זהו? זה הכל?

האם זהו? זה הכל?

זה כל מה שמגיע לנו?

בשביל זה באנו לעולם?

לקום בבוקר. להכנס לאוטו. לנסוע לעבודה. לחזור מהעבודה. פקק. לאכול משהו. לקלח את הילדים. טלויזיה. לשלם חשבונות. לנוח קצת בשבת. ללכת פעמיים בשבוע לחדר כושר. לרוץ קצת. בירה. להתלונן על המציאות. ללכת לישון.

איך החיים? ואללה אני לא מתלונן. והגלגל ממשיך

האם אני חש התלהבות מחיי או שהחיים עוברים לידי?

האם אני חי בשגרה מעייפת בה כל יום דומה לקודמו?

האם אני מרגיש שאני חיי את החיים שלי או שהחיים שלי חיים אותי?

כמה רגעי שמחה יש לי ביום?

מתי בפעם האחרונה הסתכלתי לשמיים? ישבתי מתחת לעץ? נהניתי מללטף חיה? ניהלתי שיחה אינטימית עם אדם קרוב?

מתי חוויתי מתוכי אושר לא מתוכנן שהתפרץ לו לפתע מבפנים, ללא תכנון ופשוט שמחתי על כך שאני חי?

מתי פעם אחרונה הלכתי ברחוב ראיתי ספסל \ פסל וממש כמו ילד, טפסתי עליו סתם כך כי בא לי, בלי להיות מוטרד ממה הם יגידו?

מתי באמת נתתי לילד שבתוכי, לשחק ולהשתובב לו, סתם כך?

מגיע לנו.

לחיות במלאות.

להיזכר מי אנחנו.

להתגלות מחדש.

בכל אחד מאתנו יש מקור בלתי נדלה של חיות, חיוניות, יצירתיות, ספונטניות ומשחקיות שרק מבקש להתממש, להתגלם, ליצור ולשחק!!

הילד המדוכא בתוכנו עוד פעיל, ממתין בסבלנות שניתן לו ביטוי. הוא מחכה להתגלות ולשחק עם החיים. דרכו נתחבר לחיים. לרגשות. לאהבה. למהות שלנו. לשמחה שאין לה סיבה.

לא צריך לטוס להוואי או להמתין לחופשה השנתית בשביל להרגיש חי.

מספיק לתת למקור החיות הזה להוביל אותנו בכל רגע. לתת למשחקיות לצאת כאן ועכשיו. לתת לחיים שאנחנו מקום. לנשום את החיים לקרבנו.

אז אם אתם רוצים להיזכר מי אתם ולחיות במלאות, ובתוככם אתם יודעים שמחר לעולם לא יגיע כי הרגע היחיד שקיים הוא עכשיו!

תנו לעצמכם הזדמנות להיזכר, מוזמנים בחום ליצור איתי קשר

להיות בקהילה או לא להיות?

בעידן של פעם אנשים חיו בקהילות חזקות. לעתים הם רצו להבין מי הם בכלל כאינדיבידואלים. הם היו חנוקים מהקהילה ולפעמים רק רצו להשתחרר קצת. בקהילות שונות, במזרח למשל, זה עדיין ככה. הקהילה מכתיבה לחלוטין את חיי הפרט.

נישואים תלויים באישור ההורים. לעתים מתקיימים שידוכים מאינטרסים של המשפחות המעורבות. לפעמים זהו כלי להרחבת העסק המשפחתי. השידוך מתבצע בגיל צעיר ביותר. האדם נולד בקהילה ולעולם לא משתחרר ממנה באמת. בחירותיו מוכתבות בהתאם לחוזק הקשרים בקהילה.

גם בארץ הקהילה החרדית היא דוגמא לקהילה סגורה שכוחה על הפרט גדול מאוד.

מדובר על השקפת עולם בה השלם גדול מסך חלקיו.

בחברה המערבית כיום אנחנו חיים בעידן האינדיבידואל. בעידן ה"אני". הרצון שלי. הצורך שלי. ההגשמה שלי. הקפטילזם מכתיב חיים של פרטים ולא בהכרח חיי קהילה.

אך כיום מתעורר לו צמא חדש, צמא לקהילה עוטפת ומחבקת. להיות חלק מ. להרגיש שייך.

לרוב אפילו המבנה המשפחתי מתקיים כיחידה בודדת ונפרדת. לפעמים חיי מאבק ללא תמיכה של קהילה בגידול הילדים וללא תמיכה רגשית של קהילה רחבה יותר שגדולה יותר מהאני.

כל פרט במשפחה עסוק גם הוא בביטוי עצמי ובהגשמה, לרוב על חשבון השקעה בקשרים חברתיים או בחיי קהילה שנדחקים אל השוליים.

הצמא מתבטא ברצון למצוא קבוצות השתייכות, תחביבים, קהילות שונות כמו קהילת ריצה, וועד ההורים השכונתי, מועצת העיר, וועד העובדים או קהילות לא רשמיות במקום העבודה.

הפייסבוק לכשעצמו נבנה ונתפס על הצמא הענק הזה שקיים אצלנו, משרת במידת מה גם הוא, את הצורך הזה.

בואו נתבונן לרגע בתופעת הפסטיבלים בארץ שמושכת אליה אלפי אנשים.

באופן מודע הפסטיבלים עונים על הרצון בחופש, הנאה, ביטוי עצמי, רוחניות ומודעות אך באופן לא מודע המניע החזק ביותר הוא הרצון להיות חלק מקהילה. להרגיש שייכות.

לכל אחת מצורות החיים האלו יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם. יש מתח בין הרצון להיות יחיד, שונה, נפרד ולהגשים את עצמי מצד שני יש את הצמא לחיים בקהילה עוטפת ותומכת. הרצון להרגיש שייכות.

נרצה או לא, אנחנו חיות חברתיות.

כל אחד מאיתנו חי בקהילות רבות מבחירה או בעל כורחו.

אני למשל חי בקהילת בני האדם, קהילת הישראלים, קהילת היהודים, קהילת הרמת גנים, קהילת המשפחה, קהילת בני 30+, קהילת שוכרי הדירות, קהילת המטפלים, קהילת המטפסים, קהילת השחקנים, קהילת הפייסבוקיסטים ועוד

השאלה היא עד כמה הקהילות האלו משרתות את הצורך העמוק שלי? עד כמה אלו קהילות תומכות שגורמות לי להרגיש שייך? חלק מ?

האם אתם מרגישים יותר אינידיבידואלים או אנשי קהילה?

מה היחס שלכם לקהילות בחייכם?

אילו קהילות תומכות קיימות בחייכם? נותנות לכם משמעות? תחושת שייכות?

התעוררות

קריאה להתעוררות.

והשאלה הנצחית שנשאלת תמיד - איך עושים את זה?

והתשובה היא: להיות את זה - להיות כאן ברגע הזה. בנוכחות מלאה. במודעות עצמית. באהבה. בכנות. בכבוד עצום לאנשים לטבע ולסביבה. בכבוד עצום לעצמנו, לפחדים שלנו, לבלבול שלנו, ללב שלנו. בהוקרת תודה ליש בהודייה עצומה לדממה. בערות למציאות כפי שהיא ולא כפי שהינו רוצים שהיא תהיה. בקשב לרצונות האמיתיים שלנו. בהפיכה מאדם "נורמאלי" לאדם טבעי. בהתידדות עם הילד שבנו שאוהב לשחק, לרקוד, לנגן וליצור. בשחרור הציניות וחיבור מחדש לחמלה ולאהבה שהיא אנחנו ואז האשלייה מתפרקת השקרים מתנדפים השעבוד נשבר ואדם חופשי נולד.

ריפוי מתוך תנועה

אוויר נקי וטהור. הרים עצומים ומושלגים בעוצמה פראית כבירה. מפלים אדירים מתמזגים לעמקים הירוקים. אדיבות אין סופית. רוגע. שלווה. נקיון.

אגמי טורקיז עם השתקפות הבריאה מנצנצת מתוכם. מבפנים מתעוררת התלהבות של ילד. תשוקה אדירה לכבוש את ההר לא משנה מה. ככל שאני מטפס עוד פסגות מתגלות סביבי ואושר אין סופי ואהבה מציפים אותי. האינטנסיביות מחייה את השרירים, העצמות והלב החיוניות שוצפת.

אחרי קילומטר וחצי של עלייה בגובה הגוף עייף אבל ההתלהבות בתוכי רוצה רק לטפס עוד ועוד עד לפסגת האולימפוס.

עולה בי תשוקה לעשות טיפוס קירות, לצנוח צניחה חופשית, לאמץ לי אורח חיים פעלתני ואינטנסיבי ככל האפשר שיזרים את אנרגיית החיים הזו שמתפקעת כרגע מקרבי. גן עדן של ממש סביבי!

חוזר לארץ - רק עכשיו מציץ בצילום MRI כי הבטחתי לעצמי לא לקלקל לי את הטיול. אבחנה מפוצצת ומפחידה. מגיע לרופא. אני מספר לו על הטרקים. הוא לא מבין. "תראה זה מוזרבגדול הליכה ועומס על הברך זה בדיוק ההפך ממה שהיית אמור לעשות. היית צריך מנוחה מלאה. אבל אתה אומר שלא היו לך כאבים? שהם אפילו הלכו ופחתו!?!? אני לא יודע מה להגיד לךאני מניח שכל מה שנשאר זה שפשוט תחזור לשגרה"

אני צוחק מבפנים על דרך הריפוי ההפוכה שמצאתי לעצמי. ריפוי דרך הליכה ועוד הליכה תנועה ועוד תנועה במקום קפאון ו"מנוחה".