם אחר כך הוא יחזור למציאות שלנו, בתוכו הוא יחווה שהוא בוחר את הרצון של עצמו...

כשהאדם חושב שכדי להיות מאושר, הוא צריך לרצות את כל הצורות של המציאות, שיזכור שגם הרצון לשנות אותה הוא אחת מהצורות הללו...

לפני שהאדם הדתי שואל את אלוהים - למה יש רע ומחלות נפש בעולם, קודם שיבדוק את אלוהים עצמו, כי מצד האמת אלוהים הוא הישות הכי מזוכיסטית וחולת נפש שקיימת.

כי לפני הבריאה הכל היה שלמות מוחלטת, ואפע"כ ללא כל סיבה (כי גם את הסיבה עצמה אלוהים ברא) הוא החליט לפגום בשלמות הזו וליצור חסרונות ולהתעסק בצמצומים כל יום כל היום...

האינסוף מצד מהותו לא ניתן לצמצום, לכן מצד השכל לומר שהאינסוף צמצם את עצמו זה שקר...

כשהאדם נמצא בחלום, הוא בטוח שהוא נמצא במקום שבו הוא שוהה כבר הרבה זמן, ושהוא זו חתיכת הבשר הזו שיש דברים נגד רצונה, אבל הוא לא יודע שמצד האמת הוא זה שבכלל מניע את כל התהליך כולו, ושהכל נוצר בכל רגע מחדש...

אלוהים הראשון הוא לא זה שברא את העולם, אלא זה שהפריד בין אלוהים לבין רצונו, לבין יכולותיו וכו'...

תכלית הרע... היא לא כדי לעשות טוב, אלא כדי לעשות רע, אם הכוח שמניע את המציאות היה רוצה לעשות טוב, הוא היה עושה טוב ישר, הטוב נוצר למען הטוב והרע למען הרע...