הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=3289
הזאב - דע את עצמך

הזאב הגיע בשלהי הסתיו. זה היה בלילה שבין שישי לשבת. אותו לילה לא ישנתי בבית. ירדתי למדרשת שדה בוקר, המקום בו גדלתי, לסוף שבוע אצל אמא שלי. בתי שהייתה אז בת כמעט שנתיים ישנה לצידי. החדר היה חשוך אבל על הארון היו זרוקות נקודות של אור ירח שעבר דרך החורים של התריס הסגור. בערך בשעה אחת בלילה התחלתי לחוות תחושה של ערות בשנתי, ידעתי שאיני חולמת עוד חלומות רגילים. הייתי בממד אחר של נוכחות. הרגשתי שעוברים דרכי דברים שלא ידעתי בדיוק מה הם. הם נכנסו לתוכי ואז הרגשתי שאני יולדת אותם מתוכי והחוצה. הדבר האחרון שיצא מתוכי היה זאב. הוא נכנס כמו השאר דרך פתח שחשתי שיש מעל לראשי, ופסע מתוכי אל תוך יער לילי. התעוררתי לגלות שאני שוכבת בתנוחה של לידה. רגלי פשוקות ואת הזאב עדיין ראיתי הולך ומתרחק אל תוך היער, מסב מדי פעם את ראשו אלי לראות אם אני עוקבת אחריו. בראשי הדהד השיעור הראשון שהביא עמו אלי.

הזאב שזוכר את כל רצף האמהות ואת כל רצף האבות, הולך לבדו משום שאינו יכול להכריע ביניהם.

את יתר הלילה העברתי בשינון השיעור כדי שלא אשכח אותו. הרגשתי שהייתה לו צורה וצליל שלא יכולתי לשחזר ולכן הקפדתי לזכור את המילים.

כשהתעוררתי בבוקר חזרו אלי מראות ותחושות הלילה וגם המשפט. השינון במהלך הלילה כמו התמיע אותו בתוכי. הייתי ערנית ורעננה, ידעתי שקיבלתי מתנה יקרה שעלי ללמוד אותה כדי להבין את משמעויותיה והשלכותיה. הזאב במסורת האינדיאנית הוא המורה הגדול של השבט. הוא זה שיוצא לבדו לחקור את העולם ולגלות תגליות והוא זה שחוזר ללמד את היתר ומביא בכך ידע וברכה לכלל. הזאב מחזיק אנרגיה נשית אינטואיטיבת אך גם אנרגיה גברית. בדומה לבני אדם הוא חיי עם בת זוג קבועה לחיים, וכמו האדם הוא נע בין תקופות של חיים בקהילה לתקופות של התבודדות. הזאב יכול להופיע בחיינו כדמות של מורה שמלמד אותנו בבית הספר או אדם קרוב שמלמד אותנו דברים על החיים. הזאב הוא אנחנו כאשר אנו עוצרים להקשיב ולחקור ולגלות מי אנחנו ומה אנחנו יודעים, ואז משתפים את הסביבה שלנו בידע שחשפנו.

חזרתי בראשי שוב ושוב על המשפט והתחלתי לראות כיצד הוא תופס ומתלבש אל תוך מציאות וסיפור חיי. האפקט הראשון של המשפט שלח אותי לרובד השטח ולמערכות יחסים. תקופה ארוכה בחיי אני נמשכתי לגברים בעלי סמכות. גברים היו המדריכים שלי בעולם האקדמי, והם היו חברי הקרובים ביותר. כולם היו מבוגרים ממני לפחות בדור אחד. ההסבר הפסיכולוגי לזה היה מיידי ופשוט. חיפשתי דמות אב. אבי היקר לי מאוד היה בשנות ילדותי אב נעדר. הוא היה, כמו הזאב, נעלם לתקופות ארוכות, אי אפשר היה לדעת מתי אראה אותו, וכך הדבר עד היום. באותן שנים היה לי צרוך להשלים את האנרגיה האבהית שחסרה לי וכך גם המטפל שפניתי אליו באותה תקופה היה גבר מבוגר ממני.

במקביל הייתה זו בחיי גם תקופה של ראש ואגו. הייתי כולי שבוייה בעולם האקדמי של אינטלקט, ושל אנרגיית אגו וזהות הקשורות בבניית הצ'קרה השלישית על ברכותיה וצרותיה. באותו זמן היתה זו אנרגיה מבורכת עבורי משום שמידת הערך העצמי שאיתה הגעתי ללימודים הייתה ירודה ביותר. בעולם האקמי אפשר לי לבנות אגו על בסיס הצלחתי המזהירה בלימודים וכך באמצעות השימוש בראש התחלתי לבנות ערך עצמי. בסופה של אותה תקופה גיליתי שאין בי עוד כעס על אבי, השלמתי את האנרגיה שהייתה דרושה לי ושבעתי ממנה. הייתי רעבה לדבר חדש.

הדבר החדש שהגיע עם הפרידה מכתיבת הדוקטורט הייתה בתי. הפכתי לאמא, וכך התחילה התקופה של אנרגיה נשית בחיי. הכניסה להריון והלידה יצרו בי כמיהה חדשה לחבור לנשים. ההורות פתחה לי ערוץ חדש לאמי שעד אז הרחקתי ממני. שלא על פי תוכנית קבועה מראש היא נכחה בזמן הלידה של נכדתה, ופתאום מצאתי את עצמי כחוליה מקשרת בין שני דורות של נשים.

התקופה שבה הגיע הזאב הייתה תקופה של נשים עצמתיות בחיי, וזאת אחרי עשור ויותר של נוכחות גברית. זה לא נבנה באופן מכוון או מודע ורוב הנשים שהקיפו אותי היו מבוגרות ממני בדור אחד לפחות. הייתה זו תקופה שהתחלתי להכשיר את עצמי כמדריכה רוחנית ומרפאה, והנשים סביבי היו מרפאות. גם המטפלת שפניתי אליה אז לעזרה הייתה עובדת סוציאלית מבוגרת וחכמה. זקנת השבט בשבילי. אמא אדמה. הייתי מסתכלת בעיניה הטובות ובקמטים הדקים בפניה והרגשתי שאני יושבת בסמכות ונוכחותה של הצבה העתיקה בעולם. חכמה עד אין קץ ומכילה.

הייתה זו תקופה של ריפוי עצמי ללא אגו, ועם הרבה אמת. הייתה זו תקופה של רגש ולב, וניסיון להשליט קצת משמעת על הראש שתהליך הדרתו מן השלטון היה אתגר בפני עצמו. הייתה זו תקופה אינטנסיבית של ריפוי מול אמי, שייצגה עבורי את כל הדברים שלא אהבתי בעצמי. חוסר אמונה, חרדה, כעס וחוסר אונים. נוכחותה לימדה אותי לראות את הדברים הללו בעצמי ולעבוד. עבודה מייסרת ומטהרת. ובכך לשחרר את שתינו כל אחת לתהליך הפרטי שלה. בחינת עברי על רצפים אלו של גברים ונשים היה השיקוף הראשון שהביא איתו השיעור של הזאב.

שיעור עמוק יותר ופחות פסיכולוגי או פרטי היה קשור למהותו של הזיכרון. התחלתי לחקור מהי המשמעות של זיכרון ומהן ההשלכות של הזיכרון על מהלכיו של אדם בחייו. שאלתי את עצמי אם מסלול חייו של אדם הזוכר את המקורות שלו שונה מאדם ששכח. התחלתי להבין שאדם שיודע מה מקורו, מהיכן הגיע, ומהו הרצף של מהותו יוכל להשתחרר ולא יהיה עוד תלוי בעבר זה. חייו לא יהיו עוד שכפול של כאבי ילדותו או גלגוליו הקודמים משום שהוא חווה אותם באופן מודע כחלק מזיכרון מובן ולא כחלק מטראומה או רגש בלתי מעובד. הבנה של המקור האמיתי ליישות או המהות שלנו, היא תחנה חשובה בדרך לעצמאות.

איני חושבת שתפקידנו להשתעבד לזיכרון או לפעול בחיינו שעל מנת להנציח את העבר. אני הבנתי את הזיכרון כצעד בדרך לשיחרור. לזכור שעל מנת לא לשאת שום דבר מיותר שאינו זהה למוהתנו האמיתית בהווה. לא את תגובות הילדות שהותנו בנו, ולא את חוסר הביטחון שלמדנו מול אדם קשה או מציאות קשה. הזיכרון המודע הופך את ההווה למאגר של אפשרויות. אנחנו לא כבולים עוד לשרשרת של תגובות הרגליות ומכאן שיש לנו בחירה. הבחירה הזו היא ראשיתה של עצמאות. עצמאות זו היא שלב חשוב ביכולת לגדול ולמלא את הפוטנציאל היחיד והייחודי של מי שאנחנו. הזיכרון משחרר אותנו מן הספק שיש לנו על עצם קיומנו, מן הספק שאיננו חיים את החיים שנועדו לנו, זיכרון זה מאפשר לנו זכות בחירה חדשה ללכת בדרך שתוביל אותנו ביער החיים הבייתה.

ללמידה על משמעותו של הזיכרון היה צד נוסף שהיה קשור בתהליך הכשרתי כמדריכה רוחנית ומרפאה. תהליך שהיה כמעט כולו מסע להיזכרות. לא הרגשתי במהלך הכשרתי, שבודאי עוד תתמשך את שארית חיי אלו ורבים אחרים, שאני לומדת דברים חדשים, אלא שאני נזכרת בדברים מוכרים. מה שהיה עלי לעשות זה להיות יותר עצמאית מן הרצפים של עברי הפרטי על מנת שלזיכרון הזה יהיה מקום בתוכי. זיכרון זה של מרפאה שהיה חקוק עמוק בנשמתי היה השביל הייחודי שלי בדרך הביתה אחרי שנים ארוכות של טעייה ביער.

חלקו השני של המשפט הותיר בי אי נוחות. והרגשתי שאיני יורדת לסוף דעתו בכוחות עצמי. מדוע הזאב אינו יכול להכריע ומדוע נגזר עליו ללכת לבדו. חזרתי אל עברי וראיתי מחדש את מה שכבר ידעתי. את רוב חיי הלכתי לבדי. לא הייתי שייכת לבנות של הכיתה ולא לבנים. רוב הלמידה שלי בתיכון לא הייתה זו שבכיתה, אלא בבית בתרגול מוסיקאלי, פיסול ותפירה. בסוף יום ארוך של שיעורים מייגעים בבית הספר, ואחרי שהכיתה התרוקנה הייתי עולה על השולחן ועומדת עליו, מביטה בכיתה הריקה, רק כדי שהכיתה תראה קצת אחרת בעיני. היה לי עולם מושגים מנותק. בבית לא שמעו רדיו ולא קראו כל כך עיתונים והיה לי מעט מאוד מושג על העולם הרחב מחוץ למדרשת בן גוריון שהייתה אז ישוב קטןטן במדבר. כשבת דודה שלי מירושלים סיפרה לי שהיא צריכה להתלבש כדי לצאת לקניון לא הבנתי איך יהיה לה נוח ללכת על עקבים ועם מיני משום שבשבילי קניון היה קניון עובדת, ולשם עדיף לנעול נעלי ספורט.

האם עלי להמשיך ולחיות לבד ומחוץ לרצף, המחשבה הזו דיכאה אותי מאוד. לאחר מספר שבועות שיתפתי חבר קרוב שהציע לי לנסח מחדש את המשפט שלא על דרך השלילה וכך נוצר המשפט הבא

מי שאינו זוכר את כל רצף האמהות ואת כל רצף האבות אינו יכול ללכת לבדו משום שעליו להכריע ביניהם.

ניסוח זה הביא עמו רווחה ללבי, הוא מצא חן בעיני ותיאר את האמיתות שהסתתרו בתחושותי. אי היכולת להכריע הפך לשחרור מן הצורך להכריע. הפחד מלהיות ללא רצף הפך לסגולה. אני משוחררת מרצף אחד שמגביל אותי והזיכרון שיש לי והריפוי שעברתי ביחס לכל אחד מן הרצפים שיחרר אותי ללכת בדרכי שהיא ייחודית רק לי. הבדידות והניכור שחשתי ביחס להליכה זו לבד ביער של חיי עד לאותה עת הפך פתאום לאיכות מיוחדת שיש אותה רק לי. אני הזאב שיכול לעיתים להיות ביחד וצריך מאוד את הלבד משום שרק כך אני יכולה ללמוד באמת ושלא מתוך תפיסות עולם של אחרים. הבנתי שהלבד הוא כור מחצבתי ובריק הזה יש שפע של אור והבנה ויכולת להקשיב. ומשם תמיד אוכל לחיות וליצור ביחד עם אחרים.

עד היום כאשר אני מוצאת את עצמי נשאבת לעלילות של אחרים, אני יודעת שאני נשאבת לעלילות משנה של חיי. אלו תקופות שבהן אני חווה בלבול, חוסר אונים ושכחה. אני שוכחת מי אני ומכאן שאיני יכולה לפענח את מפת הדרכים של חיי ולשעת לאן לפנות. אני הופכת לאדם המגיב על מה שהחיים מגישים לו במקום להיות אדם יוצר. היכולת לצאת מתקופות כאלה, שהן בלתי נעימות, קשורה במשמעת עצמית, ובנכונות שלי להתכוונן מחדש לעצמי. רק אז אני צועדת על השביל שלי. שביל שכשאני עליו אני לא באיבוד, גם אם רובו שייך ללא נודע. שביל שבו אני יודעת שכל מה שאני רואה ושומעת שייך לי, נועד לי, ומימושו תביא רווחה וחדווה. שביל שכל צעד שאני צועדת עליו מקרב אותי הביתה. שביל שאם אני צועדת בו אני יכולה להיות הכל. גם אישה וגם מרפאה וגם אמא וגם אהובה.

זהו אתגר לא פשוט ברעשי הרקע של המציאות בה אנו חיים. מציאות שבה כל אדם שהרוויח מספיק כסף מרגיש שהוא מצא את השיטה לאושר ומנסה לשכנע אותך להצטרף לדרכו. מציאות שמכוונת לעבודה מהראש ולא מהלב, עולם שמציף אותנו בפתרונות שהם אינם שלנו ולא מכור מחצבתנו ולכן לא מרפאים אותנו. עולם שבו יש מדדי הצלחה שאינם מביאים אושר לנמדד. עולם שבנוי לתבנת את הפרט לסטרוקטורות דתיות או חברתיות, ולסדר מסויים שבו לכאורה אמורים חיינו להתנהל בתוכו. מציאות שבה אדם המחפש את הפתרון מחוץ לרצף נתפס כחריג ולא תמיד לטובה. לא פעם משום שפנייתו לדרך חדשה נתפסת כאיום על סדרי הכלל. ושינוי הוא תמיד דבר מאיים ומפחיד לחברה שחרטה על דגלה את המילה - יציבות.

לכל אדם יש שביל אישי שאם הוא ילך עליו הוא ימצא את הפתרונות והלימוד שמתאימים לשורש נשמתו ומכאן שיוכלו לרומם ולגדל אותו. השביל הזה אינו שייך לשיטה של מישהו אחר אלא להקשבה אמיתית לעצמי ולנשמה. זה שביל שאם לומדים ללכת עליו משמעו התחברות עמוקה וחזקה יותר לעולם ולקהילה משום שברור לנו אז מה המקום האמיתי שלנו בחיים. ומכאן ברור לנו שיש לנו מקום אמיתי בעולם, שאינו שייך לאף אחד אחר והוא קשור באיכות הייוחדית המיוחדת שלנו. איכות שאם נחבור אליה תייצר לנו שפע בחיינו שאינו יבוא על חשבון אף אחד משום שמקורו בנו, ושום חיקוי של אדם אחר את התנועה שלנו לא תוכל לקחת מאיתנו דבר. אנחנו הולכים לאיבוד כאשר אנו מרגישים שמי שאנחנו זה לא מספיק כדי להצליח או להיות ואז אנחנו מנסים להיות כמו מישהו שנתפס בתודעתנו כמצליח. הדרך הזו לעולם כרוכה באובדן ולכל היותר בסיפוק זמני.

הזאב שב וחוזר אלי בכל פעם שאני מתחילה לפזול לצדדים או אף מוצאת את עצמי על שביל לא לי שאינו מוביל לשום מקום מאשר לתסכול וייאוש. הוא מגיע בכל פעם שנדמה לי שאני בצומת ולא יודעת להיכן לפנות הלאה. הזאב הוא אני כאשר מעזה לגלות את העולם מצידו הלא נודע ולשתף אחרים בתגליותי.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן