הטיפול הקונבנציונאלי במכורים לסמים בארץ, לאחר הגמילה הפיזית, משלב ברוב המקרים שלוש גישות טיפוליות:

טיפול התנהגותי: מכוון להפסקת השימוש ורכישת מיומנויות התנהגותיות למניעת נפילה חזרה לסם.

טיפול קוגניטיבי: מכוון לשינוי בדפוסי החשיבה, להבנת הנזקים של השימוש בסמים ולרכישת מיומנויות התמודדות פונקציונאליות יותר מבעבר.

טיפול דינמי: להבנת הגורמים האישיותיים והרגשיים להתמכרות.

שילוב הפסיכותרפיה הגופנית מוסיף מימד רביעי וחשוב לטיפול, המימד של הטיפול הבלתי מילולי.

הפסיכותרפיה הגופנית מאפשרת שיחזור של חוויות טרום מילוליות ועיבוד שלהן באמצעות העבודה הגופנית, בתנאים מוגנים וברמה חווייתית שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי בטיפול המסתייע בכלים מילוליים בלבד.

מחקרים רבים מוכיחים שהחוויה הגופנית הראשונית בטיפול מאפשרת ריפוי ושינוי במיוחד אצל מטופלים הסובלים מחסך התפתחותי בתקשורת.

הגישה הטיפולית נשענת על הפסיכולוגיה ההתפתחותית ומבוססת על איכות השילוב בין האינטליגנציות: גופנית, רגשית, חשיבתית וחושית.

הגישה משתמשת בהעברה ובהעברה נגדית בין המטפל למטופל דרך התבוננות בדפוסי הקשר הנרקם במהלך הטיפול, ומשחזרת יחסי אובייקט הנראים ונחווים בגוף. הטיפול מעניק למטופל יכולת לדיאלוג ישיר עם הגוף והרגשות שמתבטאים דרכו, בדרך ייחודית ששום טיפול מילולי קונבנציונאלי אינו יכול לספק.

הטיפול הגופני, ביחד עם הבהרת ומלל החוויות, מהווה קרקוע גופני ורגשי עבור המטופל., תחושת הרגל על הקרקע, מעלה את תחושת השייכות של המטופל לסביבה, תחושת הערך העצמי והבטחון העצמי.

הנגיעה בגוף, הבנת הדרך שלו דרך ההתפתחות התנועתית שלו מעניקה עומק נוסף ושונה מהמוכר להם.

שיטת הטיפול

על בסיס ההנחה שהמגע הוא צורך בסיסי ודרך התקשרות הכרחית, משחזר הטיפול את ההתפתחות הראשונית ומשקם אותה באמצעות עבודת נשימה, מגע, תנועה וביטוי רגשי - מילולי. המטופל עובר במהלך הטיפול חוויה מתקנת המאפשרת תנועה מלמטה למעלה ולהיפך ללא חסימות: נשימה, אימפולס תנועתי, הבעה רגשית, יחסים, דיבור ודמיון. המטפלים משתמשים באבחון של הגוף והתנועה ובמגוון תרגילים המאפשרים למטופל להיות במגע עם החסימות שלו ועם היכולת שלו להתפתח.

המפגש עם הגוף מאפשר למטופלים להיוודע לגוף שלהם ולאיבריו, לדפוסי ההתארגנות וההתנהלות שלו ולדפוסי חשיבה המקובעים בשלד, בשריר, בנשימה ומערכות גופניות שונות.

הטיפול במכורים נגמלים מסמים

טיפול גופני עם מכורים לסמים נוגע עמוק ב"פצע" שלהם.

המכור סוחב כאבים רגשיים ולעתים גם גופניים מגיל צעיר והשימוש בסם שהופך להתמכרות הוא דפוס התנהגות קונפורמי שמנציח את הבריחה שלו מעימות עם רגשותיו ונתפס על ידו כדרך של ריפוי עצמי. הוא נתפס ע"י עצמו וע"י סביבתו כחולה, וחי בתחושת כישלון ואכזבה מעצמו. שינוי מצבו נתפס על ידו בשלבי הטיפול הראשונים כמסובך וחסר סיכוי ממשי.

בניית המשאבים הגופניים היא חלק חשוב בטיפול בטראומה ובשיקום שאחריה.

הטיפול מתייחס גם לבעיה הראשונית, הסיבה להתמכרות - מכאובים וטראומות שהאדם חווה ברמה הרגשית ולעתים קרובות גם ברמה הגופנית.

וגם לבעיה המשנית, ההתמכרות ונזקיה - המכור פוגע בגופו ע"י שאיפה, הסנפה, הזרקה ונחשף לסכנות ונזקים לגוף, למוח ולנפש. כך הוא יוצר טראומה נוספת.

השילוב של הטיפול הגופני יחד עם הטיפול המילולי מתייחס לזיכרון שנוצר בגוף בעקבות ההתמכרות ויוצר מודעות ושינוי ברבדים של רגש, חשיבה ותפקוד, בנוסף לרובד הגופני. החוויה הגופנית בה המטופל מרגיש פנימה ומתבונן אל גופו, מקנה לו רובד חדש של הכרות עם ה"עצמי" שלו. ההתייחסות לגוף וההבנה שלו נותנת לטיפול עומק נוסף ושונה מכל מה שטיפול מילולי יכול להשיג.

הטיפול הפרטני

המטפל עובד עם המטופל על התארגנות חדשה בגוף, שתביא בהמשך תמיכה ועוגן לשינויים ויצירת דפוסי תפקוד טובים יותר עבורו. המודעות לגוף, הנגיעה בו, וההתייחסות אליו כחלק אינטגראלי מההוויה האישיותית - כמו הרגש, יוצרת אצל המטופל שינוי משמעותי;

שינוי זה מתבטא בשיפור בדימוי הגוף, היכרות עם דרך ההתפתחות התנועתית שלו, העלאת המודעות לחלקים השונים בגוף והמשמעות הרגשית והסימבולית שלהם לדוגמא: אזור האגן - מיניות, פגיעה מינית, אמהות אצל נשים. הזרועות עם סימני ההזרקה והחיתוך - זיכרון של הטראומה, התייחסות לאיברים פגומים או פצועים, למחלות, ועוד.

בהמשך, חווה המטופל תהליך של סליחה והשלמה עם הגוף שחווה קשיים וטראומות אבל יכול גם לחוות חוויות חיוביות.

מגע בטיפול - חלק ניכר מהמכורים לסמים ואלכוהול הם אנשים שחוו בעברם פגיעות פיסיות, מיניות, התעללות נפשית וחסך באוטונומיה ושליטה על עצמם וגופם. לכן סוגיית המגע בטיפול הגופני היא סוגיה רגישה ביותר שעלינו לתת עליה את הדעת.

מחד, חדירה למרחב הגופני של המטופל עלולה להתפרש על ידו כתוקפנית או בעלת אופי ארוטי ולגרום לפגיעה נוספת ולהתנגדות לטיפול. מאידך, טיפול גופני ללא מגע כלל עלול להפוך לתיאורטי ועקר. בהתחשב בכך, מבוצעים התרגילים בדרך של: הסבר, הדגמה וחיקוי.

המגע בתרגילים כולל בעיקר הנחת כף היד של המטפלת על כתף, גב, זרוע של המטופל - לצורך המחשת תנועה, קרקוע, הדגשת ההפרדה בין חלקי הגוף (למשל צוואר וכתף), יצירת הרפיה תוך כדי תרגול (למשל הנחת כפות ידיים על כתפי המטופל כדי להרפות לחץ בזמן התרגול).

המטפל (בד"כ מטפלת) מסבירה למטופל לפני כל תרגיל מה משמעותו ומטרתו והאם הוא יכלול מגע שלה בגופו. אם כן, היא מפרטת איזה מגע ובאיזה שלב בתרגיל. היא מבקשת את רשותו של המטופל לפני כל פעם שהיא מתכוונת לגעת בו ובודקת לאחר מכן את תגובתו למגע גם ברמה המילולית וגם ברמה הגופנית.

המגע, בזמן הנכון בתוך הטיפול הגופני, יכול לעורר ולהדגיש רגשות,, תחושות וזיכרונות שהמטופל לא היה מודע אליהם קודם לכן. ביחד עם העירור מעניק המטפל מגע מכיל, מדגיש גבולות גוף, וגבולות רגש. מגע המטפל תורם לתחושת הביטחון בזמן פירוק ובירור החוויה, מהווה גבול ומקום בטוח עד לתחושת הבטחון של המטופל.

חשוב שהמטפלת תהיה ערה לכך שמטופלים שהיו קורבנות להתעללות (במיוחד נשים) לא תמיד מסוגלים לבטא מילולית את התנגדותם למגע, אך אם זה נחווה על ידיהם כפולשני ופוגעני ניתן יהיה לזהות זאת עפ"י התגובות בגוף.

חשיבותו של המגע בטיפול, כאשר הוא נעשה בדרך זו, היא בכך שהמטופל מתנסה בחוויה של אוטונומיה על המרחב האישי שלו, שליטה במגעיו עם הזולת, ובנוסף, לומד להרגיש בטחון וקרבה באמצעות מגע.

פסיכותרפיה גופנית קבוצתית עם נגמלים

העבודה הגופנית בקבוצה של נגמלים מתמקדת במס' מישורים:

הכרות עם הגוף וחיזוקו - כל אחד מהמשתתפים לומד לזהות באמצעות התרגילים את האפיונים המיוחדים לו ולגופו: יציבה ויציבות, ארגון גופני, גדילה, שיווי משקל, צידיות, מתח בגוף, קצב הגוף, קו אמצע, דפוסי נשימה, הגוף כשלם והגוף כחלקים. הקניית כלים לחיזוק מערך השלד והשרירים.

אינטראקציה בין הגוף והסביבה - חושים - כיצד הם משפיעים עלי, גבולות הגוף, מהו מגע וכיצד אני חווה אותו, בין החשוף וגלוי למוצנע והפרטי, שפת הגוף - מה וכיצד היא מבטאת.

אלמנטים של גוף - נפש - דימוי גוף ובטחון עצמי, כוח רצון וכוח גופני, מילים וההקשר שלהן לגוף, מישורים שבהם אני נע (גופנית, רגשית, מחשבתית).

יחסים בקבוצה - מקומי בקבוצה, מה דרך הביטוי הגופני שלי בקבוצה, ההשפעה שלי על הקבוצה וממנה, האם אני רוצה לשנות וכיצד.

ייחודיותה של הפסיכותרפיה הגופנית כאשר היא נעשית בקבוצה, היא במס' רמות;

* המשתתפים עוברים ביחד תהליך הדרגתי של יצירת מודעות גופנית ושינוי ההתנהלות וההתייחסות שלהם לגופם. הסצנה הקבוצתית שבה מתבצעים תרגילי התנועה היא פחות אינטימית ולכן פחות מאיימת ומביכה למטופלים, מאשר בטיפול הפרטני. כמו כן היא מאפשרת מודלים לחיקוי והשוואה ובכך מקלה ומדרבנת בביצוע התרגילים. במהלך המפגשים מושם דגש להעלאת המודעות הגופנית של המשתתפים תוך התבוננות על הקשר, שקיים בין ביטויי הגוף כפי שנראים בנשימה, בשלד, בשרירים ואזורי גוף שונים, לתכנים רגשיים ודפוסי חשיבה. נושאים כמו גבולות גוף, קו אמצע, ימין ושמאל, סוגי תנועה, כוח רצון, עמוד שדרה, כיווץ והרפיה ועוד, מועלים ברמה של התנסות גופנית וממשיכים במישור הרגשי והחשיבתי.

* התהליך הקבוצתי מאפשר שיקוף של המשתתפים זה לזה בנושאים כגון: התנהלותם באינטראקציה עם אחרים, המקום שלהם בקבוצה, המרחב שהם תופסים וכיצד אלו באים לידי ביטוי בשפת הגוף שלהם. בהתנסות במשחק משימה קבוצתי, נצפו דפוסי התנהגות של כל אחד בקבוצה. אחת המשתתפות העלתה את העובדה שויתרה, ישבה בצד וחיכתה בשקט לפתרון כי אינה מורגלת להקשבה ומרחב עבורה. היא מרגישה קטנה ליד הגברים האחרים, ולא ראתה צורך להילחם. בהתנסות אחרת בה התחלקו המשתתפים לזוגות, והונחו להרפיה השתקפה הדריכות של הגוף כתוצאה מחוסר אמון בשותף, ומכאן חוסר יכולת להרפות. מתן האמון בשני היה עבור חלק מהם חוויה שונה, אחרת.

במסגרת שבוע "סיפור חיים" לאחד המשתתפים, הוקדש חלק מזמן ההתנסות למקום שלו בקבוצה. במרכז מעגל הוא היה חייב להילחם על מקומו מבלי שיפלשו ל"טריטוריה" שלו להשתמש בקולו (שבד"כ אינו נשמע), ובעוגנים שמצא בגופו.

בשיחה לאחר מכן, הוא ציין, את הדפוס הקבוע של התנתקות בזמן פלישה אל המרחב האישי שלו, את הוויתור על המקום. דפוסים אלו נראו בעבודה הגופנית ומכאן עלה בשיחה הצורך "לתפוס מקום", להיאחז בגוף ובעוצמות שלו.

* הטיפול הגופני הקבוצתי שם דגש על ההתנהלות הגופנית העכשווית של המשתתפים, מה היא מבטאת וכיצד לשנות אותה. יש פחות דגש על התייחסות ישירה לתכנים טראומטיים מהעבר, אם כי אלו עולים בהכרח כתוצאה מהדיאלוג עם ה'גוף הזוכר'.

לדוגמא: העבודה על נושא של כיווץ והרפיה, העלתה זיכרון של גוף שמתגונן בפני מכות, חשש להיות בהרפיה מוחלטת בשל צורך להיות דרוך כל הזמן.

מדברי אחת ממנחות הקבוצה: "נוכחנו לראות שלמרות השינוי ההתנהגותי והקוגניטיבי המשמעותי שהמטופלים עוברים בתקופת טיפול זו (מרכז יום לנגמלים מסמים), התפיסה הגופנית אצלם אינה משתנה והדפוסים המעכבים משתמרים במערכת השלד והשרירים. העבודה הגופנית המכוונת הציפה את הרגשות הקשורים ונתנה לגיטימציה לדיאלוג מחודש עם 'הגוף הזוכר'. היה מרגש במיוחד לראות את הנכונות והיכולת של המטופלים לפגוש מחדש את עצמם דרך הגוף. "