טליה שלו

"כל אדם רוצה להיות מאושר; אך על - מנת להצליח בזה, יש לדעת תחילה מהו האושר. " כך אמר ז'אן - ז'אק רוסו, הפילוסוף והסופר הצרפתי.

מאמר זה הוא כמובן, טעימה על קצה המזלג, ואינני מתיימרת לספר לכם על עולמן הפילוסופי העשיר של התרבויות העתיקות עליהן אדון. מה שאנסה לעשות זה לדבוק בהיבט המעשי ולבחון איך ניתן ליישם בימינו היבטים שונים של התורות העתיקות האלה, שרובן זוכות רק עכשיו לכבוד לו הן ראויות.

אך לפני שנפליג לזמנים קדומים, אולי ראוי שנתחיל בבחינת המושג "אושר". מהו אושר? ואיך ניתן להשיג אותו?

השאלה הזאת הייתה רלוונטית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. אך נראה שהתקופה המודרנית מאופיינת בחיפוש אחר אושר ומימוש עצמי מחד גיסא, וטיפול בדיכאון וחרדה מאידך גיסא.

תפיסת - העולם של רוב בני האדם בעידן המודרני, שמה דגש על הצד הגשמי, על ההנחה שעושר הוא מילה נרדפת לאושר ("אם יהיה לי כסף, אהיה מאושר"). חונכנו מגיל צעיר על מיתוס גן העדן שבו הכל טוב. אך האם חיים מלאי - טוב אמנם ממלאים אותנו באושר רב כל כך? ממחקרים מסתבר שאנשים עשירים מאוד, בעלי גישה מיידית לכל הדברים הטובים שהכסף יכול להביא, אינם מאושרים יותר מאנשים בעלי הכנסה ממוצעת. מסתבר שמעבר לסף עוני מסוים, האושר האנושי איננו תוצר של עושר חומרי.

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקה את כולנו היא: "מה צריך לקרות כדי שנהיה מאושרים? איך נוכל להצליח בחיינו האישיים, המשפחתיים והמקצועיים? "

במאמר זה בחרתי לבחון בקצרה חמש תרבויות עתיקות: הטולטקים ממקסיקו, הילידים של צפון אמריקה, האבוריג'ינים מאוסטרליה, הסופים - אותו זרם מיסטי באיסלם, והילידים מהוואי.

אם כן, מה יכול להיות משותף לתרבויות ממרכז וצפון אמריקה, עם תרבויות מאסיה, מאוסטרליה ומאיי האוקיינוס השקט?

נתחיל עם תרבות הטולטקים, עם קדום שחי לפני אלפי שנים בחלק הדרומי של מקסיקו. הידע הטולטקי איננו דת. אמנם הוא עוסק ברוח אך ניתן לתארו באופן המדויק ביותר כאורח חיים, המצטיין בזמינות גבוהה של אושר ואהבה. הנתיב הטולטקי אל האושר - משמעו ביטול הסכמים ישנים שאנו עושים עם עצמנו.

הטולטקים האמינו שעל האדם לקחת אחריות על מציאות חייו מבלי לחפש אשמה אצל אחרים. תורתם מסתכמת בארבע הסכמות או ארבעה כללים על - פיהם יש לנהוג בחיים. את הכללים האלה סיכם דון מיגל רואיס, רופא ומורה רוחני וצאצא של הטולטקים, בספרו "ארבע הסכמות", שיצא לאור בעברית בהוצאת "פראג". הנה הם:

1. שמרו על טוהר המילה: החשוב ביותר מבין ההסכמים וגם הקשה ביותר לביצוע. אמרו רק מה שאתם מתכוונים לו באמת. אל תשתמשו במילים לדבר נגד עצמכם ונגד אנשים אחרים.

2. אל תיקחו שום דבר באופן אישי: שום דבר שאחרים עושים לא נעשה בגללכם אלא בגללם. הדברים והמעשים של אחרים משקפים את המציאות שלהם. כשאנחנו מחוסנים לדעות ולפעולות של אחרים, לא נהיה קורבנות, ולא יהיה לנו צורך לרצות אחרים.

3. אל תניחו הנחות: אזרו אומץ לשאול שאלות ולבטא את רצונכם. תקשרו עם אחרים בבהירות ככול שתוכלו כדי למנוע אי - הבנות, חרדה, צער ודרמה. אל תחששו להביע את רצונכם. לכל אחד יש זכות לומר לכם כן או לא, ולכל אחד יש זכות לבקש מכם בקשות ולכם יש זכות להשיב כן או לא.

4. עשו תמיד כמיטב יכולתכם: יכולתכם יכולה להשתנות מרגע לרגע. היא שונה כשאתם בריאים ושונה כשאתם חולים. היא שונה בבוקר מאשר בערב. הכל חי ומשתנה כל הזמן. עשייה מעבר ליכולתכם גוזלת אנרגיה רבה מהנדרש, וכך אתם מחלישים את גופכם ופועלים נגד עצמכם. אם אתם עושים פחות ממיטב יכולתכם, אתם מביאים על עצמכם תסכול ושפיטה עצמית, ואת הדאגה בדבר "מה יכולתי לעשות טוב יותר. "

על - פי הטולקים, ארבעה כללים אלה, הם המפתח האמיתי לאושר אישי. על פניו, כללים אלה נראים פשוטים לביצוע, אך כאשר ניגשים ליישומם, מגלים עד כמה התרחקנו ממימוש אושרנו האישי.

הילידים של צפון אמריקה (או כפי שנקראו "אינדיאנים", שם שניתן להם בטעות על - ידי קולובוס כשחשב שהגיע להודו). אני מתכוונת לשבטים שחיו בשטחים שהם היום ארה"ב וקנדה.

הילידים חיו מתוך הכרת תודה לאימא אדמה ויראת כבוד לטבע. הם האמינו בישות מופשטת עליונה המקבילה לאלוהות המונותיאיסטית - המסתורין הגדולה (זו לא טעות - זו ישות ללא מין, לא זכר ולא נקבה). להערצה לטבע ולאדמה, מתלווה הנוהג של הודיה על כל המתנות שהטבע מעניק לנו.

היה נהוג לבקש את רשות החיות ואת רשות הדומם בטבע לפני שהשתמשו בהם. לדוגמה: לפני שהיו צדים בופלו, היו מבקשים את סליחתו. הציד נעשה אך ורק בשל צורך: לבשר, לפרווה, לעורות וכדומה; או את סליחת העץ לפני שכרתו אותו. בין הילידים בצפון אמריקה לא הייתה מקובלת בעלות על האדמה.

המעגל של הילידים הצפון - אמריקנים, בדומה למעגלים שבטיים אחרים, מייצג באופן סמלי את החיבור המקודש בינינו ובין כל שותפינו ביקום. כל כיוון במעגל מאפשר לנו זווית ראיה אחרת של המציאות, ומלמד אותנו כיצד להביא אותה לביטוי מאוזן בחיינו. לכל אדם במעגל יש זכות להביע דעה מזווית הראיה שלו ועם כל חשיבותה היא רק חלק מהשלם. במעגל אין יושב ראש, כל היושבים סביבו שווים במעמדם.

לארבע רוחות השמיים הייתה משמעות רבה במעגל. ארבע רוחות השמיים יכולות להנחות אותנו בכל רגע נתון על הדרך הנכונה לנו, ולפתוח את המודעות שלנו למה שקורה איתנו כאן ועכשיו, ואלה הם בדרך כלל הדברים שאנו פחות מודעים להם.

מקצבי הטבע היו מקושרים למקצבי הגוף ועם התרחקותנו מאימא אדמה וממקצבי הטבע, קצת איבדנו את יכולת ההקשבה להם. לכך יש מחיר - ירידה ברמת האיזון שלנו וברמת ההנאה מהדברים הפשוטים.

לפי תפיסתם, לכל אדם ישנו פרק זמן במהלך היממה הנחשב לזמן העוצמה שלו: זה יכול להיות ביום, בלילה, בזריחה או בשקיעה, לפנות בוקר או בין הערביים.

בפרק זמן זה אנו מרגישים מאושרים, אמיצים, נועזים, מלאים בחיוניות, מסוגלים לממש את הפוטנציאל שלנו, מחוברים לכל צורות החיים, ומרגישים מאוזנים.

זמן העוצמה בא להזכיר לנו כמה דברים שאנו נוטים לשכוח במרוץ החיים היומיומי וחשוב כל - כך ליישם אותם אפילו בימינו:

עלינו להיות קשובים לגוף שלנו. עלינו ליהנות ולחגוג את החיים. עלינו לשמור על איזון - לא משנה באיזה לחץ אנחנו נתונים. ועלינו להיות בטבע ולאפשר לאימא אדמה להזין אותנו.

וישנו גם טקס ההודיה שהוא אחד הטקסים המרכזיים ביותר בתרבות הילידים בצפון אמריקה. הם נהגו לערוך טקס זה בישיבה במעגל. אנו יכולים בהחלט לאמץ את הטקס ולעשותו לבד בבית:

בטקס ההודיה מודים על מה שקיים, על מה שיש. הילידים של צפון אמריקה האמינו שכל הדברים שיש לנו כאן, ניתנו לנו בהשאלה, החיים, הבריאות, העמדה, המשפחה ועוד. אחד הדברים החשובים הוא ללמוד להודות על כך, ולא להתייחס אל הדברים שיש לנו בחיים כאל מובנים מאליהם. בדרך כלל אנו רגילים לחשוב על מה שאין לנו, על מה שחסר לנו, וכאן מודים על מה שיש. האמונה הייתה שכאשר אנו מודים על מה שיש, זה הולך וגדל. (האם הם ידעו משהו על חוק המשיכה שאומר שדומה מושך דומה?!)

איך נעשה טקס ההודיה? מדליקים מרווה יבשה, שלה מייחסים תכונות של טיהור, בתוך צדף. בעצם, בטקס זה משתמשים בארבעת יסודות היקום: אדמה, מים, אש, ואוויר -

המרווה מסמלת את האדמה. האש מסמלת את האש. העשן מסמל את האוויר. הצדף מסמל את המים.

כאשר מדליקים את המרווה אומרים את המשפט הבא: "אני מדליק\ה את אש האהבה ואומר\ת תודה על... " (דברים שיש לי בחיים)

אני מקיימת טקס הודיה יומי באמצעות כתיבה של 10 דברים עליהם אני מודה בחיי.

התרבות הבאה היא תרבותם של האבוריג'ינים, הילידים של אוסטרליה. הם ממקמים כרונולוגית את מוצאם ב"זמן החלום", ובמספרים מדויקים - בתקופה שלפני 40,000 שנה.

בצפון אוסטרליה השתמרו שרידים ארכיאולוגיים המוכיחים כי האבוריג'ינים היו באזור זה כבר לפני 20 אלף שנה: קירות הסלע במקומות רבים באזור מכוסים בציורי חלום, מהסוג שהילידים מציירים גם היום.

האבוריג'ינים האמינו בערבות הדדית, כלומר, בעולם מאוחד המתקיים בזכות כל פרט ופרט, המרכיב את המארג כולו. הם פיתחו רעיונות פילוסופיים, למרות שלא ינקו את חכמתם מסביבה עשירה ומורכבת כמו במזרח הקדום ובאמריקה. נדרש זמן רב כדי להבין את משמעות רעיונותיהם משום שלא היה בהם את הליטוש והעידון, שנוצרים בשעת מגע וחיכוך עם תרבויות מנוגדות. האבוריג'ינים נתקלו בחוסר הבנה ואפילו בעוינות ואלימות, מבני עמים אירופאים שפלשו לתוכם החל מ - 1860 עם הכיבוש הבריטי של היבשת והפיכתה לאתר הגליה.

הזמן של הילידים האוסטרלים, אינו נחלק רק לעבר, הווה ועתיד, אלא כולל גם מימד זמן נצחי, המתקיים במקביל לזמנים הארעיים האחרים של חיינו. כל תופעות הטבע והתרבות - הנופים, בעלי החיים והמנהגים החברתיים והפולחניים - הן תוצרים של מימד הזמן הזה, שהחל בימי בראשית ויתקיים עד סוף העולם.

האבוריג'ינים מספרים על תקופת החלום, העולם הקדמון שהיה לפני היות העולם הזה. כדי להמשיך ולקיים את אותו עולם עליהם לשיר ולרקוד אותו, וכך לממש אותו על ידי עשייה. הרעיון הוא שכדי שמשהו יהיה, חייבים לעשות ולא לצפות שהוא יקרה מעצמו, שאם לא כן הוא נשאר בגדר פוטנציאל, לא כלום. המציאות תלויה באדם. נשמע לכם מוכר? בוודאי. השקפה זו היא אחת מאבני היסוד של המודעות העצמית המודרנית: יצירת המציאות שלנו תלויה רק בנו.

"זמן החלום", הוא זמן יצירת העולם כפי שהוא כיום. אך זמן החלום אינו היסטוריה אלא ממשיך להתקיים כל הזמן. טקסים דתיים, הכוללים ריקוד, נגינה, פנטומימה ושימוש בחפצים מקודשים, משמשים כאמצעי ל"כניסה" ול"יציאה" מזמן החלום, ודרכם משתמר קיומם של האבות הקדמונים הממשיכים להיות פעילים בזמן החלום. אלו הם בדרך כלל אספקטים מואנשים של הסביבה, כמו גשם, אש, חיות שונות או צמחים, והם מופיעים בציורים וברישומים בדמות אדם. לכל שבט, משפחה ואדם, יש אב קדמון משלהם, שדרכו נוצרו, ואת הקשר עמו הם משמרים באמצעות הטקסים.

המילה "חלום" משמשת לציון כמה מושגים שונים: היצורים ש"נולדו מן האדמה" והחלו ללכת, ובתוך כך יצרו את העולם; התקופה שבה התרחשו אירועים אלה; וגם היחסים שבין בני האדם והחיות.

זמן החלום מתפקד כמיתוס, כבסיס הקיום האנושי וגם כתבנית המעניקה משמעות ליחסים חברתיים. הוא האירוע המיתולוגי שהתווה לאבוריג'ינים את "תוכנית החיים" שלהם.

כלומר דבר הממשיך להתקיים ומשפיע על חיי ההווה.

התרבות הבאה היא זו של הסופים, בני אותו זרם מיסטי באסלאם שצמח בסוף המאה ה - 8 ושם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה.

תמציתה של הדרך הסוּפית היא כניעה לאלוהים באהבה, שוב ושוב, השאיפה לראות בכל אדם, בעל - חיים, צומח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל. הסופים מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ומטרת הדרך הסוּפית היא טיהור ה"לב" ושמירה עליו, וחיזוק האחדות של הפרט עם הדרך האלוהית בשמחה ובאהבה.

הסופים מאמינים שישנה אותה כמות של דרכים אל האחד, כמספר בני האדם על פני האדמה, וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה "לפקוח את עיניו לחזור אל שורש מהותו הפנימית. " האם אין זו משאלת - הלב של כל מי שעוסק בהתפתחות רוחנית?

כתביהם של הסופים מתארים את מסעה של הנשמה מן הנפרדות אל האחדות עם אלוהים.

הסופים הראשונים דגלו בפשטות, בסגפנות, באמונה ובאהבת האל. הם גרסו שכל מי שנהנה ממנעמי העולם, אינו דבק באל בכל נפשו ומאודו. התענוגות הופכים לו לאלילים, ולכן הוא חוטא בעבודת אלילים, אחד החטאים החמורים ביותר בקוראן.

מהותו של המסע הרוחני הוא מעל לזמן ולמקום, מעל לכל צורה זמנית. דבריהם של מורי הדרך הסופים על האהבה, נוגעים עדיין בכל אלו הכמהים לשוב אל מהותם האמיתית, הם עוזרים להזכיר לנו את טבענו האלוהי ומספקים לנו ציוני דרך בדרכנו אל מהותנו הפנימית. רוב המורים הרוחניים המודרניים מודים שהם הושפעו עמוקות מהאמונה הסופית.

ונסיים בתרבות הילידים בני הוואי, אשר פיתחו תורה לריפוי והתפתחות רוחנית. יש הגורסים שהיא בת 35 אלף שנה. תורת ה"הונה" אמנם לא נקראה כך בזמנים הקדומים, אך בשם זה היא מוכרת בימינו.

העמים שמרכזם היה באיי הוואי, שהיו חלק מיבשת שכבר לא קיימת, נחשבים בין העמים העתיקים ביותר בהיסטוריה האנושית.

גם בני הוואי הקדומים האמינו שמציאות חייו של האדם נקבעת על ידי מחשבותיו. אם ישנה האדם את מחשבותיו, מציאות חייו תשתנה בהתאם.

תרבותם, גורסת שעלינו מאושרים כי האהבה היא מקור העוצמה, עלינו ליהנות ולהכיר רק בטוב. אם איננו מאושרים, עלינו להפוך את עצמנו למאושרים. איך נוכל להיות מאושרים כאשר כל כך הרבה דברים נוראיים מתרחשים סביבנו? ובכן, דרך אחת היא "לעשות כאילו" עד שהדבר ייהפך לכם לטבע. (אתם מכירים את האימרה באנגלית fake it until you make it? כנראה שזו הייתה כוונתם).

המורה לתורת העתיקה שקיבלה את השם "הונה", סרג' קהילי קינג מהוואי, מציע דרך עתיקה שיש לה ביטוי באמירה - "איזהו עשיר - השמח בחלקו? ".

לימדו להעריך את הברכות בחייכם, הכוללות את כל החוויות החיוביות שחוויתם, גם את אלה הנראות לכם קטנות או חסרות חשיבות. העריכו את כל המיומנויות שרכשתם, הטיולים, השיחות, הבגדים שלבשתם, כל היופי והמופלאות שאפשר לגלות בעולם שמסביבכם, כל הדברים הטובים שאתם שומעים ורואים שאנשים אחרים עושים, וכל הדברים הטובים שברצונכם לחוות בעתיד. אין הכוונה שתתעלמו מהדברים הרעים, אבל ככל שתמלאו את עצמכם בהכרת הטוב, כן יקל עליכם להתמודד עם הרע.

7 עקרונות ה"הונה" לפי סרג' קהילי קינג הם:

אִיקֶה - העולם הוא מה שאתה חושב שהוא.

קַאלָה - אין גבולות.

מאקייה - אנרגיה זורמת בעקבות תשומת הלב.

מאנוואה - ההווה הוא רגע הכוח.

אלוהא - לאהוב זה לשמוח להיות עם מישהו או משהו.

מאנה - כל הכוח בא מתוכנו.

פונו - יעילות היא מידת האמת.

כלומר, אחד ההיבטים הבסיסיים של תורה זו הוא להיות לעזר ולשירות לאחרים כדי שנוכל להרגיש ראויים

לדברים הטובים בחיים. היבטים נוספים הם: הכל קשור בכל והחיים הם רשת אחת גדולה של תלות הדדית.

תשומת הלב מושכת סוגים שונים אנרגיה מוגברת, חיובית או שלילית, ובדבר בו היא מתמקדת לשם היא תזרום.

הרגע הנוכחי הוא רגע העוצמה: האמונות, ההחלטות והפעולות שלנו אודות עצמנו והעולם שסביבנו, הן שנותנות לך

מה שיש לך והן שהופכות אותך למי שאתה. שימו לב, זוהי הגדרת הקארמה על - פי הדת ההינדית.

אם הדברים נשמעים לכם מוכרים, זה אכן בצדק: מי שראה את הסרט או קרא את הספר "הסוד" -

אלה עיקרי הדברים המופיעים שם. ודרך אגב, פירוש המילה "הונה" בשפת הילידים הוא "סוד".

היבט נוסף ומעניין ב"הונה" אומר שהאמצעים הם הקובעים את המטרה ולא המטרה היא שמקדשת את האמצעים.

כלומר, תמיד ישנה דרך אחרת לעשות כל דבר, ולכל בעיה יש יותר מפתרון אחד. אם המטרה שלכם חשובה

לעולם אל תרימו ידיים, פשוט תשנו את הגישה.

דרך אגב, אצל העם הקלטי העתיק ישנו פתגם האומר: "ישנה יותר מדרך אחת לכבוש טירה. "

ואם הזכרנו קודם את ההינדים, אז תפיסת הקארמה שלהם גורסת בהרחבה שאל לנו להתלונן על חיינו בהווה - מה שיצרנו בעבר חוזר אלינו לשם תיקון.

בתחילת המאמר שאלתי מה יכול להיות משותף לתרבויות ממרכז וצפון אמריקה, עם תרבויות מאסיה, מאוסטרליה ומאיי האוקיינוס השקט?

נדמה לי שהתשובה ברורה למדי: המשותף הוא השקפת עולם מודעת ורוחנית, מתן כבוד לטבע, והודיה על מתנותיו ועל כל הדברים בחיינו.

כפי שוודאי שמתם לב, אף אחת מתורות העתיקות אינה עוסקת בעושר חומרי. השאיפה הייתה לקיים אורח חיים מאוזן והרמוני עם הטבע, וחיים בקבוצה מתוך ערבות הדדית, אך עם זאת, הבנה בצורך בלקיחת אחריות של כל אדם על חייו. הם לא היו עסוקים בהשגת הנאות וסיפוק מיידי.

אחד הדברים המשותפים לתרבויות הללו הוא הכבוד העצום שהם רכשו לטבע. הם קיבלו את חולשתו של האדם מול איתני הטבע. בעידן המודרני האדם משלה את עצמו שהוא יכול לשלוט בחייו וכל סטייה מהנחה זו מזעזעת אותו ואת עולמו וגורמת לו לחרדה ודיכאון.

נושא משותף נוסף לתרבויות הללו הוא הבנת הצורך בסליחה:

כלומר, סלחנות כלפי העבר, שביעות רצון בהווה ואופטימיות כלפי העתיד, הם אלה שיוצרים חוויה של אושר ושביעות רצון.

ואכן, רוב התרבויות העתיקות דוגלות בצורך להתמקד בהווה, לחוש הכרת תודה למי שלצידך ולמה שיש לך ולסלוח לאנשים ולמצבים שהפרו את שגרת יומך. זהו בסיס חשוב ליכולת להיות מאושר באמת.

לא אוכל שלא להתייחס להתנשאות, לזלזול ולאלימות להם זכו עמים אלה מצד האדם הלבן, שראה בהם יצורים נחותים ובתרבותם - הבל הבלים פרימיטיבי. האדם הלבן עשה כל שביכולתו להרוס ולהשמיד תרבויות אלה. למרבה המזל שרידי תרבותם הועברו מאב לבן, מדור לדור, ומקבלים בימינו את ההכרה והכבוד להם הם ראויים.

בקרב צאצאי האינקה בפרו ישנה אגדה שהועברה מדור לדור המספרת שמלך האינקה האחרון, לפני שהוצא להורג בידי הספרדים, ביקש מבני עמו להמשיך לשמור בסתר על מנהגיהם ועל שפתם. הוא ניבא שיידרשו 500 שנים עד שכבודם יושב להם. ובדיוק 500 שנה לאחר מותו, הוכרה שפת האינקה כשפה רשמית בפרו.

בעידן המודרני, בני - אדם מעדיפים שלא לבטא את חלומותיהם, להנמיך ציפיות ושאיפות, להירתע ממימוש רצונותיהם. אנו לומדים לומר דברים ולא להתכוון להם, להתכוון ולא לעשות, ולבסוף גם לא לומר, כדי שלא להיות מחויבים.

אז מה כן? רגשות חיוביים? הם אכן מהווים תשתית אנרגטית להתמודדות אישית עם מצבי חיים. אלו הרזרבות שמאפשרות לנו הישרדות גם ברגעים קשים.

מתייה ריקאר, פילוסוף צרפתי ונזיר בודהיסטי, כותב בספרו "בזכות האושר", שיצא לאור בעברית בהוצאת "חרגול": "בקשו מאנשים רבים לספר לכם על רגעים של אושר 'מושלם'. אחדים ידברו על שלווה עמוקה שחשו בסביבה טבעית הרמונית: ביער שקרני שמש מסתננות אליו, על פסגה של הר מול אופק רחב ידיים, על גדת אגם רוגע, בטיול לילי בשלג מתחת לשמים מכוכבים, וכיוצא באלה. אחדים יזכירו מאורע שלו ציפו זמן רב: הצלחה בבחינה, ניצחון ספורטיבי, פגישה עם מישהו שהשתוקקו להכיר, הולדת בן או בת. ואילו אחרים יספרו על רגע של אינטימיות שחוו בחיק המשפחה, בחברתו של אדם אהוב, או על העובדה שגרמו אושר למישהו.

דומה שהמכנה המשותף לחוויות כאלה, הוא ההיעלמות הרגעית של מאבקים פנימיים. אדם מרגיש שהוא נמצא בהרמוניה עם העולם הסובב אותו ועם עצמו... נקודות ההתייחסות הרגילות נעלמות. הוא פשוט "הווה", כאן ועכשיו, חופשי ופתוח... " עד כאן מתייה ריקאר.

אבל אנשים רבים מחפשים אחר האושר ויוצרים את אותה רדיפה מטורפת אחרי החיים. הם חושבים שאושר מתקבל מבחוץ או שהינו מתנה משמיים.

אחד ממרכיבי האושר הוא אפשרותו של האדם לשנות בכוח המחשבה את המציאות שלו. כי מהי בעצם המציאות שלנו? המציאות שלנו היא הצורה הסובייקטיבית שבה אנחנו תופסים בהיגיון וחווים ברגש את מה שקורה סביבנו. המהות של המציאות שלנו היא לא האירועים שקורים לנו, אלא הצורה שבה אנחנו תופסים את מה שקורה לנו. האירועים שקורים לנו הם רק הזרז, הטריגר, של התחושות שלנו בלבד. לכן ניתן לשנות את המציאות הסובייקטיבית שלנו בכח המחשבה, כלומר, על ידי תפיסה חיובית של מה שקורה לנו בהווה.

ככל שאנו מודעים יותר למה שקורה לנו, כך אנו חיים יותר. ככל שהמודעות שלנו חיובית יותר, כך החיים שלנו טובים יותר. יש הגורסים כי התענוג הגדול ביותר הוא שמחה פנימית שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא רק בתחושת ההרמוניה של האדם עם מציאות חייו.

גם היהדות שמה דגש על האושר בחיים. חיים בשמחה הם ערך עליון. כלומר ההנאה וההתענגות אינם פסולים, אלא הינם חלק בלתי נפרד מעבודת האלוהים ובלבד שהם נעשים בדרך הראויה. ככל שרמתו הרוחנית של האדם גבוהה יותר, הוא ייהנה יותר מדברים רוחניים ופחות מהבלי העולם הזה.

אז למה, בכל זאת, מעסיק המושג "אושר" את בני האדם? כי לאנשים מאושרים יש סיבולת פיזית גבוהה יותר, והם עמידים יותר בפני כאב. כי הערכה עצמית אמנם אינה הגורם היחיד לאושר, אך ללא ספק היא אחד החשובים שבהם. כי לאנשים מאושרים יש סיכוי לחיים ארוכים יותר, בבריאות ובהצלחה טובים יותר.

הסופר האירי אוסקר וויילד כתב: "בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות. האחת - היא לא להשיג את אשר אנחנו רוצים, והאחרת - להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. "

ולסיכום, ניתן לומר שהאושר הוא בראש ובראשונה טעם החיים.

לפני כמה שנים, שאל נאלין קומאר נירולה, מורה רוחני הודי נחשב, קבוצה של תלמידים, שהיה לי הכבוד להיות ביניהם, "מהו אושר? " התקבלו תשובות רבות ועל כולן הוא השיב "יש משהו בדבריכם. " אבל בסופו של דבר הוא אמר, "זה הרבה יותר פשוט, אושר הוא מצב בו אין לכם תלונות כלל! "

ובהקשר הזה תרשו לסיים בסיפור אמיתי: בקהילה נוצרית במדינת מיזורי שבארה"ב, חשב גם הכומר ויל בוואן שהיעדר תלונות הוא המתכון לאושר ולשביעות רצון בחיים. הוא החל בקמפיין בשם "עולם חופשי מתלונות". בתחילה הוא פעל בקרב קהילתו: הוא חילק ללא תשלום צמיד גומי סגול והעונדים אותו התבקשו להעבירו מיד ליד בכל פעם שישמיעו תלונה, עד שימגרו לגמרי את תלונותיהם. בוואן מעיד על עצמו שנדרשו לו 3 חודשים להגיע למצב הזה. הקמפיין שהחל בכנסייתו, התפשט והפך לסיפור הצלחה עולמי. עד היום נשלחו מטעמו 5.5 מיליוני צמידים לכל רחבי העולם. אז תחשבו על זה ואולי אף תנסו בעצמכם - אפשר גם עם גומייה פשוטה.

הכותבת: טליה שלו - ליווי תהליכי ריפוי

* www.newac.co.il/articles/279-מושג-האושר-בתרבויות-אחרות-מאמר-טליה-שלו