הפחד גורם לאדם אפילו לפחד שהאדם יספר לעצמו את הפחד, כי הוא ממציא כל מיני סיפורים שיקרה לאדם משהו אם עשה כך וכך. ומפחיד אותו פחד מוות, שיפחד מלנסות לחקור אותו עד סופו, אבל האדם צריך לחקור את הפחד עד הסוף, ולהגיע לשורשו ולא לפחד מזה. כי הכל שקרים כדי שהאדם לא יחקור את הפחד, כי לפחדים ולשקרים אין קיום אם האמת מתגלה. זה כמו שתגיד לילד קטן, אתה רואה אין מפלצת ותדליק לו את האור והוא יראה ובסוף יבין שהיא לא קיימת, אותו הדבר כאן.

האדם צריך לחקור את הפחד עד סופו ולא להניח הנחות יסוד שגויות, אם הפחד אומר לו שעליו לפחד ממשהו שהוא עשה כי אולי יקרה לו משהו רע מזה, הפחד שם לו פתיון ה"משהו רע יקרה" זה סתם להפחיד את האדם מלחקור באמת, אדם במצב לחץ לא מתנהג נכון ועושה שגיאות, וכן שיקול דעתו לא במיטבו. משהו רע? איזה משהו רע? זה באמת רע? לפי מה? לפי ההיגיון? היגיון של מי? ואולי אני לא מסכים עם ההיגיון הזה? ואם האדם יסתכל בהיגיון עד הסוף הוא יראה שהדבר לא אמיתי לגמרי.

ואם נלך עד הסוף לנסות לראות את שורש השקרים נגיע לסיפור המצחיק הבא: נניח שחוץ מכל הדברים שידוע לאדם שאסור לו מבחינה מוסרית שאר הדברים בעולם היו "מתנהגים להם אחרת" בכולם הייתה אפשרות שיהיה טוב ואפשרות שיהיה רע, אז כל הסיכויים היו עומדים על 50% לזה ו50% לצד האחר. זאת אומרת אם האדם היה עושה כך וכך היה לו סיכוי שיהיה לו טוב וסיכוי אחר שיהיה לו רע, אז יש אינסוף סיכויים לטוב ואינסוף סיכויים לרע. אז כל צעד הוא טוב כדי לחקור את האמת. ולכן, הכל טוב, כי מחפשים את הטוב. וכמובן שזהו סיפור דמיוני שהיה כדי ללכת עד הקצה הכי הזוי. ולמרות זאת האדם היה מחפש את הטוב, והיה משלים עם הרע ביותר ומוכן לאפשרות שהכל רע, וגם היה חי איתו טוב. אבל מי בכלל אומר שהטוב רע והרע טוב? חומר למחשבה.

כמובן, שיש דברים שאדם יודע שיש דברים רעים שאסור לעשות לעולם, אבל מעבר אליהם, מי אומר שרע טוב והטוב הזה הוא רע? צריך לחקור את הדברים לשורשם, ואם מסתכלים לעומק רואים שלטעויות יש תפקידים חשובים בגללם אנשים הגיעו לאן שהגיעו בזכותם. כי צריך להיות מומחה בנושא מסויים לאחר טעויות רבות ובזכותן מגיעים למומחיות. וצריך לחקור כל פחד עד שורשו האמיתי עד שמבינים עד הסוף את הדבר ומגלים שאין ממה לפחד ושהחיים הם הדבר הכי טוב שיש ובוחרים בלחיות את הרגע.

ואז מגלים שהדבר הזה שמפריע לראות את הסרט של החיים למעשה, לא קיים.