מפעם לפעם אני שומעת מחקרים או סטטיסטיקות על כך שגורם התמותה מספר אחת הוא מחלות לב.

אבל כבר לפני כמה שנים, בעקבות סטטיסטיקה פרטית שערכתי לעצמי, הגעתי למסקנה שמסתובב בינינו רוצח שקט וסמוי, שהוא הרבה יותר מסוכן.

רוצח זה הוא הפחד.

לדעתי, הפחד הוא השורש של 99% (ואולי אפילו יותר!) מהבעיות של כל אחד ואחת מאיתנו.

כוחו של הפחד הוא אדיר ואחיזתו בנו איתנה ביותר. גם כשאנחנו לא שמים לב ובטוחים שאנחנו בסדר גמור, הוא מסוגל להתגנב ולהתקיף אותנו לפתע, ללחוץ לנו על הכפתורים ולהשתלט עלינו לחלוטין. ואז, בדרך כלל, כל מה שמעניין אותנו זה רק לברוח מהתחושה הנוראית הזו, להימלט כל עוד נפשנו בנו ולהציל את חיינו.

יש הטוענים שפחד הוא מנגנון הגנה הישרדותי מימי קדם, מהימים בהם היו אבותינו הקדמונים ציידים. החוקרים מדברים על מנגנון Fight or Flight. במצבי סכנה מוחשית, כגון מפגש לא צפוי עם חיית טרף במעבר היער, התגובה המתאימה ביותר של אבות אבותינו הייתה להילחם (Fight) או לברוח (Flight) ומנגנון קדום זה ממשיך עד היום להימצא בגופנו.

הבעיה היא שבחיים המודרניים בדרך כלל איננו צריכים להתמודד עם סכנת חיים של ממש. ולמרות זאת, המנגנון מגיב כאילו היינו בסכנת חיים והתחושות הגופניות המתלוות לכך (כגון, דופק מהיר, הזעה בידיים, תחושת מחנק וקושי לנשום ועוד) הן חזקות ביותר.

לרוב, סכנות החיים עמן אנו מתמודדים היום הן לא מוחשיות במובן הפיסי, אך הן ממשיות ביותר בהיבט הרגשי.

סכנות אלה באות לידי ביטוי בדרכים שונות:

המחשבה "מה יחשבו עליי?"

פחד מביקורת.

פחד מכישלון.

פחד מתלות.

פחד מתחושת חוסר אונים.

פחד מאי ודאות.

פחד להישאר לבד.

חרדת נטישה.

פרפקציוניזם.

דחיינות.

אובססיביות וכפייתיות (OCD).

ועוד ועוד

בוודאי שכל אחד מאיתנו חווה פחד כזה או אחר בשלבים שונים בחייו, אז למה אני טוענת שהפחד הוא רוצח?

כי הוא הורג - כי אנו הופכים להיות עבדים שלו והוא הופך להיות הבוס.

למשל, אם אני פוחדת שלא ארגיש טוב במקומות הומי אדם אני מתחילה להימנע ממקומות כאלה ובלי לשים לב, אט אט, חיי מתחילים להצטמצם.

הפחד הורג את תחושת החופש שלי, את היצירתיות, שמחת החיים, ההנאה וכנראה שאפילו את הבריאות.

אם זה לא נקרא לרצוח, אז מה כן?

לעתים הפחד שולט בכיפה ביד כה רמה, שאנו מתחילים לפקפק בעצמנו וביכולת שלנו להתמודד עם החיים בכלל. במצב כזה, אנחנו מטילים ספק בעצמנו על כל צעד ושעל וגם כשאנחנו מרגישים טוב, אנחנו מטילים ספק באמיתות הדבר. כל כך התרגלנו לכך שרע ומפחיד, עד שאם טוב לנו, זה כל כך מוזר ושונה, שאנחנו מתחילים לחשוד בזה, מחפשים את ה"מלכודת" או פשוט מפחדים שאחר כך נתחרט על זה ובגדול. אז עדיף שיהיה רע תיכף ומיד, כי זה לפחות בטוח ומוכר

למה זה כך?

הפחד הוא באמת מנגנון הגנה חזק ביותר. בילדותנו, בהיותנו יצורים קטנים, תמימים וחסרי אונים, אנו נתונים לחסדיהם של הגדולים, בדרך כלל הורינו, שיטפלו בנו וימלאו את צרכינו.

הבעיה היא שהם לא תמיד יודעים לעשות זאת או בכלל מצליחים לזהות ולהבין למה אנחנו זקוקים. הם בעצמם נפגעו קשות על - ידי הפחד והם ממשיכים להעביר את זה הלאה. הכל נעשה במסווה של רצון טוב וצורך להגן עלינו מפני סכנות החיים, שלא נעשה את אותן טעויות שהם עשו אבל האמת היא, שרוב הפעמים הם פשוט מלמדים אותנו לפחד מהעולם ולפחד מעצמנו.

זה לא נשמע לי כמו אסטרטגיה מוצלחת ביותר

אבל כך אנחנו גדלים ולומדים להאמין שזה העולם ושככה אנחנו. ואז אנחנו מחפשים כל מיני פתרונות, בעיקר פתרונות קסם שיצילו אותנו. כדורים, סמים, אלכוהול, מין, התמכרויות מסוגים שונים ועוד. לכל אדם יש את הדרך היצירתית שלו לנסות להרגיע את הפחד.

הבעיה היא שכל הדרכים האלה לא באמת עובדות. הן מספקות פתרון זמני בלבד ובדרך כלל יוצרות בעיה נוספת.

אז מה עושים?!

הפתרון, בעיניי, הוא פרדוקסלי ביותר.

במקום להילחם, במקום לברוח, אני מציעה לפרוק את הנשק ולהסכים.

להסכים לא לדעת.

להסכים לא להיות בטוחים.

להסכים שלא יאהבו את מה שאמרתי / עשיתי / ציירתי / בישלתי / לבשתי / השלימו את החסר

להסכים להיכשל.

להסכים להצליח

להסכים להרגיש במלוא העוצמה.

להסכים ליפול.

להסכים לקום.

להעז לבטא את עצמי.

ובעצם, להסכים לחיות.